אז הבנתי שמגיל מאוד צעיר רציתי להרוס עצמי סופית, אבל פחות. אז אני עושה זאת יום אחר יום בעזרת שימת רגליים לעצמי. הרי כולם יודעים שאני מוכשר פחד.
גם סגנון הכתיבה ההרוס שלי הוא דוגמא לזה. הוא מלא מערבולות, קפיצות, הרמת גבות, סתירות, "שש אלי תהום" כפי שבן שלו הגדיר אותו ב"גלריה". כנראה שזו הסיבה שאני נמשך ללהקות מהימין האולטרה קיצוני: "בלוטהרש", "בלאד אקזיט (מייקל מויינהן)", "מוות ביוני", "סקרודרייבר", "בורזום"…

האנשים האלה, את חלקם אני מכיר מקרוב יודעים עמוק שהאידיאולוגיה שלהם נועדה להיכשל. כי האנשים הבינוניים, הגרועים, תמיד ינצחו את היותר נועזים, חכמים, יפים. העירוב בין ליברליות וסוציאליזם קטן תמיד ינצח. התזה שיש אנשים, מיעוט נבחר, שראוי לשלוט על היתר תמיד תגמר בכדור בראש בבונקר עשן.
אז בנתיים, לפני שאני מתחיל להתלבש בבגדים צבעוניים, מדביק חיוך על פרצופי, ממלא את הבלוג הזה בפופ רקיד, הנה עשיתי ראיון מפתיע מאוד עם הבולט שבמוסיקאי הימין הנ"ל: בויד רייס (boyd rice) שקורא לעצמו "נון" ("non") לקראת ההופעה הקרובה שלו כאן.

"שיניתי את שמי, עזבתי את ארצי
אבל אותך – לא אשכח אהובתי".
-שיר עם בווארי

-מה הסיפור הזה? אני זוכר אותך בראשית שנות ה-60 מסתובב כמוני בכיכר אורדע ברמת גן. קראו לך "חגי". נער ישראלי רגיל. בארבעים השנים האחרונות אתה גר בארה"ב, קורא לעצמך "בויד רייס" או "non". מוציא דיסקים, מופיע, מככב בעשרות אתרי אינטרנט כמנוע רעיוני של הפאשיזם החדש. ג'לו ביאפרה קורא לך "נאצי מזוין" ודיאמנדה גלאס ניסתה במשך שנים לשכנע את חברת התקליטים "מיוט" לזרוק אותך.

-אני לא זוכר אותך. אני זוכר מעט מאוד נערות ונערים מאותה תקופה. רובם היו יצורים חיוורים, חלשים, שטופי מוח. בדרך הכה צפויה להפוך לליברלים בפרוטה שפוחדים מחשיבה חריגה, מחיים בפסגה מבודדת, משועבדים לאשה-ילדים-עבודה משעממת – רדיפה אחר הנאות שטחיות מוכתבות מעל, מפתחים רגשי רחמים מזויפים מחד, ורגשי עליונות מזויפת מאידך כלפי מי שעני, חלש ופחות מפורסם מהם. אמרתי זאת אלפי פעמים וכבר נמאס לי לחזור על כך: לפשיזם קשר מהותי לתורה כלכלית – למד את רעיון הקורפורציות של בניטו מוסוליני. חשיבה חינוכית ופוליטית. זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא רעיון עמוק יותר: אנו, בני האדם, חיים בג'ונגל. אנחנו חיות. אחדים בוחרים או מסכימים להיות כבשים. אחרים בוחרים ונלחמים קשה מאוד לשרוד בראש זקוף. כזאבים, כאריות, כנמרים. או שאתה משרת או שאתה אדון. טורף או נטרף. מכונה משוכללת של שליטה והרג או יצור מבוהל השש לעשות טוב למישהו אחר, שש להיות נאהב או מוערך במחיר ויתור את תשוקותיו, על הרצון הטבוע בו כבכל יצור חי: לטפס כמה שיותר גבוה, רחוק, בלי לתת לרעיונות לא טבעיים כמו עזרה לזולת, התחשבות בחלש ממך לעכב אותו.

-אתה נגד בחירות חופשיות, שוות…

-אין בטבע שני דברים שווים. אין בני אדם שווים. ישנם חכמים יותר ופחות, חזקים יותר ופחות, בריאים יותר ופחות. מדוע שהקול שלי יהיה שווה ערך לקולו של בטלן שחי מנדבות, שמעולם לא נאבק בציפורניים כדי לפתח את שכלו, את גופו? אני בהחלט בעד שלטון חזק של אליטה. אני חושב שהרעיון הליברלי, הסוציאליסטי, הוא אשם לא קטן באחת המחלות הבולטות בעשורים הבולטים: הדיכאון. בתוך תוכם האנשים חושבים כמוני. כמו החברים שלי. אבל בית הספר, התקשורת ופילוסופים רבים הכניסו לראשם רעיונות מלאכותיים, לא טבעיים, כמו "כל בני האדם שווים", "יש לעזור למי שלא רוצה וטוען שאינו יכול", וכו'. אחד מהשורשים החזקים של הדיכאון מצוי בדיוק בנקודה הזאת: כשאתה מדכא את האמת שעמוק עמוק בתוכך, כשאתה מכסה אותה בשקר. אתה מתחיל לבוז לעצמך. על כך שמכרת את האמת שלך. על כך שאין לך אומץ להילחם בעבורה. אתה הופך לחקיין של ג'ו קוקר: שמן לבנבן, נוטף זיעה מכל מאמץ קטנטן, שבמקום ללמוד, לדוגמא, קראטה, לחיות בהתאם לצו הטבעי שבתוכך, אתה עסוק שוב ושוב ברדיפה אחרי אהבת ההמון, אהבת כסף, אהבת מבקרי מוזיקה, עשיית מוזיקה שכביכול באה ממעמקים אך למעשה היא בידור סתמי שאינו נוגע בשורש העמוק ביותר.

-קל לחיות על פי פילוסופיה כזו? את לא חושב שאדם נורמלי מחפש שלווה, שקט, חיים בלי לחצים?

-אין שלווה, שקט, חיים בלי לחצים, אבל יש סיפוק עצום בלחוש שאתה נוגע באמת, שאתה באמת מחובר לטבע ולא מזייף. אין לי אשליות. רוב האנשים מהמעמד הבינוני והעל בינוני נוח להם לבזבז עצמם כפסבדו-ליברליים ששואפים לעושר, לתענוגות שוליים. החלום שלהם להיות ביל גייטס. אבל מהר מאוד הם הופכים למתוסכלים, מקנאים בכל מי שמפורסם ועשיר מהם. וככל שהם עשירים יותר, הם מחפשים פסיכולוגיים מפורסמים יותר שיספקו להם שלווה, שקט, חיים בלי לחצים. כמובן שלשווא. ועוד לא דיברתי על מאות המיליונים שחיים כעניים מרודים ועסוקים בלשרוד, בלחלום להפוך למעמד הבינוני הנ"ל. חברים שלי, כמו דגלאס פירס מ"מוות ביוני" מושמצים ללא הרף. נותר לנו לרחם על מי שמחרים הופעות שלנו ומסרב למכור את התקליטים שלנו. שלטים בנוסח "בויד רייס פאשיסט" הם מגוחכים. לא מעט הופעות של "מוות ביוני" ושלי נגמרות לפני שהן מתחילות. אותנו מאשימים באלימות? אלימות היא תמיד נשקו של מי שלא רוצה או לא מסוגל לחשוב. השלמתי עם העובדה שדעותיי תמיד תהיינה במיעוט. אולי זאת הסיבה שבמוזיקה של "מוות ביוני" ושלי יש כל כך הרבה ייאוש, אפלה, כאב. זו אינה מוזיקה של תשוקות אפלות. אין אלה שירי לכת של הצבא הגרמני ממלחמת העולם השנייה. זו קינה על אנושות שמסרבת להכיר באמת, קשה, אכזרית, לא מיופייפת. גם אתה קובי, פוחד ממנה?
-

כל המשפטים הנ"ל נועדו לרסק את היוהרה שנמצאת בשפע אצל עיתונאי רוק ישראליים. אמרתי פעם לידידי ניסים קלדרון שאפשר לחלק עיתונאי רוק ישראליים לשתי קבוצות: אלה שכל אחד מהם חושב שרק הוא היורש של דורון רוזנבלום, ואלה שכל אחד מהם חושב שרק הוא היורש של דורון רוזנבלום וגם של עגנון. ריבון עולמים, מאיפה הם הביאו את האגו המטורף שלהם? הרי אפילו אדם ברוך העיד פעם על כתיבתו שלו שהיא "פרוסת גבינה צהובה עם חורים שהקליינטים שהכי יהנו ממנה יהיו עכברים". בא לי לחרוט את המשפט הזה על מצח אותם רוזנבלומים בגרוש. כלומר, קודם כל מי שכותב על מוזיקת רוק צריך להבין שהחשיבות התרבותית שלו היא כשל מאדאם בית זונות: משדכת לחצי שעה, מקבלת טלפונים, מארגנת בדיקות בריאות, מודיעה על המחיר, אוספת את הכסף, פותחת / נועלת את החדרים הריקים מרוב שעמום, מנהלת משא ומתן קשוח עם המאפייה המקומית… כל אחד, ממש כל אחד, יכול לשמש בתפקיד הזה. אבל לא כל אחד יכול להיות זונת עילית. ועיתונאי רוק באמת מוכשרים הם זונות עילית. שמם עומד לפניהם בגדול. דויד פרץ, כותב גדול, סיפר איך עורכת ב"מעריב" אמרה לו כשהתחיל לכתוב שם על רוק: "דע לך, מבחינת חשיבות אתה אחרון ברשימה. אם תחליט להפסיק, תכף אמצע מאה מחליפים".

איזה כיף: אני מוריד לכם את המורל. אקרב אותכם לראי שצועק לכם את האמת: "קודם כל אתם כותבים משעמום. אחר כך אתם כותבים מפחדנות. מפחד לשיר, לנגן, לכתוב ספרים – כי אתם חוששים שיכסחו אותכם. אלה שכותבים על רוק וגם מוציאים ספרים / דיסקים דומים למי שמחזיק חסכונות בבנק: שלא ישאר עירום אם חס ושלום…".
כאן, חברים, אני מגיע לעיקר: כתיבה טובה היא חיסול תוכניות חיסכון. היא ללכת עם כל הרכוש בכיס שיש בו חורים. היא ערעור מכוון של כל מנגנוני ההגנה: עברית תקנית, בהירות, הצחקות, פיוט בפרוטה, מקובלות, עשיית רושם, "עומק", סקופים, קוצר / אורך, ציטוטים, ניו ג'ורנליזם / אנטי ניו ג'ורנליזם…

פעם היה לי חלום שיצא ספר ובו כל הרשימות שכתב עמית שהם, כשאת את ההקדמה יכתוב אהד פישוף או להפך. החלום הזה אזל. כעת אני רוצה ביקורות של רון קופמן, עיתונאי ספורט, על דיסקים והופעות. הנה, ליסה פרץ, עורכת "גלריה", אני זורק לך אתגר. תחתימי אותו. אני חושב שאת האמת על הופעת הזוועה של ה"סוואנז" ב"בארבי" לפני כמה חודשים קופמן היה מכסח טוב יותר מכולם. "טוב" לא במובן יפה, מעניין, עמוק וכו', אלא במובן אמיתי יותר. הרי רוקנ'רול זה לא באך / מוצרט / שטוקהאוזן. זה משהו בין בני סכנין בכדרוגל למכבי חיפה. בום טראח. שערות ברגלים. תחת כואב. שבירת רגליים / ביצים. ראשים מלאים בתשוקה לכסף / דוגמניות / סלבריטאות. זה לא נועם רותם מתגעגע. כלומר, זה גם זה, אבל יותר מזה זו נינט שנכשלת לשמור דיאטה. זה קובי אור שאומר יום אחד "ככה" ויום אחר ההפך. זה ניסים קלדרון שמתעורר בבהלה בלילה ויודע שדילן תומס אחד שווה מיליון ברי סחרוף. זה הקבר הכי נקי בעולם שמסריח משקרים. כי הוא הכי צפוי, הכי סתם. הכי מצוי. כמו נמשים על ראי. כמו להבין שהגאונים הכי גדולים בכתיבה לא שורצים במערכות עיתונים / בלוגים נפוצים, אלא בחורים עלובים. הם שולחים שורות אחד לשני. הם רבי כל אבל נעדרי קול. תמשיכו לחפש אותם במקום את התהילה. הם מראות בלי כלום לפניהן. אני חושב שעל הדברים / מראות האלה שר אהד פישוף ומנגן ישי אדר באלבום של "בני המה". הם שכתבו פעם ביקורות מוזיקה. כשהכיפות האדומות רקדו ביער. לפני שהכיפות הסרוגות / שחורות גדעו אותו. וזה, הרבה יותר חשוב מה"כן סמיך" / "לא סמיך" שעושה ישי אדר בקלידים בחצי הראשון של האלבום הזה. ומה"כן זמר" / "לא זמר" ששמו פישוף. אלא שכדי לשמוע את זה צריך אוזן יותר מענקית. כדי להבין את זה צריך מוח מפותח במיוחד. כדי לכתוב על זה צריך מה שגרייל מרקוס, עיתונאי רוק אמריקאי, קרא: "לא כתב יד, אלא כתב יד שבורה, כתב לב שבור, תפורים בנשימות".

"המוזיקה" אמר הפסנתרן ארתור רובינשטיין, "נמצאת במה שקורה בין התווים ולא בתווים". לא חשוב למשל סדר ארבעת הצלילים העוקבים שדויד פרץ מנגן במפוחית. מה שחשוב שבשיר אחד כשהוא נוגע בשפתיו במפוחית, זו נגיעה של מישהו שמימיו לא נשק נערה שהוא אוהב. ובשיר הבא כשהוא נוגע בשפתיו במפוחית, זו נגיעה של מישהו שכן נשק לאהובתו. זה מה שהופך צליל / אוסף צלילים לאמנות. זה ה"מה". זה ה"איך". לזה צריך להקשיב. ועל זה לכתוב. והשאר יכתב בתולדות האומה.

אמרו שאני לא ברור. אשתדל יותר. סגנון הכתיבה שלי הוא לא המצאה שלי. אפשר לראותו בשולי עיתונות הרוק האמריקאית. קוראים לו "Death writing" או "טראש-רייטינג". על משקל "דת' מטאל" או "טראש מטאל". נהייה אובססיבית לחושך. למוות. ללכלוך. להרס. להתנגשות. לדיכאון. זו לא פוזה. זו רגישות יתר של אנשים שלא מוכנים / יכולים לרקוד כמו טיפשים כפאשיזם / קנאות דתית משתלטים. שרואים חתלתול צולע נדרס. שיודעים שבעתיד ישכבו ליד השלד של ענבל פרלמוטר מוקף בתולעים ולא במיטה של בר רפאלי. ואיך אתם חושבים תגמור בר רפאלי? כבת 25 נצחית? ואיך אתם תגמרו? זו לא מסכנות. זה להביט לשטן בעיניים ולירוק עליו ועל השכן שלו. בטח תגידו: "אבל אפשר לרקוד עד מאה ועשרים, לא?". אפשר. אבל זאת פחדנות לא לדבר על הסוף. יש מספיק ריקודים / בריחות בטלביזיה ובעיתונות המטופשות. הדבר האחד שיש לעשות זה לא להילחם בדיכאון ובמוות שבסוף אלא לעזור למי שיותר סובל / מדוכא ממך. לחתול צולע. לנערות / נערים מאושפזים בכפייה. למכורים לסמים. לעמים / מגזרים מדוכאים. להלחם עבורם. אבל בשום פנים לא להשלות אותם שנסיכה על סוס מחכה להם. שהאושר מחפש עבודה. "אנשים שמחים הם אנשים טיפשים" – אומר אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס". הוא נסחף, כי בכל זאת יש רגעי שמחה, אושר, שלווה, סיפוק. אבל… איך צ'ה גווארה אמר: "כל מהפכן צריך להבין שדינו נגזר". הגיע הזמן שתהפכו למהפכנים. הפכו את המוזיקה, את המוזיקה, את המוזיקה. את השפה. את המשפחה. את המדינה. בכוח. באכזריות. רק כך תוציאו לשון ל… אני לא יודע מי זה שברא אותכם ואת העולם: אלוהים, טבע, הכלום. פאק דאם אול. עשו דברים שלא כדרך הטבע. במאוזן או במאונך. בשכיבה, בהליכה, בריצה. "להיות יהודי זה למרוד" – אמר המשורר / פרטיזן אבא קובנר. איזה כיף להיות יהודי. צוו לזרוק את גופכם לים אחרי שתמותו. לפחות שהדגים יהנו. צעקו עד שהשמיים יפלו. אל תקראו תהילים. קראו לטילים האיראנים. אולי אז תלמדו את סיבת הסיבות בגללה נולדתם: להלחם בפחד, בכל פחד שהוא ולנצח אותו. אז תבינו שלא גורשתם מגן עדן. גרשתם את האל מתוכו. אתם אור על פני תהום.
-

בלה בלה בלה.

מרקוס הוציא לא מזמן ספר על "הדלתות" ומבחר (מאות עמודים) ממאמריו על בוב דילן. לפני זה ספר מופלא על ואן מוריסון. סגנון הכתיבה שלו הוא בערך… תארו לכם סלט בין יורם קניוק מנומנם, רון מיברג והיופי של מלאני פרס.

-"ראה" אומר האיש, "אם אין לך שפה / סגנון משלך, אם אין לך הבחנות משלך, אתה פשוט עיתונאי קאברים, כמו שיש להקות קאברים. וזה מיותר, לא?".
זה היה ראיון ראיון, קיבלתם רק לק ראשון. תצטרכו לחכות כחודש עד שאתמלל את כולו. נכון שתחכו?

וכעת:
סטירת לחי אטומית סבא היה נותן לו היה קם לתחייה. אני מהמשפחה של הרב המפורסם כהנמן, קודמו בתפקיד של הרב שך. שידוך טוב היו אומרים בעיר, לולא הייתה נשרפת במלחמת העולם. אנ'לא יכול להשתחרר מהתחושה שלא עשיתי כלום עם חיי מלבד לקשקש על הדבר העלוב / נפלא / נמוך / מדליק / מגוחך / משביע / דוחה / מפתה שנקרא רוקנרול. חמי רודנר הוא בחור נחמד וכשרוני אבל לחשוב שבכל פעם הוא מופיע הבן שלו מחפש לשווא ברחב את אבא… בררר.

אתם צריכים לראות את המיטה מלאה דיסקים, ספרים, די.וי.דיאים. שיט. את הסדינים לא החלפתי איזה עשר שנים, הלפטופ… איפה, לעזאזל הלפטופ… אה, פה. ניסיתי להתפלל אבל האלוהים היחיד שאני מכיר הוא הווטרינר שמטפל בשלושת החתולים שלי: "פסימי" (שנעלמה), "שאוט" ו"נעליים".
היו ימים בהם הייתי משאיר בכוונה פרורי ארוחה במיטה, מחכה עד שהנמלים יגלו אותם.
החברה שלי שהייתה יותר מבולגנת ממני, ת-מ-י-ד הייתה אומרת שלפרעושים במיטה יש יותר דם מאשר לקובי. ושהם נכנסים בה בעקשנות גדולה יותר. מכאיבים לה יותר. והיא רוצה שיכאיבו לה. וגם

עשר שנים עוברות מה זה לאט, אני לא יכול לזכור איפה כל דיסק ודיסק וזוכר לטובה את הדיסק "קיפוד" של יורם הבר וחברים, מהראשונים שיצא ב"אירסאי", הלייבל של "האוזן השלישית", ויורם אדיב ונחמד ומביא לי עותק חדש שלו, אני רוצה לכתוב עליו כי אני נמשך עוד ועוד לרוק ישראלי שבור / נפלא / מדליק / שבור / משביע / מפתה / שבור. אני מחפש ברחב את הדבר הזה. כמו אבא שמחפש בן אובד. "אבא, אבא" – מתי אשמע את המילה הזאת… בטוח שסבא כועס שהרסתי את עשר הדיברות. אמרתי פעם ליוסי בבליקי שאני חושב שמיציתי את העולם החילוני ואני חושב לפזול לדת, והדיסק הזה "קיפוד" הוא ממש אנציקלופדיה של חילוניות. הנה, תבינו, אני חובש המון כובע לא מתוך הערצה לנתן שרנסקי אלא כי עדיין אני מתבייש לחבוש כיפה זה צעד ראשון כל פעם שאני כותב על רוק אני נותן את כולי לדבר הזה אני בורח מהאחריות לעשות ילד בררר… הרוקנרול אינו דת כי הוא יותר מלא בשקרנים מאשר במאמינים יש יותר רוקיסטיות שרואים להן את הציצי מאשר רוקיסטים שרואים להם את הציציות נחזור לעניין החילוניות ב"קיפוד": המוסיקאי הנפלא וויל אולדהם כתב: "העולם הוא דמעה שנופלת לחלל ריק". המוסיקאים של "קיפוד" חריפים הרבה יותר. דמיינו לכם פסקול שמלווה שורה שחיברתי בגיל 15, אחרי ה… שעברתי: "ונוס לא עלתה מהים. ירקו אותה הגלים ובני אנוש ביצעו בה ניסויים רפואיים". כלומר, המוזיקה של ההרכב הזה היא יפהפיה, שקטה וסוערת גם יחד, זהו רוקנרול יורק, חסר אשליות באשר למה שאדם עושה לרעהו. מוסיקה אכזרית, לא מתאימה לרקע (כה שונה מרוק הווזלין ששולט בו בארץ), ועירומה לגמרי.
יורם הבר איבד לפני כשנה מישהו יקר. כשהקשבתי כעת לאלבום של "קיפוד", מצאתי עצמי כותב את השורות הבאות:

אמא
הסרטן אכל את גופה
והיא בישלה, רחצה, כיבסה
דאגה לי, כמו שכבשה
דואגת לצאצאיה בתוך בית המטבחיים,
ובשערה הנושר מהקרנות
לי טוותה
חופה שתחתיה, כך קיוותה
אשא לאישה את אהובתי.
ושנים על שנים אני מחבר ושר מנגינות
הנשמעות כקול שתי מצבות מתנגשות.

אולי האלבום הזה יגרום גם לכם לכתוב? הקשיבו. נסו.
תתחילו דווקא עם השיר הרביעי. שימו אוזן לרגע בו נכנס סולו הגיטרה הנהדר. זו בדיוק הנקודה בה הצעת נישואין נמתחת ונמתחת פוגשת בדקלום אבלים את תפילת ה"קדיש". מי יגבר על מי? אני מאמין שאנשי "קיפוד" בחרו בליל הכלולות ולא בשקט של בית הקברות. לכן זה אלבום כל כך רועש. אני מאמין. אני מאמין. אני מה… מין.
-

החברה שלי שנהת מניחה ספר תנ"ך על המדרכה שלפני מגדל כלבו שלום. הספר פתוח בפרק א' בספר בראשית, אני הולך לאחת הקומות העליונות. משם אקפוץ למטה, משתדל ליפול בכיוון הספר, בדיוק באמצע החלל הריק שבאות "ם", האות הסופית במילה "אלוהים".

כתיבה (ספרות, עיתונות) כפקידות. כתיבה כצילום. כתיבה כנסיעה כדי לחזור אחר כך. כתיבה כפגישה סתמית פחות או יותר. כתיבה כדיון צפוי מראש, לא משפיע באמת, באיזשהו בית נבחרים. כתיבה כצפייה נהנתנית בטלביזיה. בקיצור, כל התכונות שגורמות לבעליהן לחיות בגהנום.

בנסיעה הקרובה שלי מגג כולבו שלום בטוח שאפגש בכישוף אמיתי. המחאה הכי אפקטיבית של עיתונאי (גם של עיתונאי מוזיקה), סופר, תהיה התאבדות בתוך חלון הראווה של אחת מחנויות סטמצקי. "מה פירוש גם אמיץ?"

סנדי רוברטסון הנ"ל בסרט וידיאו המתעד את הקלטת האלבום "היטן ארס" של "סרובינג גריסטל", ההרכב שממנו יצאה "סייקיק טי.וי". אין לו דפים עם רשימות, הוא לא מסמן וי ליד שום דבר. הוא לא מגולח, לא מסורק, בחולצה שחורה נקייה – "סרובינג גריסטל" נאבקו בכל תלות אפשרית. המוזיקה התעשייתית שמאוחר יותר, בתקופת "סייקיק טי.וי" הפכה לטקסית ורקידה, אינה מדברת על אפרוריות החיים בערי אנגליה. היא מדבר על אפרוריות שאחרי השגת החירות. ג'נסיס פי. אוריג', מנהיג הלהקה נראה כיום כהכלאה בין גבר ואישה: חליפה, עניבה ונעליים גבריות. ציפורניים צבועות בלק אדום, שפתיים צבועות, תסרוקת נשית, גבות צבועות ואיפור פנים כבד. מבט ממושך יותר מגלה שהוא דומה לגוויה מהלכת, חלל ריק שאחרי האות הסופית. אני חושב שהוא, בניגוד לנו, הבין שהוא הגיע לגהנום. המוזיקה הכי מעמיקה בעולם כשריד מיקום שקדם ליקום הנוכחי, שסיים חייו בקריסה רועשת.

בכניסה למגדל בבל יושבים שניים או שלושה (פשוט אין יותר) מוסיקאים מוכשרים כמו שדים. יש להם דפים עם תווים ושהקרונות פורקים בני אדם, הם מקדמים אותם במחיאות כפיים: צריך להטעות את הבאים, לכסות את הטירוף שבפינוק בורגני בשם "אמנות". בפינוק עממי יותר בשם "בידור". מהן הלבבות שעולות מהארובה? אלה התקוות, החלומות שעולים בעשן. למה נועדו גדרות התיל והשומרים? הם נועדו למנוע מהשקר לחדור פנימה. לפני כמה עשורים הם כבשו את ברלין, מחר הם יכבשו את תל אביב.

"כשהתבגרתי מעט הבנתי שאין דבר כזה אדם חופשי, כי כמה חופשי כבר יכול להיות מצבור ארעי של תאים, שבתוכו כלואה נשמה כמו בת-מלך שבוייה במבצר". [אמונה אלון, "ידיעות אחרונות"].

בפתח לגהנום יושב קשור קובי א. לפניו שולחן גדול ועליו בשורה ישרה (כל / קול הדברים בגהנום מסודרים בשורות ישרות). פלקטים עם אמירות כמו:
"אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס" הוא פול מקרטני שמוצא עצמו בבניין הריק של משרדי ה"חברה קדישא" הולם בזעם, בייאוש בדלת, בחלונות ואיש אינו שומע".

הלבוש של קובי מבולגן, לא נקי, הוא מנסה בבעיטות לבלגן את הפלקטים: זו אחת ההוכחות שהוא נחטף מגן העדן – ואיש אינו שם לב. הקרונות שמגיעים לגהנום מלאים באנשים נפוחים מחשיבות עצמית שאינם מוכשרים במיוחד.
השר עוזי לנדאו צועד יד ביד עם יוסי שריד. סימן נוסף לגהנום הם משפטים שמשמיעים האנשים. משפטים שלמילים בהם משמעות אחת ויחידה, מובנת, גלוייה לכ-ו-ל-ם. בגן העדן לעומת זאת, מילים, משפטים הם רק הד לצלילים, לצעקות, ללחישות, המשפטים הם סרטים אילמים ("נוספרטו", למשל):
"בפת… לגה… יו שור קובי ניו חן גד ליו ב רב ישר ב מ ק י … "
השתרעו על הריצפה שגבכם מופנה לתקרה, דמיינו רדיו גדול מונח על גבכם. דמיינו איך הוא הולך וקטן ואיתו הצלילים שמסביב (רדיו פתוח / דיסק מנגן, קול מהרחוב וכו'). דמיינו דממה מוחלטת.
עכשיו חשבו מה באמת חסר לכם: מוסיקה? אהבה? מין? הערכה? עניין בחיים? כשרון ל…? כסף?
דמיינו שדברים אלה באים אליכם.
דמיינו איך אתם מגרשים אותם. נכון שזה קל כל כך? לא כל כך קשה להיות אמיץ. מתי לאחרונה נאבקתם למען חירותכם, למען השתחררות מתשוקה להרשים? הרי רוב הדברים שהורסים אתכם לא באו מבחוץ, כמו המגפה בסרט האילם "נוספרטו" אלא מבפנים. מתי לאחרונה למדתם מתוכניות הטלביזיה המטופשות? אותן אתם צורכים יום וליל לכבות את המסך שמפריד ביניכם לבין חיים אלטרנטיביים באמת? מתי לאחרונה שאלתם את עצמכם "איך מתקנים טעויות? מה פירוש אדם אמיץ?" מדוע המילה הראשונה בספר הספרים "בראשית" מתחילה באות ב'? האות השנייה בא"ב. בגלל שהאות הראשונה א' היא האות הראשונה במילה "אלוהים" והרי אי אפשר לראות אותו? רק אם תעשו משהו לא כדי שמישהו יראה, אלא רק משום שאתם, רק אתם זקוקים לאותו הדבר, רק אז תטעמו משהו ממעשה בריאה אמיתי. מה פירוש "אדם אמיץ"? מיהו האסיר ומיהו הסוהר? נערה לבושה לבן או מפלץ זקור אוזניים מכוער, עם ציפורניים מעוקלות? האם יופי, תום, ניקיון הם תחפושת מוצלחת של מלאך המוות? האם הם המגיפה והמפלץ הנ"ל המככב בסרט "נוספרטו", הוא חשיבה אלטרנטיבית, ערער סדר קיים ומדכא, שמלאכי הגהנום שפוחדים משינוי ממשי, ממהפך מחשבתי, משינוי מאורח חיים קבוע מכערים אותו בכוונה כדי שתפחדו ממנו?

ב-13/1/12 ב"גלריית נחום גוטמן" בתל אביב אורי דרומר יאצור תערוכה מיצירות ז'אק מורי קטמור. עוד ניסיון שלו למנוע מהשקרים לחדור פנימה. קפיצה נועזת ממרום הארובה לאמצע החלל הריק שבאות "ם", האות האחרונהההה במילה "חיים".
-

אני אוהב את המלחין-זמר-גיטריסט-וירטואוז-מפיק (ג'וני ואדגר וינטר לדוגמא) – ריק דרינג'ר.
זוכרים את "פרנקנשטיין" – הקטע הקלאסי של אדגר וינטר? הראש של דרינג'ר מצוי מאחורי הקטע האינסטרומנטלי המרעיש הזה. הוא היה מאוד מפורסם בשנות השבעים והשמונים. הוא נראה כילדה רכה, נמוכה מאוד והוא זה שיכתוב את פס הקול לסרט הבא שלי. המוזיקה שלו הפוכה מדכאונית. כשאני מציב אנכית את עטיפת תקליטו בחדרי – בהירות, נקיון רוחני, שלווה, אופטימיות, רצון לה-ת-ק-ד-ם, הערכה עצמית – אופפים אותי. אתם חושבים שאיבדתי את השפיות שלי?

לא אכפת לי מהעולם.
אכפת לי מהנערה הזאת.

מאלבום לאלבום ג'ואי ראמון, הזמר של ה"ראמונס" הפך לזמר נפלא באמת. ג'ואי, שנפטר מסרטן בגיל 49, לוקח שיר פופ ישן, נאיבי, משנות השישים "מחטים וסיכות", ובלי להוסיף / לגרוע ממנו מילה אלא רק באופן בו הוא משחק בגרונו, הופך אותו לתיעוד שניים מסימני ההיכר של הפאנק האמריקאי: הרואין ונואשות. מחטים ובלון (תקווה) מתפוצץ. הקשיבו לשבר הגדול בקולו כשהוא שר את "לא אכפת לי (מהעולם ומהנערה הזאת)" באלבום "טיל לרוסיה". הקשיבו לדמיון היותר ממדהים בין השיר הלכאורה נאיבי: "אני רוצה אותך בסביבה" שבאלבום "רוקנרול היי סקול" ובין "הרואין" של הוולווט אנדרגראונד. אני קורא כאן לקריאה מחודשת בשירי ה"ראמונס". אתם חושבים שזאת עדות נוספת לאיבוד השפיות שלי?

לא אכפת לי מהעולם.
אכפת לי מהנערה הזאת.

אני חושב שההישג הגדול ביותר של הפופ / רוק הוא לא בשירים (לחן, תמליל) אלא בביצוע הקולי ובהפקה. מה שזמרי רוק מופלאים כמו רקלס אריק (פאנקיסט אנגלי מסוף שנות השבעים, הקליט ב"סטיף") או פיטר פארט (סולן ה-only ones הבריטיים) עושים בקול שלהם, במשך שלוש דקות עומד בכבוד לצד המעמיקים, המורכבים שבסרטים העכשוויים. זמר מופלא, פרנק סינטרה כשהוא שר לדוגמא, את המילה "כר" (pillow) הוא מספר בעצם על הרגע בו הניח ראשו על הכר אחרי שעשה אהבה למי שהוא באמת אוהב, וגם מספר על הרגע בו חנק בעזרת הכר, את האהבה הגדולה של חייו. והוא מספר זאת בדרך המעמיקה ביותר. זמר לא טוב, הוא זה, שכאשר הוא מבטא את המילה "כר", הוא פשוט מדווח על אחד מאותם כרים המשמשים כמשענת בפאב מטופש. עכשיו חפשו את האלבום של ה"ראמונס" שהפיק הגאון פיל ספקטור. מה קורה כשזמר נהדר כג'ואי ראמון פוגש במפיק כזה? "יופי פלוס רחמים הוא הדבר הכי קרוב להגדרת אמנות" – אמר ולדימיר נבוקוב. אתם לא חושבים ש"קיר הסאונד" הצפוף, ענק, כבד- סימן ההיכר של פיל ספקטור הוא ניסיון נואש שלו לכסות, לגרש, לברוח מרגש הרחמים?

אוקיי, אלה מבינכם שעוסקים בהבעה – ניסתם, למשל, לכתוב פעם בבית קברות?
אני משתדל להיות כמה שיותר אישי בטקסטים שלי משום שאני מנסה לגרש את המחיצה שבין היופי שבשירים, בספרים שאני אוהב והמציאות. אתם לא חושבים ש"קיר הסאונד" הצפוף, ענק, כבד – סימן ההיכר של סגנון הכתיבה שלי הוא ניסיון נואש שלי לכסות על משהו?

אכפת לי מהנערה הזאת.
אני יכול להיות פרנקשטיין לא קטן.

התקליטים , הדיסקים שלי הם כר (סתם משענת בפאב מטופש?).
אם אאבד את הזיכרון שלי אצטרך להתחיל הכל מאפס, אני מעוניין בזה? לשכוח שהיה לו ריד, סייקיק טי. וי, הראמונס. להרגיש שוב את הפעם הראשונה ש…
לבנות מההתחלה משהו שאכפת לי ממנו, או ממנה.
מה הרגיש ג'ואי ראמון ברגעים האחרונים שלו שהכל היה כלום, שלא אכפת לו מהעולם, מהנערה הזאת?
אני חושב שהמוות שלו
יכול לעזור לי לעצום את העבר שלי, על ההישגים (?) שבו, על הכשלונות (!) שבו, להתחיל לבנות את עצמי מההתחלה. לדאוג שהפעם אשליך לעזאזל את כל הדברים המיותרים שעשיתי.
כתיבה למשל

ויתורים מוטעים קשרים מוטעים חלומות מוטעים תמונות מלוכלכות סרטים מלוכלכים אנשים מלוכלכים. 1976 הייתה או חלמתי חלום (חלומות מוטעים) האלבום הראשון של הראמונס הפאנק פנזין בשם "חמור" רורברגר ו"ווליום" "חדשות" מוטי שהרבני "זמן ת"א" "טרקסטים" האלבום "דובי הנמלים" הכתבות והראיונות פסח במילואים "הבט אחורה בזעם" של ג'ון אוזברן בשירות מילואים אלבום ראשון של לו ריד ד"ר פיילגוד ויקי "די.אקס.אם". "דורלקס סדלקס" איך אומרים בליטאית "אני מכוער אבל יש לי נשמה חד פעמית בניגוד לכל האחרים שימשיכו להתגלגל לתקן משגים שעשו בעבר לכן זוהי הזדמנות אחרונה שלי לעשות את הדברים שאני באמת אוהב. תצטרפי אלי?"
- "זו הפעם הראשונה שלך?"
- "כן".
- "אתה פוחד?"
- "לא. אם אפחד כעת אפחד תמיד".

האלבום הראשון של ה"ראמונס" כאמצעי להרוס את העבר שלכם. ולהתחיל מהיום מסלול חיים חדש לגמרי, ללא קשר לעברכם. כמו שהחיים שלכם נראים היום, נדמה לי שהייתם מאושרים אילו יכולתם להתחיל הכל מההתחלה.
ואתם יכולים.

שנו את השם שלכם, את מקום מגורכם, את בני זוגכם, את החברים שלכם, אולי רק ככה יהפכו ההורים שלכם לחברים שבחרתם מרצון (או לא, ואז כדאי להתנתק).
מי שלא יכול לשנות את עצמו מאבד את הנעורים, הופך לזקן, ואולי אז מפתח מחלות קשות. אין רוחניות גדולה במיוחד באלבומי ה"ראמונס". אין רוחניות גדולה במיוחד ברוקנרול. אין רוחניות גדולה במיוחד באמנות. רק במציאות יש, זו של לחם ומים. נסו לברר איך חי בשנים האחרונות ג'ואי ראמון. אודות מה סיפר לחברים שלו? על מה הצטער? האם ויתר בשלב כלשהו, על המאמץ להשתנות?
"הכתיבה שלנו, המוזיקה שלנו, הדיסקים שלנו"- אמרה דיאמנדה גאלאס – "נוצרו כשישבנו בחדרנו ודיברנו עם השד".
מישהם, שלא כל כך נעים לומר מיהם, כל כך צדקו שציוו לשרוף ספרים בכיכר העיר.
"מה אתה עושה?" צעק איש זקן ממושקף עם אף עקום על צעיר במגפיים וחולצה חומה ששרף ספרים בכיכר העיר, והצעיר הפורח ענה את התשובה הנכונה בעולם, בשפה העשירה בעולם (גרמנית): "עכשיו אני עושה ילדים".
-

את המוזיקה של ניקו/טין קודם ראיתי.
"קובי, מאיפה מגיעות השורות האלה?"
"רוק לא צריך להיות מחאה הוא צריך להיות קללה". קובי אור, 2011.

אני רוצה להתעכב טיפה על עניין "מיתרי המחשבה". ישראל אלירז המשורר שאני הכי אוהב והכי מכאיב לי אמר: "להתבונן מתוך הליכה בדברים שניתן להתבונן בהם. השפה המביעה את ההתבוננות הזאת מממשת את היש". כלומר, בשבילי המוזיקה קיימת רק שאני כותב עליה. העץ קיים רק שאני כותב עליו. האישה קיימת רק שאני כותב עליה. רק שאני כותב עליה אני נוגע בה. והיא בי. היא בי. היא בי.

האם גישה כזאת היא קללה?

"צלופח הגשם" נוגע בי רק כשאני כותב עליו.
הו, מקולל שכמוני, כמה שאני רוצה לגעת.
ממציאי השורות הכי מיוחדות / יפות הם הכי פחות נוגעים.
לניקו/טין קול זכוכית כה שבירה שכל טיפת גשם שנופלת עליה מקבלת צורה של לב. ירחון המוזיקה האנגלי "wire", עיתון המוזיקה החכם בעולם, כלל קטע שלה באחד הדיסקים שהוא מוציא כל כמה חודשים. יש לה אלבום שלם "in the eye of the storm". אפשר להשיגו ב"אוזן השלישית" וב"צימר". איך הוא נשמע? ובכן, תארו לכם הפגנה של המספרים הבלתי זוגיים שהחליטו להתארגן כדי לשבור את בדידותם.
—–

אנדרו מושן / למי שזה אכפת

זה שיר על גלידה
בלי שום קשר לממשלה
להתקוממות, לתככים פוליטיים.

זה שיר על גלידה, את רואה?
על שאת נכנסת לחנות
ומבקשת כדור וניל, כדור תות שדה.

מה אמרתי לך? אין מוות בשיר הזה.
אין לשונות מלקקות שיימסו כמו חלב נר.
זה שיר על גלידה. אל תבכי.
-

את הדיסקים של רונן שפירא תשיגו באתר שלו, ב"דיסק סנטר" בתל אביב וב"אוזן השלישית". המוסיקה שלו מבוצעת ביפן, אירופה, ארה"ב. אם אתם חושבים שזה כבוד שהפילהרמונית הישראלית תנגן יצירות שלכם, אז תקנאו בו. הדיסק החדש שלו נקרא "פטישים". שפירא מנגן סולו פסנתר. בעצם מכסח קטעים של שופן, בטהובן, עבדל חלים חאפז ומשהו שלו "מלחמת לבנון השניה". מכסח, כי הגיע זמן להזיז את הקלאסיקות של המוזיקה המערבית. לא להזיז אותן אחורה אלא לזרוק אותן קדימה. ביצועים "נורמלים", "כמו שכתוב", "לפי התווים", מזכירים לי מסע לאילת על גב גמל. רומנטי שרומנטי וכל כך משעמם. הוא לא הראשון שמכסח. הקומפוזיטור האוונגרדי מארוציו קאגל כבר טיפל כמו שצריך בבטהובן ביצירה פגזית בשם "לודוויג ואן". עם עוד לא הקשבתם למוזיקה של קאגל מצידי שתמשיכו מאילת לסיני על גב הגמל.

אוקי נחזור לדיסק החדש של שפירא. קודם כל, ציור העטיפה של רוני סומק. פה אתם צריכים להסתכל טוב. תגלו, למשל, קו ארוך, מזכיר מיתר של פסנתר. יותר ממזכיר סצנה מפורסמת מאחד מסרטי הסנאף התאילנדיים, "שברים", בו גבר (במסכה) קושר במיתרי פסנתר נערה (בלי מסכה ובלי בגדים) ומרסק בפטיש את רגליה וידיה. הו, רוני רוני. סובבו כעת את עטיפתו הקדמית של הדיסק במאה שמונים מעלות ופתאום תגלו שתי רגליים שבורות. רציתם פטיש? קיבלתם פטיש. זאת ועוד (כעת עזבנו את העטיפה והגענו למוזיקה בדיסק) : זו מוזיקה שמראה שלא צריך לקפוץ מגג כולבו שלום: אפשר לירוק משם על הכל. על כולם. אכטונג בייבי! מוזיקה שמראה שאפשר להציל. להפוך עולמות. לברוא. לשבור כלים. להתגבר על התמכרות ל… . להפוך כיעור ליופי. היא מראה שאפשר להגיד "לא" לכל אחד, לכל דבר. שכדור אחד יכול לעשות מהפכה. שיש עולם הזה, אבל יש גם עולם הבא. שאת העולם הזה א-פ-ש-ר להפוך לגן עדן. שאפשר להשיג הכל. שאין דבר כזה שנקרא "אהבה אבודה" או "אהבה בלתי אפשרית". שאפשר לראות ולשמוע הכל, שאפשר לחנך וצריך לחנך ל…, שמוזיקה לא עושים אלא הוזים. שכשקובי כותב על מוזיקה הוא משתיל לעצמו ביצים מזהב ומזמין אתכם להתבונן בתהליך ובתוצאה. שהמוות לא קיים. שהצדק מנצח בסוף. שעיניים בוערות יפות פי מיליון מפנים יפות. שרשימות על מוזיקה לא כותבים אלא הוזים. שאפשר לראות / לפגוש באלוהים. שאסור לכרוע ברך, שאסור לוותר. שאסור להיכנע. שהזיקנה יפה. שהמוות הוא רק התחלה. שבסוף נבין איך אלוהים הרשה שמיליון ילדים יהודים ימותו בכבשנים. שתחיית המתים היא עובדה יומיומית. שאפשר לחזור ללימודים בגיל תשעים. שאין גבול לכאב. שאין גבול לסליחה. שאין גבול. שחיוך ממיס. שהדימויים מיותרים. שכשילדים אוספים ברחמים ביצים עזובות זו התגובה הכי חזקה לגירוש מגן עדן. שנחשים לא מקבלים פקודות וגם בני אנוש לא צריכים לציית. שנרקומנים הם הדבר הכי קרוב למלאכים. שאין אלוהים.
-

את ניצת הלימון הבאת לי
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.

ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות כלות
שנישאו לא מאהבה.
-