דומינו

זו ההצדעה שלי לגיטריסט קית' לוין (Keith Levene). ניגן ב"תדמית ציבורית בע"מ" של ג'ון ליידון.

כשאני אוכל במסעדה, אני משאיר טיפ הגון ולידו שופך קופסת גפרורים חדשה.

בתקווה שיבינו את הרמז.

כגיטריסט קית' לוין יכל לבנות מיטת כלולות

רק מקוביות דומינו.

הסימנים הלבנים על הקוביות הם סימן

הנשיקות שאוהבים מחליפים.

אבל הכל (הקול) נהרס כהרף עין.

הצחוק הנחמד שלו

אחד ההישגים הכי גדולים של פרנק סינטרה כזמר: כמעט בכל הברה, רק הברה שבמילה שלמה כשהוא שר, הוא בעצם מספר איך עשה אהבה עם בחורה שאהב וביחד באותה הברה מספר על רגע בו רצה לחנוק אותה. כמו כל אוהב/ת.

הקריינית / מגישה שמירה אימבר שמתה לפני חודשים, עשתה דבר דומה. לא משנה אם היא דיברה על אלבום חדש של להקת רוק או קראה בקול שיר של דליה רביקוביץ', בכל הברה, לא במילה שלמה, בעצם היא סיפרה איך עשתה אהבה ואיך רצתה לחנוק את אהובה.

אף קריין/ת / מגיש/ה לא עשה/עושה את זה היום. נשארנו עם דידי הררי וצאצאיו הרדיופונים. אפילו דורי בן זאב מושא הערצה תמוהה של מגישים צעירים, לא הגיע לדרגה כזו. אימבר עשתה אמנות. היתר עושים תעמולה אגואיסטית.

הכישלון שלי כעיתונאי רוק: שלא הצלחתי להבהיר לקוראיי שאלבום / תקליט / להקה / זמר/ת מסוים אודותם אני מצרף משפטים, הם רק נקודת זינוק למשהו חשוב יותר.

למה בדיוק? למה שהמלחין ארנולד שנברג אמר על קברו של גוסטב מהלר: "מהלר עשה מה שאנחנו לא מצליחים לעשות. להסיר את המסך ממה שנסתר. להראות מה באמת קורה מעבר לדברים".

אבל לפחות ניסיתי. אני עייף ומאוכזב מדי מכדי לפשפש בבלוגים. אולי יש מישהו צעיר, רענן, חצוף, נלהב שכן מצליח. אולי זה מישהו ממכם? אולי אתם מכירים מישהו?

תקשיבו לסימפוניה העשירית הבלתי גמורה של מהלר. לפרק האדג'יו. אז תבינו למה קובי מתכוון.

עוד דוגמה לדברים שמעבר לדברים: סיפר הבסיסט ג'ה וואבל על חברו ללהקה של ג'ון ליידון 'תדמית ציבורית בע"מ' הגיטריסט קית' לוין. שמת לפני חודשיים. "הסוד בגישה שלו למוזיקה היה שלא היה אכפת לו מה יקרה ברגע הבא. כשהוא מנגן. בשעה הבאה. ביום הבא. הוא היה חופשי. אנרכיסט. לא היה אכפת לו מדבר. זה מעולה, אבל כאשר אין לך גרוש, ואתה דפוק, ויש לך סיפור ארוך עם הרואין, אתה חייב שיהיה אכפת לך. אמרתי לו שהנגינה שלו השפיעה על כל כך הרבה אנשים אז למה אתה לא לוקח את עצמך בידיים? הוא ענה לי בצורה מעליבה ואז הפסקתי לנסות לשנות אותו. לאחת הטיסות בסיבוב הופעות של 'תדמית ציבורית בע"מ' הוא הופיע יחף. אמרנו לו שלא יתנו לו להעלות למטוס. הוא הלך וקנה מגפיים עצומים של שחקני בייסבול, וזרק את השרוכים, אבל מה שהכי זכור לי זה הצחוק הנחמד שלו".

עיתונאי רוק לסטר בנגס, ריצ'רד מלצר, ניק כהן, דון ווטסון, ריצ'רד קוק, ניק קנט, לינדן ברבר, והישראלי אורן אדר בורלא, הצליחו לגעת בעניין. תלמדו מהם.

ומה בקשר לאחרים? אני רוצה לגעת בכם. ולהרוג אותכם.