נושא

כיף ללכת בלי מטען. ברחוב ובבית. שקית עם תקליטים / דיסקים מסקרנים להם עוד לא הקשבתם. זה לא מטען. זה זינוק משעמום כמעט ממית לתקווה למעברים למפגש עם חוצנים. או לפחות לקלוט שדרים מהם. מהן. מהמהן.

אתמול עשיתי את זה עם ויניל ישן נדיר של פטריק לגאס שהיה בהרכב הראשון של "דת' אין ג'ון" עם פירס / וויקפורד. קרא להרכב שלו "Six Comm". האלבום נקרא "נחת רוח עם דם". בגלל ששברתי את כל הבקבוקים בקפה של האוזן השלישית השגתי את האלבום יד שניה בחנות שם לקול מחיאות כפיים של אף אחד, ומאז הם קוראים לי "באך", תרגמתי לכם שיר של ריצ'רד בראוטיגן שהתאבד ב-1984 קיראו בוויקיפדיה. לא אתן לשברים להתאחות.

זה שקר שהייתה לי מגבעת.

תראו:

הבקבוק / ריצ'רד בראוטיגן

ילד עומד ללא תנועה

מחזיק בקבוק ביד.

ספינת מפרשים בתוך הבקבוק.

הוא מסתכל בה בלי

למצמץ.

הוא מתפלא להיכן יכולה לשוט ספינה

זעירה שכלואה בבקבוק.

בעוד חמישים שנה מהיום

אתה, קפיטן מרטין, תגלה

שהים, ככל שיהיה גדול,

הוא בסך הכל עוד בקבוק.

לי אור

צרכן מוזיקה הגון מעדיף לנסוע באוטובוס בעמידה, לא מחפש כיסא לשבת למרות שלפעמים יש כיסאות ריקים. ואם הוא רוצה לישון, יעדיף לישון על ספסל בגן ולא בהילטון. אם אתם כאלה לכו ל"אוזן בר" ב-3.9 למחווה לזמר / שחקן ליאור ייני שמת בתחילת השנה.

תכף שוב תרגום שלי לשיר של הרוסי יבגני יבטושנקו. ליאור שר נפלא את שירו של יבטושנקו "בדומיה" בערב "הלוך הלכה החבריא". שירי מחאה רוסים. ייני הוציא תקליט משירי ויסוצקי. זה עם יאנקה דייגילבה, אלכסנדר בשלצ'ב, אלכסנדר גליץ, מאלה שירקו בלי פחד בפרצוף הממסד הרוסי. רוק!

תודו לאסא מהאוזן השלישית שיזם את הערב.

"ציפייה" / יבנגני יבטושנקו

אהובתי תבוא

תשליך זרועותייה ותכרוך אותן סביבי,

את פחדיי תבין, תתבונן בשינויים שבי

פנימה, מהחשכה הניגרת, מהליל השחור כזפת

לא משתהה לסגור את דלת המונית

תרוץ במעלה המדרגות דרך המרפסת הנרקבת

בוערת באהבה ובאושר אהבה

תרוץ נוטפת במעלה המדרגות, לא תדפוק,

ראשי תיקח בידה

ובהפילה מעילה על כיסא

הוא יחליק לריצפה בערימה כחולה.

ייני היה זמר רגיש מאוד. כשהוא השתרע בלילות על ספסל בגן יכל לשמוע את הדשא צומח. ולתאר את הצליל הזה כשהוא שר. יש זמרים כאלה. בצבא הם היו סיירים. לא פקידים. אני לא יודע לכמה מכם היה מזל לשמוע את הביצוע המוקלט של הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת של המלחין האנגלי אלגר בביצוע הכנר יהודי מנוחין. קורה שם משהו נדיר: אתה, המאזין, שוכח שמדובר בכינור. זה דבר שמעבר לכינור. מעבר לצליל כלי נגינה כלשהו. זה לא עניין של יופי, כיעור, עומק, קצב, רעש, רחש וכו'. זה משהו א-ח-ר. זה מעבר למוזיקה. אהיה חצוף ואומר שזה מעבר לכדור הארץ, מעבר לחיים. זה זה.

אני חושב שזה כמו להפוך כל ראי בבית שלכם כך שהצד האחורי של הראי יפנה אליך. זה סוג של תזוזה חזקה אל משהו שמעבר לכל ישות, כל חפץ, כל סביבה שמוכרת לנו. לפעמים בשירה של ליאור ייני קורה דבר כזה. זו התגנבות לארון קודש בבית כנסת בשעת לילה. להבין שהוא ריק. לגרום סוף סוף לאותיות לפרוח באוויר. לפרוכת לגלוש לרצפה בערימה כחולה.