המצבה

"אם מלאך יבוא ויספר לנו על הפילוסופיה שלו, רבות מהצהרותיו עשויות להישמע כמו 2X2=13".
- ג'ורג' כריסטוף לייטנברג.

אני נוסע לחו"לון. לקברים של הורי. פעמיים בשנה. כל פעם אני רושם עליהם בדיו שגשם לא מוחק אותו ציטוטים שחשובים לי. למשל:

" מעצמך אתה מתעייף נורא מהר" – יוסי פיין.
"מהפכה צריכה להיות באורך החיים, לא במוזיקה" – ג'נסיס פי. אוריג'.
"חלק לי את הקלף הכי ארור- ואנצח במשחק הזה" – וודי גאטרי.
"אם את רוצה להיות כוכב, תהיה מוכן ליפול" – קווין איירס.
"כאב בא והולך. גאווה לא" – סטורן, מתאבק מקצועני.
"זה בגלל שאתה מביט למטה. הבט למעלה" – מקגייוור, סדרת פעולה טלוויזיונית.
"דיכאון, מניה דפרסיה – הם פיתרון קל מדי" – בראד פיט.
"החלטתי לא לאכול חרא מאף אחד" – איגי פופ, 1999.
"אילו הייתי חושב בכל פעם שאני נוסע בשטחים שיקרה לי דבר גרוע – מזמן הייתי משתגע" – יולי אדלשטיין.
"אני לא מקווה לדבר ואיני תלוי בדבר. אני חופשי" – קזנצידיס, סופר יווני.
"אני סוחב את המלאכים על גבי במעלה סולם התווים" – קובי אור.
"כתיבה מכלה. צריך להיות חתן דמים כדי לכתוב" – ניסים אלוני.
" – בשבילי האי הוא הפוגה.
- ממה, מהחתיכות?
- לא, מלשמש מטרת דמות" – ג'יימס בונד, "ד"ר נו".
"קח ללב כשאתה עושה משהו. לא אחר כך" – אברהם גרנט.
"היא מחביאה את הלילה במורד כף ידה" – מחמוד דרוויש, משורר פלסטיני.
"הקרייריזם משחק לידי הקפיטליזם" – ג'נסיס פי. אוריג'.
"הפחד אינו מסימני ההיכר של אלוהים" – מרטין בובר.
"אני מאמין ביכולת האדם למרוד" – אסי דיין.
"אתה יכול לבחור להיות פחדן, גיבור, או מה שביניהם" – ברט הארט, מתאבק מקצועני.

והגשם יורד ויורד.

הקברים של הוריי עם השורות הכתובות נראים מרחוק כמו שתי ערימות גדולות של הרואין מלופפות רצועות תפילין. והקול, השיחות, הבכי, הרכילות סביב, הציטוטים המעורבבים, החושך שהאנשים המזוקנים מביאים לשם שמתנגש בתכריכים הלבנים של המתים – נשמעים / נראים כמו הדיסק החדש חדש של "Refuse to Die", הלא הוא אבנר אלטמן, מוסיקאי ועושה וידיאו. לפעמים כל כל העסק נשמע / נראה ומזכיר רוחות רפאים כחולות של אוקיינוס שמשתעלות כל פעם כשאונית קיטור נראית באופק. הדיסק נקרא "החלילן בשערי דונה סאמר". אין אופק בבית קברות. הכל קבור וגמור שם. אבל במוזיקה של אלטמן יש אופק. לפעמים איום ונורא, לפעמים מקפיץ ומרקיד. אני מכיר רק שני אנשים שלשאלה "מה מזכירות לך השפתיים של זמרת הדיסקו דונה סאמר?" יענו תשובות מקוריות, לא צפויות: אבנר אלטמן וגון בן ארי. חלק מהן תוכלו לגלות אם תקשיבו לדיסק של אלטמן ולדיסק שגון יוציא בקרוב.

ב"אוזן ה-3" נותרות מעט עותקים מאלבום הבכורה החדש והנדיר ביופיו של מתיו אי. וויט. "Big Inner". למתיו קול שמזכיר את זה של זמר האיזי ליסנינג אנדי וויליאמס אחרי ששקע בים. שעדיין מנסה לשלוף טליתות בצבע כחול מתוך צדפים. מתיו עוד מאמין. אבנר אלטמן לא.

והגשם יורד ויורד.
-
scan0001

מקבת'

הבחורה שאני אוהב גבוהה מאוד. כשהיא מתיישבת ליד שולחן, היא מקפלת את כנפיה הארוכות. לפעמים הן חובטות בשולחן וזו המוסיקה הכי מרגשת בעולם.

כעת תרגמתי שיר של הסקוטי ג'ורג' מקבת. בחרתי בו כי יש אהבות קשות מאוד. כזאת:

7 החדרים

1.
בחדר הראשון
זקנה בלה
במגפי עור
עם פצע עמוק
בבטן
קוף לבוש שריון
מלקה אותה
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

2.
בחדר השני
ישבן גדול
משתין
מבעד לחלון מסורג
דרך משפך
לתוך חבית
איש שותה את זה.
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

3.
בחדר השלישי
קסדה
עם פה גדול
מזרזת דג
במגפיים
לבלוע עכברוש
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

4.
בחדר הרביעי
נזירה
עם רגל מקורי עכביש
מטגנת במחבת
פנים של אדם
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

5.
בחדר החמישי
חזיר
שביטנו תנור
רובץ
מתחת לקוץ.
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

6.
בחדר השישי
מקק רמוס
נושא איש עירום
על שיפוד
ראש עטוף
הולך אחריו.
ואני נוגע בך
בעדינות רבה

7.
בחדר השביעי
לטאה
משספת
גרונה
בסכין.

לזה הם קוראים
יום הדין.

ואני נוגע בך
בעדינות רבה.
-
scan0009

השריפה

אתם מכירים שירים ש"נראים" עשר. כמו כמו מכונית נקייה, פה ושם מלוכלכת, זזה (כמעט) ללא רעש, בלי דפיקות רציניות בשלד. זזה כראוי קדימה ואחורה. תענוג להביט בה. אבל… אורכה רק עשרה סנטימטרים. רוחבה – מקסימום חמישה. היא בעצם מכונית צעצוע. זה לא אמיתי. זה ה"כמו".

אתם, כלומר אני, מוצא עצמי אחרת. לבד בכביש ישר מאוד. מאחור ומלפנים הוא נמשך. משני הצדדים גבעות חול עירומות. אני הולך קדימה. פתע אני מבין שאני יכול לברוא כל מה שאני רוצה. אני בורא סוס ונער רוכב עליו. אני בורא נערה לבנה גבוהה פוסעת לידו עטופה גלימה לבנה. אני בורא דורבן שמדדה אחריהם. וכלבלב חמוד, לבן, שרץ לידם, אחריהם, לפניהם. אני הולך איתם. מבין שתעודת הזהות / כרטיס אשראי / כסף לא חשובים. לכן לא בראתי אותם פה. אנחנו הולכים והולכים.

השמש שוקעת. בלילות אנחנו עוצרים בצד, מדליקים מדורה. הנערה והנער מחובקים. הכלבלב ישן ורגליו בכיוון השמיים. סתם שמיים. הדורבן הלך לאן שהלך. כשבא היום אנחנו ממשיכים ללכת. רחוק הכביש ממשיך. יש ימים שיורד גשם. הוא כמו גפרורים שקופים חסרי רעש שמשמיעים רעש רק כשהם נשברים על הכביש. הנערה והנער הולכים קרובים כל כך אחד לשני. האש ביניהם יותר גדולה מזו שכל הגפרורים בעולם יוכלו אי פעם להדליק. אחרי כמה חודשי הליכה בטן הנערה מתעגלת. אף אחד לא מאיתנו לא מדבר. כי המילים הן "כמו". לא הדבר האמיתי. לכן אין שמות לנערה, לנער, לסוס, לכלבלב ולדורבן. את השם שלי שרפתי ב"קרמטוריום". גם את המילים אני לאט לאט מכניס לתוכו. אם ארצה אוכל לברוא עיר, אנשים, כותרות, קולות. אני לא רוצה.

כעת התור שלכם להחליט אם אתם רוצים להצטרף להליכה שלי. אני לא מנהיג ולא מונהג. שרידי הקוקאין על השולחן שלי הם טביעות פרסות הירח. לבנות יותר משאי פעם טעמתם.

מה שקורה במצעד הזה דומה לשירים של – לדרך של קווין איירס (Kevin Ayers), רוקיסט אנגלי שמת לפני כמה חודשים בגיל 68. כשהיה צעיר היה עם רוברט וייאט ב"סופט מאשין". בניגוד לכל כך הרבה שירים של אחרים השירים שלו לא מתחילים מנקודה מסוימת ולא "הולכים" / "נוסעים" לנקודה מסוימת. הם קורים, מתרחשים במקום אחד, בנקודת אחת, כלומר, בנקודת זמן אחת. ששורה מוזיקלית אחת בכל אחד מהם מתחככת בזו שלפניה / אחריה. בעצם, היא כן נוגעת, ועמוק. אבל רק בחושך. כשאתם לא רואים / שומעים. אתם רואים / שומעים רק את הבטן המתעגלת שלהם. לפעמים החיבור נשמע / נראה כסוס דוהר על פרסות שקופות. לפעמים אני רוצה לכתוב על המראות / קולות, אין לי עיפרון / עט, אני זומם לעקור כמה מחטים מהדורבן ולהשתמש בהן כעטים – טיפות הדם של פצעי הדורבן הן הדיו – אבל למה להכאיב למישהו?

אני חושב שקווין איירס נאלם, יותר מפחות, בשנים האחרונות לחייו משום שלא רצה לפגוע באף אחד מהצועדים איתו. או מהצועדים בתוכו.

אני לא יודע אם איירס גידל כלב. ביוטיוב יש ריאיון די עדכני איתו. הוא, שהיה בחור יפהפה, נראה מקומט, מוזנח.

תבינו, גם אם מוסיקאי רציני מפסיק להקליט, הוא ממשיך לחשוב / לחבר / לנתק / לשכוח / לפנטז / למחוק שירים.

מוסיקאי כזה הולך יחף לכל מקום. עד מותו. משנה לשנה כפות ידיו מדממות יותר. קווין איירס לקח הרבה נערות – אפילו גנב את חברתו של ג'ון קייל – וגם ברא הרבה נערות. לו רצה הוא יכל לברוא לעצמו חשבון בנק ענק, בית ענק, מאות שירים. הוא לא רצה. תקשיבו לשירים הכה יפים ומיוחדים שהוא כן ברא. ואחר כך תחשבו על, לא, בעצם תרגישו את השנים הארוכות בהן הסתגר, שתק, הסניף – שחף שמרוב הסנפות משנה לשנה הפך ליותר ויותר לבן. תנו למחטים לדקור אתכם ותבינו את הקול.
-
scan0001 (2)

כיפה

אני לא יכול לברוח מהתחושה שאסור היה לי להתחיל לכתוב על רוק. אי אפשר למכור עגבניות בלי לראות אדום מול העיניים. כל עיתונאי ולא משנה אם הוא כותב על פוליטיקה או מוזיקה יספר לכם (אם יש בו יושר) על הברנז'ה הארורה. על שימת רגליים. חנפנות. שקרים. כשסוף סוף יש מישהו באמת מוכשר, הבלתי מוכשרים, שהם 99% מהכותבים יקללו אותו במעשים. לא רק בדיבור. ימותו הקנאים: אני יודע שאני מיוחד, מדליק, מעצבן, מרתק. יש בטקסטים שלי יהלומים ויש זבל. אצל הרוב המוחלט של האחרים רק זבל. הם לא יחשו עד שיוציאו לי את האוזניים. לא פעם חשבתי להשאיר על השולחן את האצבע המשולשת שלי ולעזוב. אבא הוריש לי שדות פרג בקולומביה. אני מתעצל לעבור לגור שם ולטפל בהם כמו שצריך. אולי לעזוב את הארץ הגוססת הזאת ולגור בדרום אמריקה? אבל מ. גרה פה. החתולים שלי פה. אראה מגוחך בתור ברון סמים עם טי שירט של "מוות ביוני". אולי ייקרה נס ויקום עוד מישהו באיכות של ענבל פרלמוטר – הדבר הכי מעמיק שקרה ברוק הישראלי. חבל שאחמיץ אותו. כן. עומק. אין שום עומק בלהיות מיליארדר. אתם צוחקים? אני בוכה. עשיתי בחיים כל כך הרבה דברים מיותרים. חלקם נוראיים. למדתי בדרך הקשה שרוב האנשים חלאות. שרוב העיתונאים )כמו רוב הסופרים) חיות טרף. את מלאך המוות שמקועקע על זרוע שמאל שלי עשיתי בגיל שש עשרה, נשבעתי אז שמי שעוד פעם יגע בי בלי רשות אהרוג אותו.
והרגתי.

אולי לכן אני משתדל כשאני כותב על מוזיקה להפוך את המילים שלי ל"כתיבת נשמה", על משקל "מוזיקת נשמה". משפטים צריכים לנשום. להנשים. לא, מר נסים קלדרון, לא רק לגרום לחשוב. גם קברים המוניים גורמים / צריכים לגרום לחשוב. משפטים צריכים להקים לתחייה. אני יודע אני יודע שלפעמים הטקסטים שלי כמעט לא קשורים לדיסק / הופעה שאני שומע / רואה. אבל הכמעט שלי יותר שלם / מושלם / קשור מהמלא של האחרים. אני שומע אחרת. כותב אחרת. חי אחרת. "ביום אחד שלי יש יותר מאשר בשנה שלמה שלכם" כתב לו ריד על עטיפת תקליט שלו.

יותר ויותר אני מתרחק מהעולם החילוני. מיציתי אותו דרך כל החורים בגופו כפי שהוא מיצה אותי דרך כל החורים בגופי. היה רע לתפארת. הרי הסיבה שבקרמטוריום בטרבלינקה לא היו כסאות / ספסלים היא מה שאייכמן אמר פעם בציניות: "אלוהים שלכם יכול לעמוד". הוא לא זקוק לכסא כדי לשבת ולנוח". לכן, בשנים האחרונות אני מחפש דיסקים כמו Seam של עדיה גודלבסקי.

המשורר חזי לסקלי אמר: "שמתם לב שההבדל בין "עגל הזהב" ל"עגיל הזהב" הוא רק באות אחת? האות הכי קצרה וישרה בשפה העברית?". הצלילים בדיסק של עדיה הם הגיגים על אמונה. יש בהם, כשהם בודדים או באים ברצף עדות לחיפוש אחר משהו. לא אחר לחן קליט, משפט מוזיקלי עם התחלה וסיום. לא אחר אמת כלשהי, אין בהם רצון להרגיע, אין בהם עדות על מצב רגשי של המלחין / מבצע. אין בהם מחקר אם אלוהים קיים או לא, אדיש או לא. אין בהם עבודת השם או עבודת משהו שהוא חסר שם וצורה. יש בהם פרשנות על מעשה עגל הזהב: אנשים יולדים אנשים, בוראים משהו מבשר ודם, אבל בעצם היותר מוצלחים מהם הם אלו שמשמידים את הבשר והדם. שהופכים משהו מוצק למשהו חסר צורה ושם. כלומר, מעשה עגל הזהב במהופך. "להאמין" אומרת עדיה גודלבסקי "זה להתפרק מאמונה. זה להעלים".

זה הרווח שבין מיתרי הנבל – כלי הנגינה של גודלבסקי. זו השתיקה בין השמעת קול להשמעות קול. בין השמעת קול להשמדת קול. בין ריסוס, היסוס וריסוק. תתבוננו. תקשיבו. תבינו ש"ספר בראשית" הוא בעצם "ספר הסוף".
-
scan0016

עלי כינור

שלום. בדרך כלל אנשים שכותבים על מוזיקה מכסים / מלבישים אותה. אחרים, יותר מוכשרים, כשכותבים על מוזיקה מפשיטים / חושפים אותה. אני מהפנט אותה, כדי להחזיר לרגעים בהם היא נולדת. היא לא מדברת אז. היא צועקת. אתם שומעים?

חצי אלוהים, כלומר דורון רוזנבלום, אמר: "עיתונאי רוק גדול הוא לוחם קומנדו שעוסק בזנות ואת כל הכסף מחלק לעניים. בייחוד לאלה שהם עיוורים. את כל הכסף. לא את קול הכסף. הכוונה כמובן להקריב לא רק את קולך, אלא את כולך, למען הכתיבה".

בעצם אני אמרתי את המשפטים האלה. אתם יודעים, לפעמים הדמות שנשקפת בראי מטושטשת.

מבקר רוק, האמריקאי לסטר בנגס, פרא הדם של עיתונות רוק, הסיר את הכפפות כשכתב על מוזיקה. כדי שיוכל להשאיר את טביעת אצבעותיו על התקליט / הופעה. פול ווילאמס, סופר / מבקר רוק אמריקאי הסיר את בגדיו כשכתב על מוזיקה. ווילאמס מת לפני שבועות בגיל 64. קראו לו "סנדק עיתונות הרוק המשובחת". גרייל מרקוס, גם הוא כותב נהדר, בעזרת דימיונו הגאוני הצמיח לעצמו זוג ידיים נוסף כדי להותיר יותר טביעות אצבע.

אני מעדיף את Lynden Barber. עיתונאי רוק וקולנוע שהיושר שלו, כתיבתו השקטה, הצמיחו לו ולקוראיו כנפיים איתן הם עפים לתוך עצמם. למקום שאין בו בגדים ואפילו נוצה אחת. קראו את הבלוג שלו.

הכתיבה של ווילאמס מזכירה בית כנסת: המשהו הקדוש – הרוחניות שלה – נחבאת בארון. מאחורי וילון. הכתיבה של גרייל מרקוס ("סטימצקי" יבאה את ספרו האחרון "הדלתות") מזכירה כנסייה יפהפייה עם צלבים גדולים. נראים ממרחק. אבל איך נתן אלתרמן אמר: "היפה באמת היא תמיד ביישנית".

פול ווילאמס כתב בגוף ראשון כאדם שמצביע על ידו / רגלו הכרותה. מרקוס כותב בגוף ראשון כמי שמצביע בגאווה על ידו המקושטת בצמיד יפהפה. על רגלו החטובה.

הכתיבה של ווילאמס (בקלות תוכלו להזמין את ספריו על בוב דילן ולא רק, מ"אמזון") מזכירה את אופן שירתו, התנהגותו של ואן מוריסון על במה. לולאי מוריסון היה מופיע הוא היה נמס באויר, עובר ממצב מוצק ללא כלום. ההופעה משאירה אותו במצב מוצק. הכתיבה של ווילאמס מונעת ממנו להפוך למשהו שאי אפשר לראות, מונעת ממנו לאבד את יכולתו לראות / לגעת בעצמו. לשוב למצב של "טרום בריאה". ממש הפוך מגרייל מרקוס שכתיבתו היא תוספת קומה יפהפייה, נראית למרחוק, לבניין קיים.

כתיבתו של ווילאמס היא לא קסם של שפתיים / חזה / טוסיק חטובים, אלא קסם של נקודת חן.

ווילאמס הוא עיתונאי הרוק הגדול היחיד שלא קינאתי בו. כי ידעתי שהוא כזה גדול שלא אוכל להתחרות בו.

אחרי מותו, בלוגר כתב: "הוא היה ספינת מפרשים בתקופה שאפילו צוללת אטומית נחשבת מיושנת". אני אומר אחרת: הרוח משפיעה על המון ספינות מפרשים. הספינה הפול ווילאמסית השפיעה על הרוח.

ווילאמס היה שרלוק הולמס אבל ללא הכינור והקוקאין. וכאן נפרדות דרכינו. הנה ווילאמס כותב על אלבום של הרכב בשם "פרי בראדר": "החופש באלבום הזה הוא כזה שהמוזיקה הופכת לחלק מהחיים שלך. כמו עץ במלוא פריחתו. אתה יכול לעבור על פניו או לעצור ולחבק אותו". כלומר, אין כאן סערה בכוס מים אבל גם לא סערה קוסמית. אני מת על סערות. הן מביאות לחוף גם גוויות ולכלוך, אבל גם מטבעות זהב מאוניות טבועות. וגם חייזרים מספינות חלל שטבעו.

יורם קניוק הגדיר אלוהים כ"מה שבן אדם עושה לאחרים ולעצמו". הפילוסוף א.נ. וויטהד הגדיר אלוהים כ"מה שבן אדם עושה כשהוא בודד". בנגס ומרקוס כתבו לאחרים ולעצמם. פול ווילאמס כתב לעצמו. הוא פירסם את הספרים / רשימות שלו כמי שמתחנן לחברה. לחברים. כמי שמבין שהחברים היחידים שלו הם תקליטים וספרים. הכמיהה המתרסקת שלו הופכת אותו, רק אותו, ליותר מעיתונאי רוק: לסופר. ואני רוצה להתחבר אליו.
-
scan0001

הגבול (על אנדרו ואקס)

רק ספר אחד שלו תורגם לעברית. "בלו בל". הוצאת "מעריב". הוא לא רואה את עצמו סופר. נע ונד עם הספרים שלו בארה"ב, מרצה על הנושא העיקרי בחייו: להרוס את חומת ההשתקה סביב התעללות בילדים. על ידי הורים. על ידי קרובי משפחה. על ידי אחרים. במוסדות. בחדרים עלובים בוילות של מיליונרים. תמורת כסף, סוכרייה, או תמורת כלום. סופרים אמריקאים ג'ימס אלרוי, מייקל קונלי, גם האירי קן ברואן מעריצים אותו. הוא בן 70. החומה מיום ליום גבוהה יותר.

לפעמים מרגישים שהוא חצה את הגבול. מצטרף למענים ולא למעונים. אני חושב שהוא לא אוהב אנשים לבושים. "לבוש נועד להסתיר".
גם מילים.
גם ספרות.
גם צלילים.
גם מוזיקה.
כל אלה נועדו להסתיר.
תנו לנו סופרים / מוזיקאים שפושטים בשמחה את בגדיהם לפני כניסה ל"קרמטוריום".
הנה תרגמתי קטעים שלו. ממבחר שנקרא "Blind Andrew Vachss".

כשהייתי ילד קטן הייתי במוסד. קראו לו בית יתומים, אבל אתם מתארים לכם מה קרה לנו שם. חוץ מאלה שחלמו שמישהם יאמצו אותם. מישהם עשירים. שבאו לראות אותנו כאילו היינו קופים. הם לא בחרו בנו. הם חיפשו מאוד מאוד צעירים. שנאתי אותם. היה קל לשנוא. פעם לקחו אותנו לראות משחק כדורגל. באוטובוס שדמה לזה בו לקחו אותי שנים אחר כך לכלא. אלא הפעם לא היו סורגים בחלונות. שלא תטעו: הם לא רצו שנשחק רק שנראה אחרים משחקים. אחד מהאחרים היה ילד שמנמן, נמוך. מכוער. תמיד פספס את הכדור. למרות זאת, אבא שלו מחא ומחא כפיים, צרח משמחה. כאילו הילד היה רונאלדו או מסי. ההתנהגות שלו הביכה את הילד השמן. שנאתי את הילד. רציתי לרצוח אותו. ולקחת את מקומו.

… שנים אחר כך נכנסתי לקן צרעות. לחפש ילד חטוף. לפחות זה מה שאמרתי לעצמי אבל נכנסתי יורה לכל הכיוונים. יורה והורג. אילו לא היו להם אקדחים, זה היה פשוט. אבל היו. הילד היה קשור במיטה, מצלמות הוידיאו פעלו, הכל היה מוכן לצילום סקס ודם. הכל אפשר למכור ולקנות. זה נגמר שכולם מתו. גם הילד. נכנסתי לאותו בית כדי לצוד את הילדות שלי. לא את אלה שעשו לי דברים. הם כבר מתו. אי אפשר היה לשלוף אותם מהקבר ולהרוג אותם שוב. רק את היורשים שלהם היה אפשר. את הגזע הזה. כשהכל נגמר, כמעט גם אני נהרגתי. אני יודע מי תקע כדור בילד. אני. ידעתי שלא התכוונתי שזה יקרה. ידעתי שהם התכוונו להרוג אותו. הידיעה הזאת חסרת ערך.

… אני לא אוהב אנשים לבושים. לבוש נועד להסתיר.
עדין עדין נגעתי עם הבוהן שלי בבסיס הצוואר שלה. זה הרגיע אותה. "קירות גבוהים / קירות גבוהים". בית סוהר. שם, לכל אחד היה תפקיד. טורף או נטרף. אתה לא צריך לדפוק בחור צעיר כדי לסמן את הטריטוריה שלך. היו כאלה שעשו את זה. "או שחור התחת שלך יארח את הזין שלי, או שהבטן שלך תארח את הסכין שלי"- זו הייתה הברכה של הזאבים כשדג צעיר וטרי הגיע. זה מה שגרם להרבה להצטרף לחבורות והחבר המבוגר שהיה לי בכלא יעץ לצעירים: "אם הם ינסו אתם יכולים לעשות רק דבר אחד: להשתדל לא למות".

… נהגתי הרבה זמן. ברדיו נשמע שיר על אישה לא נאמנה ששתתה כל כך הרבה יין, שהאדמה סביב הקבר שלה קיבלה את צבע היין…

לפעמים אתה כל כך מתוח, כל כך חרד. עד כדי כך שהמתח והחרדה נעלמים. פשוט חצית את הגבול.

אני יכולה לבוא?
עוד לא.
אבל אני מתגעגעת אליך.
יש עוד זמן.
את עוד עצובה כל כך?
סוג אחר של עצב.
אבל את לא בודדה, נכון?
לא כאן.
אז למה את עוד עצובה?
מפני שאני לא יכולה לחזור.
את רוצה לחזור?
לא לכאן.
הו, לאנה, למה עזבת?
הייתי מוכרחה לעזוב. את יודעת את זה.
גם אני צריכה לעזוב.
כן. אבל לא לכאן.
אז לאיפה?
את תמצאי לאן.
אבל אני לא.
אז תחפשי. תחשבי על המחר.
מה זה "מחר"?
האחר הוא כל יום.
זו קלישאה.
לא במקום בו אני נמצאת.

בפעם האחרונה ששמעתי אותו שר את השיר, תינוק מת.
-
scan0004a

יש עתיד

אל תהיו בטוחים שהערבים לא ינצחו. שלא יהיה מבול. אבל בנתיים אפשר לחגוג עוד ועוד. כאילו מישהו לא שרף עצמו למוות בגלל חוב של 14 אלף ש"ח עלובים לביטוח הלאומי. היהודים תמיד היו אשפים בעצימת עיניים. עיצמו עוד זוג עיניים. בואו נדבר עוד על עיתונות רוק. מה שיותר נהדר אצל בן שלו ("הארץ" – "גלריה") זה לא כתבות על מוזיקה שהוא עשה עד היום, אלא כתבות שהוא, אני מאמין בכך, יעשה בעתיד. מה שמרתק אצלו זה שהראש שלו לא בעננים. הרגליים שלו בעננים. אתה קורא אותו, ואם אתה מספיק רגיש, אתה חש שהבחור ישר ורגיש במידה קיצונית, ומחר בבוקר הוא מסוגל לסתור את עצמו. לקחת רוורס מתזות קודמות שלו על מוזיקאי מסוים, על דיסק מסוים ובכלל על החיים. הנה, פעם הוא זועם על כותבים שמשתמשים במילה "כמו" ("הצלילים / עננים כעדרי כבשים") אבל כעבור שבוע, בביקורת על רם אוריון הוא כותב: "כמו סוסים דוהרים". הסופר ס. יזהר אמר שחינוך טוב זה ללמד לשאול. העבודה של בן היא בעצם לא האם דיסק X הוא טוב ולמה, אלא גורמת לך לפקפק בקני מידה שתקעת לראשך. וגם, וזה הכי חשוב, לבדוק את קני המידה של בן שלו עצמו. עצמאות יקרים שלי, עצמאות בראש ובמעשים. יש משהו חשוב מזה?

זו הסיבה ש"קרמטוריום" מעניק לו השנה את "מזרק הזהב" – הפרס לעיתונאי המוזיקה הכי בולט.

אני לא אוהב את חבורת "חנק", ראשי תיבות המשפט: "חקייני ניסים קלדרון". אנשים / נשים שכותבים בביקורות רוק שורות כאלה: "באלבומה החדש של קורין אלאל מופיע צליל קצרצר של חליל. אם תקשיבו טוב תיווכחו שהוא מופיע רק כשקורין שרה את המילים "אוהבת", "משתוקקת", "רוצה", "חולמת". פתאום תקבלו הארה: קורין מדביקה את החליל למילים אלה משום שחליל מזכיר בצורתו אבר מין גברי. כלומר, בלב פנימה קורין, למרות שהיא לסבית מוצהרת, משתוקקת באמת ל…"

כותבים אלה דומים למסתכלים בתצלום בו שני אנשים קופצים מעל גדר. יכולים לומר שעל מצח הקופץ הראשון שניים עשר אגלי זיעה ועל מצח השני רק חמישה. שזווית פישוק רגלי הראשון 43 מעלות ושל השני רק 42. אבל עיתונאים אלה לא קולטים שהראשון קופץ משום שחברתו הזמינה אותו לזיון דחוף, והשני כי ראה מולו בית עולה באש וילד קטן נראה באחד החלונות. איזה הבדל בין השניים! זאת כתיבה חסרת עומק, גובה, רגישות, כישרון. זה כישלון רב מילים. עיתונאי רוק גדולים באמת תמיד רבים / מסוכסכים עם מילים. המילים עולות אצלם באש. מילים הן לא קשר. מילים, וכל מוזיקאי גדול יגיד את זה – מפריעות לקשר. לא הבנתם, נכון?

החוכמה היא לא לנתח מילים / צלילים, אלא מבטים.
החוכמה היא לא לנתח צלילים / מילים, אלא מבטים.

ניסים קלדרון, אולי תתרגם שורות אלה לאנגלית ותשלח אותן לגרייל מרקוס?
גם בן שלו עושה הון משורות כאלה, אבל, ולכן אני אוהב וקורא אותו, הוא מניח את ההון הזה בפסגת מגדל קלפים. בן שלו, וזו גדולתו, לא כותב: "אני חושב ככה" אלא "בינתיים אני חושב ככה". הוא מזכיר לי נער בן 16 שאומר להוריו במבטים, בהתנהגות: "בינתיים אני נער, אולי מחר אחליט לעבור ניתוח לשינוי מין". זה יפה. זה מרגש. זה יותר אמיתי. זה מגרה.
אותי.
-scan00155