אני מאמין

אחרי שמתתי וגופי נשרף בקרמטוריום, ואת האפר פיזרו מעל אצטדיון הבית של קבוצת הכדורגל האיטלקית אותה אני אוהד "לאציו", נפגשנו הנשמות שלי ושל הפסנתרן הרוסי הגדול (ראו בויקיפדיה) לזר ברמן. כמו כשהייתי בחיים, גם כעת אני נושא איתי את הספר היקר לי ביותר. "The Dark Stuff" של מבקר / עיתונאי הרוק האנגלי ניק קנט. ברמן נשא איתו ספר שירים של דילן תומס. סופר לי שהנשמה של תומס חביבה, וכשהוא פוגש כאן, בגן עדן, מישהו שהוא מחבב, הוא שופך עליו כוס יין ואומר: "אני אלכוהוליסט. ואם אני מבזבז כוס יין על מישהו, סימן שהוא מוצא חן בעיניי".

לנשמות אין עיניים, יש להן איבר אחר, שכדי להסביר / לתאר אותו הייתי צריך לספר לכם לאיזה גובה מגיע ביצועו של לזר ברמן לסונטה האחרונה לפסנתר דוייטש 960 של שוברט. ואז בטוח שהייתם בורחים מהפוסט הזה.

הה, העיניים שלה. עמוק עמוק העצב בעיניים שלה. אני מדבר על זמרת ישראלית שאני מאוד אוהב: נתנאלה. אדלג על סיפור חייה. תוכלו לקרוא אותו בויקיפדיה. עמוק עמוק העצב בעיניים. The Dark Stuff. אני מנסה לתאר את הקול שלה. תמיד כששמעתי אותה שרה, דמיינתי איש בודד, בבית קפה קטן, לבוש בגדים כבדים כבדים, פסנתרו על החזה שלו, ומולו כוס יין אדום-עמוק כמעט ריקה. הוא ישן? לא. האצבעות שלו מתופפות על ברכיו. כמו יונה המנקרת בשקט גרגירי יער שחציו שרוף. תפילת אדם ותפילת יונה.

מתי השמיעו בפעם האחרונה ברדיו אצלכם למטה, בכדור הארץ, שיר בביצוע נתנאלה?

מתי השמיעו בפעם האחרונה ברדיו אצלכם למטה, בכדור הארץ, את נגינתו של לזר ברמן?

לסופר והמשורר האמריקאי ריצ'רד בראוטיגן שורה יפהפייה: "זרזיף יוצא מהאדמה כמו אצבע של מלאך".

בשירה של נתנאלה משהו כבד, בסיסי, קהה, כמו אדמה, אבל גם משהו שמיימי, גבוה, מרחף. אני חושב שזו האמונה שאחרי שנמות ויטמנו אותנו באדמה, משהו מאיתנו יגיח ויגיע לשמיים.

טיף טף

האנטר תומפסון ידע שהקשת בשמיים היא שרידי דגל הקהילה הלהט"בית שאלוהים הניף. העיתונאי היחיד שהתחיל לחבר ספר על חיי המין של אלוהים. זיכרו שאלוהים ברא קודם אדם ורק אחר כך אישה. אתם, אנשים רגילים, עוד חושבים שהנוזל שנוטף מהשמיים הוא פשוט "גשם".

לא. זה הנוזל שאלוהים שופך כשהוא גומר.

באחד הריבים שלהם אלוהים אמר: "אני בראתי אדמה ואדם, ומה אתה בראת?" האנטר ענה: "בראתי סגנון כתיבה".

הקטע הזה עלה במוחי כשקראתי את המשפט הבא בספר מתח אדיר של האמריקאי ג'ו גורס (Gores) "נעלם ואיננו" שהופיע ב"עם עובד", בתרגום רזי ביאליק: "'הו אלוהים' אמרה. יצאה החוצה עמדה והקשיבה. כאילו חיכתה להתגלות שתפתור במטה קסם את תסבוכת חייה". לקרוא זה לחכות.