הטיסה 3

המטוס נפל
השיניים נשרו.
הפסקתי לאכול בשר
כלומר לנשוך את עצמי.
איסלנד ואירלנד מחכות לי –
אני מצמיד ירוק לקרחונים.
סוף סוף ויהי אור.

—-

תיראו, את הביוגרפיה שלי תמצאו בשיר נהדר של ריטה קוגן בספרה "רישיון לשגיאות כתיב":

"אני משליכה את עצבותי על אחרים,
כמו מיכמרתן
המשליך את רישתותיו הימה.
וכל מבוקשי הוא להשיב את אטלנטיס".

—-

פס קול מומלץ: "RIDE INTO THE SUN" מאלבום הסולו הראשון השביר, המוזנח, המתפרק והנהדר של לו ריד – "לו ריד".

—-

עפתי מספיק גבוה כדי לגלות שהשמש היא בעצם בור ענק לתוכו כל כך הרבה נשים נשואות שהתאכזבו מבעליהן משליכות לתוכו את טבעות הזהב, טבעות הנישואין הנוצצות שלהן.

ההמנון

בהתנחלות בשטחים הכבושים לארגן שירה בציבור.

זה קרה בשירות מילואים שלי. עשיתי עם המתנחלים וריאציה על שיר של להקת הפופ הכי אהובה עלי: "פרדי והחולמים". להקה אנגלית מהסיקסטיז. שכנעתי את המתנחלים שהשיר הנאיבי של הלהקה הזו "נוצרת בשבילי" (You Were Made For Me) – מהלהיטים הגדולים ביותר שלה, יכול להיות אחד מהמנוני המתנחלים: הם יעמדו מול הישוב הערבי שבשכנותם וישירו בצעקה: "נוצרת בשבילי!", "אתה רק שלי!". הייתם צריכים לראות את זה: שיר של "פרדי והחולמים" בלב השומרון מושר בצרחות על ידי אנשים עם עיניים בוערות וכלי נשק. לא מבינים עד כמה לעגתי להם.

פרדי וכמעט כל חולמיו כבר לא בחיים. שירים שלהם תוכלו לראות ב"יוטיוב". שימו אוזן במיוחד לשיר "I Understand" – סלואו מכשף ביופיו. הייתה תמימות, היה ניקיון עז בשירים שלהם. במיוחד בקול של פרדי: רך, ילדותי, על סף חלום. תארו לכם שאתם מוצאים נרתיק קטיפה קטן ובתוכו את זוג העגילים הראשון שאדם קנה כמתנה לחוה. אני מבין שבמשפט "בראשית היה תוהו ובוהו… ויאמר אלוהים יהי אור" – הלהקה הזו שמה דגש על "ויהי אור" – היה משהו… איך לקרוא לזה… כן, אור חלק של בתולה או בתול – אולי משום כך בגיל 15 הזדהיתי איתה כל כך.

זה היה פופ חרישי. קול מסטיק שהדבקנו על תחתית שולחן בית ספר. לפני שגילינו את להקות הגאראז' האמריקאיות להן היה צליל מסטיק שהדבקנו בהסתר על שולחנות תחנות משטרה לשם גררו אותנו כשנתפסנו ללא מכנסיים בגנים ציבוריים.

אחר כך באו התבגרות, הכיבוש, הפאשיזם. פרדי בלי החלום. פרדי והמציאות. היום, אחרי שנים מהשירה בציבור הנ"ל, אני מבין שלארגן באופן כל כך ציני את השירה הצעקנית הנ"ל, היה סוג של שוברים שתיקה.


מת לחיות

פרסומות:
"אם יש בכם רצון, חוצפה ודמיון. אתם יכולים לבטל את שדות המוקשים שסובבים אתכם". – אריק שרון

הסרט מתחיל:
הוא ביקש מחברתו שתינעל אותו בדירה בקומה החמישית אין עצים מסביב והוא לא יכול לצאת מהחלון לעלות לעץ ומשם לרדת לחצר ולרחוב הוא לא יכול לצאת מהדירה היא גדולה מאוד ויש בה ספרים רבים דיסקים טלוויזיה די וי די מהר מאוד הוא מתחיל לדפוק את ראשו בקיר הוא מרגיש (זו אמת) כלוא וכל מוסיקה או ספר עוד יותר דוחפים אותו לתוך עצמו ובא לו להקיא ניגש למרפסת מסתכל בגעגועים לרחוב לשמיים הוא ביקש מחברתו אפילו אם יצרח שלא תפתח את הדלת שהוא יכנס עוד ועוד לתוך עצמו לתוך הראי הרי שמעון פרס אמר "יש אנשים שמסתכלים בחלון ויש בראי בחלון יותר מעניין" אבל הכי חשוב לצאת מהחלון לרחוב לשדות לנמלים / שדות תעופה לארצות אחרות למשל לצפון הרחוק באירופה איפה שהחשכה והקור מולכים אבל במקרה שלו הוא יודע שהחשכה והקור הם שינוי מבורך יציאה מהחדר שבירת כבלים ולא איכפת לו אם הבית ישרף / יעלם עם הספרים והדיסקים והשאר החוכמה לעשות את הרחוב הים השמיים לביתו האמיתי אפילו כדאי להפוך לקבצן להומלס מי אמר שהומלס זה קללה להפך! הוא עומד באמצע הכביש באמצע הלילה בזרועות צמודות לגוף בראש מורכן הכוכבים ירדו לראש שלו? להפך הראש שלו עלה לכוכבים לא אכפת לו שהבגדים שלו מסריחים אולי העור והבל פיו והזיעה גם כעת מוסיקה היא שבירת דלת ירידה במדרגות לרחוב לים לשמיים לכוכבים וגם שם לא לעצור להמשיך לעלות והבגדים שלו עולים באש והוא קורא פאק יו אול ובגלל שהוא יהודי ג'רג' ליגטי מבין שלא צריך להניח תפילין על היד והמצח אלא להניח תפילין בארון ולנעול עליהם את הדלת והכוכבים הם חורי מנעולים של דלתות שנועלות אנשים שפוחדים לצאת לחופש כל כך הרבה מנעולים אבל מספיק וזאת תפקידה של מוסיקה חשובה לפתוח מנעול אחד וזה אפשרי אם כמוסיקאי אתה מוכן לדפוק את הראש בקיר כדי לשבור תבניות סטרייטיות שבעצם הן בתוך הגוף שלך (מאוחר יותר גם ג'נסיס פי. אוריג' מ"סייקיק טי.וי" יעשה את זה)

(הפסקה: אפשר לצאת לקנות פופקורן מה שטוב ברשימות של קובי שאפשר להתחיל לקרוא אותן מכל מקום לדלג להפסיק לחזור לאולם ולקרוא ספר / עיתון תוך כדי יש מספיק אור)

אבל ליגטי עשה את זה הרבה זמן לפניו והקטעים של ליגטי לפסנתר צ'מבלו צ'לו והרביעיות שלו והאופרה שלו והיצירות לתזמורת והוא דיבר עם אלוהים שביקש ממנו שיישאר איתו אבל ג'רג' אמר לו שהוא הולך למקום גבוה יותר כי הרי האל התוודה באוזניו שיש מישהו / משהו גבוה / רם ונישא יותר ממנו מהאל והוא לא פוחד למות הוא לא פוחד למות מבחינה ארצית הוא מת בגיל 83 אבל המוסיקה שהיא בסך הכל (הקול) רק הד קלוש למשהו עמוק ורחוק ואמיתי ובלתי נגמר ובלי התחלה שרק בעלי בתים סוגדים לו עשן חודר לעינייך סוף סוף הבית והדיסקים והספרים עולים באש ברוך המה שבלי שם הפלורוסנטים הארוכים שמשמשים אותו כקביים נשברו והרסיסים שלהם מתפזרים גבוה גבוה והוא מבין שמקרוב אפשר לראות שכוכבים הם אסלות לבנות ונוצצות של בתי שימוש ומלאכים שקיבלו עונש מנקים אותן שוב ושוב אל תעשו אותם דברים שוב ושוב אלא תשנו תמיד ואם רק במילה אחת הייתי צריך לתאר את המוסיקה של ליגטי הייתי אומר "תמיד" ואם בשתי מילים הייתי אומר "בלי נקודות"

מלך האמבטיה

להסניף אותיות / שורות.
בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר.
בגלל שהבנתם את משיכתי לרוק מסריח, מלוכלך, צורם.

את האלבומים האחרונים של wire אני מעריץ ממרחק. אבל להקלטות הראשונות, אמצעיות ואחרונות של ג'וני ת'נדרס (Thunders) אני הכי (הקיא) נמשך. לא בגלל שעליהן גדלתי אלא בגלל שהן היו פסקול זהה למה שקרה / עשו לי / עשיתי לאחרים החל מגיל מאוד צעיר. נמשכתי… בעצם נמשחתי לשרת כקבצן כתיבה / נסיך כתיבה כדי לספר דווקא על שכמותן.

כשדיברנו, אלה שדומים לי ואני, היינו מחליפים שלטי רחובות ברמת גן, עיר מגוריי בשלטי רחוב חדשים: "שדרות מחתרת הקטיפה", "כיכר רוקי אריקסון", "רחוב גאן קלאב". "הלילה ננפץ את הרמזור ב'אריקסון פינת ג'פרי לי פירס'". האור האדום לא נוצר בשבילנו.

הגענו לג'י ג'י אלין (1956-1993). אומרים שהוא היה ועודו הדבר הכי קיצוני שהרוק ידע. נהג לחרבן, להשתין בהופעות שלו. לזרוק את מה שיצא מגופו על הקהל. מהר מאוד ירד מהבמה והיכה בקהל שהחזיר לו. אפשר לראות את זה אם תחפשו ביוטיוב. תקליטים שלו נמכרים ב"אוזן השלישית". הוא המשיך מאיפה שצ'רלס בוקובסקי עצר. אבל כמו שבוקובסקי הוא הרבה יותר משכרות ומהעלבות, ג'י ג'י אלין הוא יותר מחרא ומקללות. מה זה אומר יותר? בספר של המשורר ישראל אלירז מצאתי שיר בשם "היה גם דוד כזה" שרומז לכיוון:

"הוא חי בשלום עם
יבבה קבועה שבקעה מתוכו
כמו מציר חלוד בדלת חדר
ילדים אבוד בראשו. הוא לא
חדל למות כמו כל מת אמיתי
שחוזרים וקורים לו דברים
כדי לחזור עם משהו הביתה
ולומר: עשיתי היום מה שיכולתי".

בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר: הנה קטע ששייך להופעות של אלין למרות שנכתב עשרות שנים לפני שאלין נולד. מי שכתב אותו היה יוסף חיים ברנר, מגדולי הספרות העברית. בספרו "שכול וכישלון". אני שובר שורות: "פצעו הציק לו… הוא גנח כחולה טיפוס הבטן, שמעלת חומו ארבעים ואחת, כשמטילים אותו לאמבט קר ככפור. פצעו לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי, וכשהיה מביט… הייתה בו משום מה ההרגשה המשונה והמדאיבה של האדם המביט על תמונה של עלמה אשר אהב אהבה סוערה, ועתה נשכחה… דמיונו בעיני עצמו היה לבעל עבירה גדול, המתיירא מפני גילוי עוונו, שמדי היפגשו באנשים הוא חושב: מה אילו ידעו הדוברים בי שאני רצחתי את הנפש… לקום ולצעוק פתאום: אני הוא הפושע!… בעיקר הדבר הייתה בו אפתיה. יותר נכון: חוסר כל תקווה… אילו ידעו מה שבליבי ברגע זה איזה בעל בית נכבד או משורר של יופי נאצל ואידיאלים רוממים – המרחק בין זה וזה הן אינו גדול כל כך… צער העולם… צער העולם שבשירה… לזה הם מסכימים… פואזיה… אך מכאובי אני בזה אינם רוצים… יודע אני… אינם רוצים לדעת… הם מורים עלי באצבע: הביטו אליו!… כמה הוא מרעיש עולם!… ראו את האדם התחתון, המתהדר בפגימותיו… הכיעור שלי אינו צריך לכער את העולם… המכאוב שלי אינו צריך לבוא בחשבון… החן והרוממות – זוהי האמת… ואני – נוגע בדבר ועדותי פסולה…"

אני חושב שלא הלכתי רחוק מדי בקשר ל"פענוח" התופעה ששמה ג'י ג'י אלין. הלכתי אחרת. אולי הפוך לגמרי. אולי זה ינחם אתכם אם אגמור בציטוט נוסף מהספר הזה של יוסף חיים ברנר, שאולי בעצם זה ציטוט מג'י ג'י אלין: "בהנאה לקח איתו מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן הספינה הבהב: לא קשה, לא קשה. בקרוב ניסע ונלך, בקרוב ניסע ונלך".

ג'י ג'י אלין, תנצב"ה: ראשי תיבות של "תקשיבו, נערים. צפה ביצירתו האמת".
כעת בא לי לומר לכם משהו עמוק יותר, אבל ג'י ג'י אלין סתם את פי בידו הנוטפת דבש.

בלי

סטלה התמחתה בחריגים. היא יפהפייה. גבוהה, רגליים שלא נגמרות. צעירה. היא לקחה כסף רב בשביל לעשות. היא שווה כל שקל. באו אליה מרחוק. היא הזכירה לי את הזמר האנגלי בילי פיורי (Billy Fury). צנועה, ביישנית, לא מרימה בקולה. כנראה בגלל זה היו לה קליינטים רבים: מצד אחד נמשכו לניקיון, ליופי, לעור הלבן והשיער הבלונדי. מצד שני, יכלו לשפוך עליה (על גופה לפחות) את כל הרוע, התסכול, הפחדים, היעדר האומץ, להיאבק בנשיות שלהם.

או בנשים שמחכות להם בביתם.

סטלה נעלמה. עד היום אפשר לראות את הקליינטים שלה מסתובבים מסוחררים בתחנה המרכזית בתל אביב שם עבדה. הבנות שעבדו שם איתה לא יודעות היכן היא. אחת מהן סיפרה שסטלה נרקומנית. אני לא חושב כך. פעם בדקתי כל מילימטר בגופה העירום ולא מצאתי סימני דקירה. כשהיינו מדברים / מדברות על מה שקורה לנו מעבר לדבר ממנו היא מתפרנסת, היא סיפרה שיש לה שני ילדים מתבגרים. נדמה לי שהיא גרה בירושלים ובאה לתל אביב כל יום במונית.

היכן סטלה?

היכן הניקיון, היופי, העור הלבן, שיער שאינו צבוע, האנשים שאינם צבועים, הדברים שעוצרים לפחות לחצי שעה את כל הרוע, התסכול, הפחדנות, הגסות?

אחרי הדו-שיח הגופני הייתי מבקש ממנה שתתרגם לי שורות של המשורר הרוסי שאני כה אוהב רוברט רוזדסטוינסקי. כמו כל דבר היא הייתה עושה את זה ברצון. אני מתגעגע אליה, ומרבה להקשיב לשירים של בילי פיורי (בתצלום למטה). פיורי היה כוכב ענק בפופ/רוק האנגלי לפני המהפכה שעשו "הביטלס". הוא דעך במהירות, ומת בגיל 42 ב-1983. האלבום "Loving You" מכיל יצירת מופת אחת. השיר "In My Room": "בחדרי… ספר של של סומרסט מוהם… תצלום של אוסקר וויילד ואת לא הבנת… פה אני יכול להיות מי שאני…". שיר לא מוכר אבל הרבה יותר טוב מהלהיטים שלו: "חצי דרך לגן עדן", "קינאה", "קולט", "מחשבות עליך".

כשפיורי שר את "בחדרי" הוא נוגע בעומק נדיר. אני קורא לרגעים כאלה במוזיקת הפופ "לחדור עמוק לנשמה בלי אמצעי מניעה".
גם סטלה נהגה להסיר את אמצעי המניעה מהליטופים והחיוכים שלה. זה לא מקצוענות. זה טוהר.

"עזבו את המקצוענים, הביאו לי את בעלי הדימיון" – אמר אלברט איינשטיין.
את מספר הטלפון שלה סטלה נתנה רק לקליינטים נבחרים. אני לא נבחר בשום דבר ואין לי אותו.
"אנחנו מכוערים אבל יש לנו את המוזיקה" – כתב לאונרד כהן.
בבלוג הזה הכרתי לכם את הכיעור שלי, את היופי שלי, ועכשיו הכרתי לכם את המוזה שלי.

להריח דבק

"עיתונים לא נועדו לעטוף דגים מלוחים, אלא להסתיר אקדחים מפני המשטרה". – פידל קסטרו.

1. מכירים את השיר "עשן חודר לעינייך" של "הפלייטרס"?
3. קוראים לי יוהן סבסטיאן באך?
6. לא. כל כך מעט הקשיבו לקול שלי.
2. ב-1979 הופיע הגיליון הראשון של "חמור". הפנזין שלי. דף או שניים. משוכפלים במכונה לצילום מסמכים.
4. הייתי קול כך בודד באותו זמן. גיליונות "חמור" היו בקבוקים שהטלתי לים מהאי הבודד בו גרתי. בעצם הבקבוקים האלה הכילו רק מילה אחת: "הצילו".
5-7. מיותר. אחרים כבר אמרו את זה.
9. היום אני מצטער שבמקום לשגר את הבקבוקים האלה לא שיגרתי בקבוקי מולוטוב. הרי היה ועוד יש כל כך הרבה דברים בארץ הזו שצריך לרסק.
11. "חמור" היה חיקוי לפנזין אנגלי מ-1976 בשם "סניפינג גלו" ("דבק הרחה") שהוציא בחור בשם מרק פרי (בתצלום למטה). דפים מודפסים במכונת כתיבה. אומר פרי: "את הגיליון הראשון צילמתי ב-20 עותקים ועסק במוזיקת פאנק. כשבאתי לחנות תקליטים שישימו אותו למכירה, חשבתי שיצחקו ממני. לתדהמתי, הם שמחו לקבל אותו. אחרי יום התקשר אלי בעל החנות וסיפר שכל העותקים נמכרו. ביקש עוד".

אני לא זוכר כמה "חומרים" הוצאתי. רובם אבדו. הכתיבה שלי אז הייתה טובה יותר: פראית יותר, הזייתית יותר, יותר "ראמונס" מאשר "טוקסידו מון". כלומר, פחות "ארטית". אולי זה לא חשוב כל כך. כשכתיבה היא ממש טובה, כשהמוסיקה היא ממש טובה, הן מעל ומעבר לפראות, הזייה, מעבר ל"ארטיות" או לחוסר ארטיות.

3. כמו המוזיקה של יוהן סבסטיאן באך.
12. כמו המוזיקה של ג'רג' ליגטי, עליו אספר לכם בעוד כחודש.
13. מספר בלי מזל.
14. אני כורע על ברכי לפני חושך. לפני בור ללא תחתית. עוד ועוד אני חושב שהעולם הזה הוא מאפרה לתוכה חוצנים שמתקדמים פי כמה וכמה מאשר הגזע האנושי משליכים את אפר הסיגריות אותן הם מעשנים.

אתם קולטים שהטקסטים שלי הם שיעול, נהמה חנוקה, נפנוף יד שמנסה לגרש את העשן מסביב?
יש לי כשש מאות עוקבים. זה הרבה. אני עוד לא מאמין. פנזינים תמיד מזכירים לי כינור או צ'לו: סה"כ ארבעה מיתרים, אבל איזה עושר, איזה חוויות חזקות הם מספקים.

16. כעת במוזיאון הרצליה תערכות פנזינים. ענת גורל-רורברגר היא האוצרת.
15. באותו מוזיאון עוד תערוכות רבות קסם של יעקב מישורי, מישל אופטובסקי (אוצר: אורי דרומר), שרון פדידה.
100,000. תערוכת הפנזינים היא הצהרה פוליטית חריפה. לא עוד לתקתק במחשב ולהעביר טקסטים אליכם הביתה, כשאתם יושבים מוגנים בביתכם מול מסך זכוכית. אלא לרדת לרחוב, לחלק אותם לאנשים, להתחכך באנשים, להתווכח פנים מול פנים, לפעמים לחטוף מכות, גם לתת, כשהפנזינים פוליטיים. הרחוב הופך ליותר ויותר אלים. הימין הקיצוני משתלט עליו. לחלק פנזינים כאלה זה לא לפחד להילחם ב"לה פמיליה". להילחם בידיים. לא רק בתקתוק מילים במחשב. פנזין הוא לא בלוג. הוא הדבר האמיתי: הוא הכרזת רחוב: "אני לא פוחד ממכם. אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לעמוד מולכם בחזה חשוף". הוציאו פנזינים. חלקו אותם ברחוב. שברו את הזכוכית שמפרידה ביניכם ובין החיים האמיתיים. או לפחות תציירו עליה סימן שאלה. עד שייצא לאויבים שלנו עשן מהאוזניים.

סגול כהה

את מי אתה ממש שונא?

לפעמים אני פוגש אנשים שקוראים את הבלוג שלי. חלקם רושפים אלי שנאה: "למה לכל הרוחות אתה לא כותב על ניק קייב / בואי / סחרוף / מאיר אריאל?".

ובכן, לכל הרוח, אני חושב שאין טעם לכתוב / לצרף משפטים על מי שכולם כותבים. לא רוצה להיות לבנה בחומה. רוצה להרוס אותה. כבר "כתבתי" שאני מושפע בזרם בעיתונות רוק אמריקאית שנקרא "Trash writing". יש קולנוע טראש, טראש מטאל ועיתונות רוק טראשית. עירוב בין שורות פיוטיות יפות יפות ושורות תמוהות / מקושקשות. פנינים יקרות (מזויפות?) בתוך ערימת זבל (אמיתית?). מכירים סרטים כמו "הענקית הגיבנת בעלת עין אחת מול גודזילה הירוקה"? סרטים כל כך גרועים שהם הופכים למשהו מדליק, שובר מוחות סטרייטים, פורע אלה שצורכים רק מה שבין ברגמן לג'רמוש. טראש שמפתיע, מצחיק, מדכא, מעצבן, משעמם, מרתק, מיוחד מאוד. מיוחד מאוד. MAD. חץ מורעל למוח.

אנשים פותחים פוסט שלי ומחכים לקרוא על "ג'יזוס ומרי צ'יין" ואני מפיל עליהם את:

רונאלד בראוטיגם. פסנתרן הולנדי. ראו תצלום למטה.

"ספר אותי כך שלא יראו שהסתפרתי" אומר בראוטיגם לספר שלו. קליק קלאק ותלתלים אפורים נופלים לקרסוליו. הסדין שהספר כרך סביב צווארו של בראוטיגם בצבע סגול. יוזף היידן, שבראוטיגם מנגן נפלא את יצירותיו לפורטהפיאנו, סיפר שמוצרט היה מכור למרוצי סוסים. אז תקשיבו לבראוטיגם מנגן את הסונטה מס' 53 של היידן. לפרק הראשון, הספידי שלה, שמישהו בירחון המאוד רציני למוזיקה קלאסית "גרמופון" קרא לו "אמא כועסת על בת עשרה שצבעה שערה לסגול, מושכת את הנערה לכיור ובכוח מנסה להסיר את הצבע משערה".

אני חושב אחרת כשאני מקשיב לפרק הזה.

אני לא רואה סגול.
אני לא שומע דהרת סוסים.

אלא אני רואה / שומע את ג'ון קייל מנגן בקלידים את הפתיח ל"מחכה לאיש (ספק הסמים) שלי" של "מחתרת הקטיפה" ובכל פעם מוסיף / משנה טיפה. לפעמים טיפה טיפה ולפעמים טיפה גדולה. כמחרוזת דמעות שנערות בודדות ודחויות נאלצות לענוד לצווארן.
היידן וג'ון קייל?
כן. למה לא?

אני מוכן לסלוח לצרכני מוזיקת רוק בני 14-20 שחושבים שהמוזיקה נולדה עם צ'אק ברי והגיעה לשיאה עם "הביטלס" או ה"ראמונס". אבל קשה לי לסלוח לעיתונאי רוק שעברו את גיל הארבעים ולא רוצים להקדיש יותר מדקה למוזיקה של ארל בראון, כריסטיאן וולף, גלינה אוסטוולסקייה, אביה קופלמן, אריק שפירא, נעמי באבד, קלוד ויוויה, יוסי מר חיים.
לעיתונאים הנ"ל חסר צבע בקשת (סגול?). אני מקווה שאתם, הקוראים שלי, פרחים שנפתחים רק בלילה. בראוטיגם אוהב מאוד לנגן בפורטהפיאנו. זה פסנתר שעתיק יותר מפסנתר מודרני. בדרך כלל מנגנים באולמות קונצרטים בפסנתר מודרני. לפורטהפיאנו צליל קטן, יותר צנוע. "זה טי-שירט עם כתובת ממזרית עליה" – אומר בראוטיגם. יש לפסנתר הזה יופי רחובי, יופי רעב, בלי איפור. טי-שירט של ה"ראמונס" אם מותר לי לפתות אתכם, שמכורים לרוק, להקשיב למוזיקה קלאסית.

מותר לי להראות לכם שבקשת שלכם, יפה ומבריקה ככל שתהיה, חסר מיתר.
או שאולי לי חסר בורג במוח.