פורטיס, שב"כ, כחול לבן

מבצע של השב"כ. להעביר תיקי חשודים מניירת למחשב. מה עושים עם תיקי נייר? שורפים בקרמטוריום. איך לבנות קרמטוריום? מתייעצים עם קובי. ה"קרמטוריום" שלו פועל אחלה כבר עשור. לקחו אותי קשור עיניים למטה שלהם. מרתף. מלא. גודלו כמגרש כדורגל. לתיקי הכי מסוכנים עטיפה כחולה. לפחות מסוכנים – לבנה. כחול לבן. יאיר נתניהו בחר בכוונה את הצבעים. בניתי שם בחצר קרמטוריום. אבל איך להעביר את התיקים מהמרתף למשרפה? השב"כניקים מצאו בתל אביב עובדים זרים – תאילנדים וסודניים. מראה הזוי. תאילנדים וסודניים נושאים תיקים במדרגות ושרים בעברית "סלינו על כתפינו / הבאנו ביכורים". אגב, התיק על רוגל אלפר כל כך כבד, שרק שני עובדים יכלו להרים אותו. לא קיבלתי כסף. קיבלתי תצלום צבעוני שלי שצולם ללא ידיעתי מתוך תיק כחול עלי. תצלום יפהפה. מופיע בסוף הפוסט הזה. למה אני מספר לכם את זה? כי אם כועסים על רמי פורטיס ששיתף פעולה עם פרסומת מסחרית, מה יגידו שיגלו ששיתפתי פעולה עם השב"כ? לפי עיתון "ישראל היום" פורטיס עושה מפירסמות מאות אלפי שקלים. התצלום למטה של קובי יחשוף אותו כעת למאות אלפי קוראי הבלוג שלו. מה רע בלהיות סלב?

נחזור לפירסומות: יותר ויותר משמיעים ב"כאן קול המוזיקה" יצירות אוונגרדיות. למרות שהמונח "מוסיקה אוונגרדית" בלה מזוקן. למשל, ביום שבת, בחמש לפנות ערב, תוכנית שלמה עם יצירות של ווברן, שנברג ולואיג'י דלפיקולה. פעם הן נחשבו לאוונגרד. או כל יום חמישי, בתשע בלילה, תוכנית בשם "מוסיקה לקץ הימים" שכולה מוסיקה חדישה. גם המונח "חדישה" לא מדויק. יצירות של שטוקהאוזן, גוליחוב, לכנמן, לואיג'י נונו, סילבאנו בוסוטי נכתבו לפני עשרות שנים. הן לא קלות להאזנה. לא מתחלקות בקלות לאוזן, לרגש, לשכל. אבל הן מסוגלות להוציא אותכם מהמקום המפנק בו אתם הולכים ונרדמים. שוכבים ונרדמים. הופכים לבטטות. המרתקות שביצירות כאלה ("מומנטה" של שטוקהאוזן, יצירתו הגדולה "אור" הנמשכת שעות, "פלי סלון פלי" של פייר בולז, כל יצירותיו של יאניס קסנאקיס) יהפכו את המיטה שלכם, יזרקו אותכם מהמרפסת, יזרקו את תוך המקרר שלכם, יקלקלו את המזגנים בביתכם – לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. בראשית, וזה נהדר, היה תוהו ובוהו, ויאמר שטוקהאוזן: "יהי אור".

אלאל ורישיון

אחד שיכל לשתוק בחוכמה. גם לדבר בחוכמה. אדם ברוך. אמר לי וזאת פצצת מימן רוחנית: "אם יש לך משהו חשוב להגיד שאחרים לא אמרו אתה מדבר / כותב בפשטות גדולה. קצר. בהיר. הבעיה כשאין לך מה לומר. כשאתה רוצה להסתיר עובדה זו. לא רק מאחרים אלא בעיקר מעצמך. אז אתה פונה לתעלולים. התעלול הראשון הוא סגידה לגוף ראשון. מבקשים ממך לכתוב על קורין אלאל. מה אפשר לומר עליה שלא נאמר? אז אתה מספר כשהיית טירון בצבא הציבו אותך שומר בשער הבסיס. בליל גשם. פתאום באה מכונית בתוכה נהג לידו האלוף רחבעם "גנדי" זאבי. הצדעת ודרשת לראות תעודת קצין. גנדי אמר "כל הכבוד". הוציא משקית ויניל של קורין אלאל רשם על העטיפה "לא ינום ולא ישן שומר ישראל. בברכה, גנדי" ונתן לך. אדם אמר: "הסיפור הזה לא אומר כלום על קורין אלאל. סתם קשקוש. אבל ככותב הרווחת ארבעים מילים. בגישה כזאת תמלא שני עמודים".

"התעלול השני", אמר אדם, "הוא לדחוף בכוח דימויים. השמש כמו, הירח כמו, הרגל כמו, האגרוף כמו, העץ כמו, הנעליים כמו. אולטרה נדיר לגלות כותב בעל יכולת דימוי כשל אלתרמן. או בוריס פסטרנק הרוסי שכתב: 'העננים הולכים כמו שבויים אוסטרים'. התעלול השלישי הוא האוונגרד. קובי, אתה יודע מה זה אוונגרד? ג'ון לנון אמר שאוונגרד הוא תרגום לצרפתית של המילה האנגלית בולשיט".

קיראו את השיר הבא, סך הכל שלוש שורות של מאיה בז'רנו מספרה "אקראיים וחפים". פשוט. טהור:

"שתי ביצים בקן
על אדן חלוני נותרו –
ההורים ויתרו על צאצאים".

לפני כחודש הופיע במועדון "גגארין" קים לארסן שקורא לעצמו "Of the Wand and the Moon". בסוף הפוסט הזה תצלום אלבומו האחרון. את התיאור הכי מוצלח של המוסיקה היפהפייה שלו מצאתי בספר ישן נושן "חסמבה במערות טורקלין" של יגאל מוסנזון:

"לילה אפל וקודר.
אדם אחד עטוף גלימה שחורה עבר במרוצה בסמטאות עד אשר נכנס לבסוף לאחת החצרות. בריצתו הבהולה והנחפזת לא העלה כל רעש ושאון. הוא חמק כצל, בחשאי ובזריזות.
בצעדו בחצר הרחבה מרוצפת אבנים היטה אוזנו והקשיב לעברים, ובהרגישו שאין איש עוקב אחריו, עצר ליד חלון מואר המוגף בתריס והאזין שעה ארוכה לנעשה בפנים החדר. בשמיים זחלו עננים קודרים, שחורים ונמוכים. בדומה למפלצות גדולות וענקיות.
האדם בגלימה השחורה חיפש בכיסיו ואחר מצא את מבוקשו. היה זה פתק קטן ומקופל, והוא העביר את הפתק לחרכי התריס אל החדר המואר פנימה. האיש בגלימה השחורה האזין שניות מספר לנעשה בחדר, ואחר חזר על עקבותיו ונעלם באפלה.
הוא הרגיש כי מישהו שנמצא על הגג הסמוך ועוקב אחריו, מזנק מגג אל גג ואחר קופץ ארצה בנעלי גומי שאינן משמיעות כל רעש".

אבל עכשיו ננסה לטעון משהו הפוך.

ענבל. מעבר לאופק.

לסובב את המפתח. או לבעוט בדלת. או לחדור דרך החלון. או לוותר ולהישאר בחוץ. שתי אפשרויות מפה: להישאר עומדת ליד הדלת או לשבת על מדרגה לידה. לחכות. מישהם עולים במדרגות. שואלים מה את עושה פה. את יכולה לשקר ולהמציא / לסדר צלילים. או צליל אחד קצר או ארוך. את יכולה לומר אמת: "תיראו חלמתי / הזיתי / קיבלתי שדר מאי מקום שבדירה הזאת גר… אני לא חושבת שאני יכולה להגדיר אותו במילים. כי הכי קרוב שאני יכולה לתאר אותו זה שהוא עורך דין. קודם כל שיסכים להקשיב מה יש לי להגיד בצלילים. אחר כך שיתאר לי את כל החוקים בכל / בקול ספרי החוקים שאני יכולה לצפצף עליהם. לשבור אותם. ויגיד לי שמוצא חן בעיניו / באוזניו שאני בכלל לא מתעניינת אם צפוי לי איזשהו עונש / אונס על כך". אלה שעלו במדרגות ושאלו מה אני עושה ליד הדלת, מסתכלים אחד בשני. אני רואה שהם החליטו שאני צפויה ורוצים להגיד "תעזבי את המקום" (את האולפן, את חברת התקליטים שמפיצה את השאלות שלי וכו'). אבל אבל אבל הקולות שלהם נבלעים בגרונות שלהם. הקול שלי חזק יותר. מרשים יותר. נכון יותר. שלא תעזו לומר את המילה "אלוהים". שלא תעזו לתרום כסף לאיזשהו בית כנסת / כנסייה / מסגד / וכו'. אל תחייכו לנזירים / נזירות שחולפים על פניכם. תמשיכו לחכות ולשיר. העירייה מחפשת עובדים שירעילו חתולים. כשיחפשו עובד שירעיל אנשים שיתקשרו אלי. צלבו אותי ובמקום מסמרים השתמשו בסלוטייפ. מי הלשין עלי? עוד אקום לתחייה. נולדתי באבוס. אימי הייתה בתולה. אבא היה משומרי ראשו של המנהיג האיטלקי הפשיסט מוסוליני, עזב אותו כשמוסוליני התחבר עם היטלר. הראש שלי במקום להוציא משפטים מתחברים מוציא זר קוצים. פסלונים שלי נמכרים בירושלים. אבל אני לא הולכת על פני המים אלא על גחלים. אל תיגעו במשיחי. שיערי הקצר, שיערי הקצר, שיערי הקצר.

תופים ומחלות

במעבר חצייה שני אנשים חולפים אחד על פני השני. הם לא שמים לב אחד לשני. המילים "לא שמים לב" רציניות מאוד. את המראה הזה בטח ראיתם עוד ועוד. כך ניראה הגיהינום. בפתחו, אם תגיעו לשם, יקבלו אותכם רקדנים רוקדים במרץ בלי מוזיקה. הרקדנים רוקדים איש איש לבדו. בלי בני / בנות זוג. כך ניראה הגיהינום. ייתכן ותינתן לכם הזדמנות לברוח משם, לשוב לארץ החיים. אני חושב שבכך עוסק הקונצ'רטו לוויולה ותזמורת של המלחין האנגלי וויליאם וולטון (William Walton). מת ב-1983, בן שמונים. את הקונצ'רטו כתב ב-1929. מבקר המוסיקה אריק בלום כתב אז: "הצעיר הזה נולד גאון". תוכלו לשמוע אותו ביוטיוב. אחד הביצועים המעולים שלו הופיע בדיסק חדש של הוויולן נילס מונקמייר עם הסימפונית במברגר. המנצח: מרקוס פושנר. בחברת "סוני".

אחד מנגני הוויולה בתזמורת הפילהרמונית הישראלית אמר לי: "נגן וויולה שלפחות מחשבת התאבדות אחת לא עברה במוחו שלא ייגע בקונצ'רטו הזה".

ישנם אפילו כנרים שלקחו וויולה ליד כדי לבצע את היצירה. נייג'ל קנדי אחד מהם.

בתצלום למטה הוויולן נילס מונקמייר.

נו, איך אני ממשיך מפה?

יותר קל לי להתחיל עם מילים מאשר עם בחורות. כי למילים לא אכפת שאני נראה זוועה ומשעמם. הן גם יודעות שכל כך מעט אנשים (קוראים) רואים איך הן יוצאות איתי. הן לא פוחדות ממני כי אני ביישן. לפעמים נרדם בשעת מעשה. לפעמים, ואלה הרגעים הכי מדליקים ביחסים בנינו, הן פותחות בריקוד. אבל במקום בתופים ומחולות, הריקוד שלהן מלא בתופים ומחלות. תקראו.


איכה והחמאה

"לאלוהים אין הסבר למה קורה מה שקורה. אז אולי לשטן יש?" – דגלאס פ. מ"מוות ביוני".

הפסיכיאטר שעוזר לי לגמור את התקפי החרדה שלי עובד עם מוסיקה. עכשיו אנחנו עובדים עם האלבום החדש "דיאמון" של Mayhem. להקת דת' מטאל נורווגית ומטריפה. מסורים, שרשראות, ציאניד, שמן רותח. הוא אומר לי להתרכז איך הבסיסט של הלהקה מנגן. באמת שהמוסיקה הספידית פותחת התהום של הלהקה על סף התפרקות לכל מיני כיוונים, ורק נגינת הבס מחזיקה את כל העסק יחד. עושה הפסקות בטירוף. מי שאומר שטירוף לא מעניין, כי הרי מכונה מקולקלת לא מעניינת, שיבין שבן אדם הוא לא מכונה. וגם מעניין לחקור למה מכונה התקלקלה ואיך לתקן אותה. ואותו.

הרופא אומר: "תקשיב ותלמד שאפשר למנוע התפרקות. לעצור טירוף. גם אתה יכול לעשות לעצמך את זה". אני מקשיב. כעת אני באולפן. עובד על דיסק בו נערים בני 12-13 קוראים על רקע מוסיקת נויז ישראלית קטעים מ"קרמטוריום". מכבשן האש. רעיון שגנבתי מ"שירת הנערים" של שטוקהאוזן שסימפל פסוקים מספר "דניאל" – "שירת הנערים מתוך כבשן האש". אתם יודעים שעבור נערים רבים לשהות במנזר עם נזירים מבוגרים זה היה לגור בכבשן.

גם כי בתקופה מסוימת עשיתי בייביסיטר לילד ממשפחה דתית. האבא ביקש ממני לקרוא לילד מהתנ"ך עד שהילד יירדם. לא רק שעשיתי את זה וקיבלתי כסף טוב, אלא בחרתי פסוקים רצחניים. כמו מה שנעשה לנביאי הבעל. הקול שלי רץ וגבה עד לצריחה. דת' מטאל. בעצם דת מטאל. הילד, שכיום הוא מבוגר ופוליטיקאי מפורסם באחת מסיעות הימין, אולי הפך למשהו "בזכות" הדת מטאל שלי.

מי מעז להגיד שקובי לא משפיע? הכל כבר פה. אנחנו אנשים שעל המעיל שלהם תפור לא טלאי צהוב, אלא עלה שלכת צהוב. אני טקסט פוליטי. הרופא שלי קצת מוזר. הוא אוהב לצטט משפט של מרלון ברנדו: "אם אין חמאה אפשר להשתמש בקליפות של תפוחי אדמה".

בסוף הפוסט הזה תצלום עטיפת הדיסק החדש של "מייהם". תוכלו להשיגו ב"אוזן השלישית". גם הויניל בדרך. מה אומרת לכם נגינת הבסיסט פה? בחנות "האוזן השלישית" מבחר יפה של להקות דת' מטאל ודארק מטאל. אלה שני סוגים שונים. אורי, מצוות המוכרים, שמוכר יותר כבסיסט של "אורפנד לנד", תמיד מוכן לעזור לכם לבחור מהמיטב שבשני הסגנונות ולומר לכם מה ההבדל ביניהם. ואיזו להקה מביניהם תופיע בקרוב בישראל. והן באות לפה. גם לספר לכם על עלילות "בורזום" ב"מייהם". אני חושב / שומע שלכמה מהזמרים בלהקות אלה ביצועים קוליים מרתקים, נוגעים בתחתיות הנשמה, הרבה יותר מהפוסט לאונרד כהנים והניק קייבים. פיתחו את התנ"ך. קיראו את ספר "איכה". דת מטאל. זה טקסט פוליטי. הקול כבר פה.

גחליליות

עוד ועוד אומרים לי שלא מסתדרים עם הטקסטים שלי. טוענים שאני מעביר משפטים מהמוח לבלוג על גב משאיות של 12 טון. שמספיק אם אעביר משפטים בעזרת קורקינט. אז שוב אני אומר ש:

אני חושב שמוסיקת רוק היא אמנות. אני חושב שכתיבה / צירוף משפטים עליה יכולה להיות אמנות. קיראו את עיתונאי הרוק האמריקאים ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, סקוט כהן, את האנגלים פול מורלי, טוני פרסונס, דון ווטסון, סנדי רוברטסון מ"סאונדס" שנתן לי את פסלון הגורילה שבתצלום למטה. את הישראליים רון מיברג, גידי אביבי, גון בן ארי (רשימה חלקית) – ותבינו. קיראו במיוחד את אורן אדר בורלא. בבלוג של חנות "האוזן השלישית" תמצאו ראיון של אורן עם סטיב קילבי מלהקת "The Church" ותראו. או שתחפשו את ההוצאה המחודשת של הדיסק "פלונטר" של פורטיס. אורן כתב שם מאמר עמוק עמוק ורצוף דמיון מסעיר. גם בחוברות העתיקות של ירחון המוסיקה "ווליום" יש מאמרים יפי תואר שלו. אורן גם מהעובדים הבכירים בחנות "האוזן". זה האיש שדומה לפרנק זאפה.

בקשר לקובי: אף פעם לא רציתי לכתוב טוב. להיות אמן. רציתי לעשות כתבות אחרת. הכתיבה בעברית על מוסיקה, פרט לכותבים בודדים, נעה בין הפסלים המאובקים מיושן של סטרייטיות, פאקינג ניו ג'ורנליזם (חקייני רון מיברג, שחושבים שאם דוחפים את המילה "אני" לרשימה שלהם יהפכו למיברג), וקבוצת "חנק" – ראשי תיבות "חקייני נסים קלדרון". אלה ששמים בפניכם טקסט כמו: "הקשיבו איך ערן צור שר את המילה 'אהבה'. הוא מותח את ההברה האחרונה: אהההה. אבל, וזה מה שחשוב, כל פעם שהוא שר את המילה הזו הוא משמיע עם גיטרת הבס שלו את הצליל הנמוך ביותר. כך הוא אומר שבעצם אהבה היא נפילה לבור. לתהום. למקום הנמוך ביותר".

כבר טענתי פעם ועוד פעם שכתיבה ראויה בגוף ראשון היא להוריד את כל הבגדים, להיכנס עירום לים ולצעוד רחוק רחוק. מעבר לאופק. זה כל כך מרגש לראות ערימת בגדים עזובים על חוף ים בשעת לילה. כתיבה לא ראויה בגוף ראשון ("אני") היא להסיר את הבגדים כדי להשוויץ בקעקועים שלך, בגודל הזין, או ביפי השדיים. כתיבה ראויה היא לספר איך אתה יוצא לרחוב כששרידי מישחת גילוח על פניך כדי שאנשים יחשבו שזיינו אותך וגמרו לך על הפנים. כתיבה אישית לא ראויה היא לספר איך אמא שלך ניגנה כל בוקר בכינור פרטיטה של באך שמזכירה לך איך מסתיים אלבום של "רדיוהד".

לא הייתה לי בעיה להכניס את הטקסטים שלי לאיזה שהם עיתוני נייר. אבל אז היו עוטפים בהם דגים. לעומת זה, בבלוגים הם נשארים בקול הדרם. מצאו וקראו מה שכתבתי / צרפתי משפטים על הזמרות ג'ודי סיל ולוסינדה ויליאמס. אני גאה בטקסטים האלה. הם שתי גחליליות. או יהלומים מזויפים.

הענן של אורנן

כאן גשם. הברקים בשמיים דומים לחוטי צמר מהם המלאכים סורגים כפפות צמר לאלוהים. לא מפני שקר לו, אלא מפני שהוא רוצה להסתיר את כתמי הדם שעל כפות ידיו.
ויש לו מה להסתיר.

יוסי בבליקי שאל אותי איך אני מסתדר עם אותיות דפוס בבלוג שלי. אני לא מסתדר. הן ישרות מדי, תעשייתיות מדי, דומות מדי אחת לשניה, שורות שורות שמזכירות מסדר צבאי. ואת השירות הצבאי שלי אני מנסה לשכוח. "הצבא" כתב המשורר האמריקאי גרגורי קורסו, "אוהב לקטום את חרטומי נעליו בשברים של נוער לירי".

יש לי כתב יד מאוד יפה אבל מאוד לא קריא.

גם רוב המוסיקה שאני אוהב מאוד יפה, אבל מאוד לא קליטה. עמית שהם, שהיה עורך שלי במקומון התל אביבי של "מעריב" אמר לי שהוא חושב שהלהקות אודותיהן אני כותב / מצרף משפטים הן המצאה שלי. "הדמיון שלך דופק חזק אבל הטקסטים שלך דפוקים" – הוא אמר. עמית היה מהברקים הבודדים שהאריכו / העריכו את הפתיל הקצר שלי.

ראיתי פעם שדה כותנה מוזנח. רוח שיחקה בתוכו. גם יצורים אפורים עם זנבות. ציפורים לפעמים נחתו. לכל ציפור יש שם שבני אדם נתנו לה. אז הבנתי מה פירוש להזדקן. או מה פירוש לקרוא לעורבים ולומר להם שאהיה ארוחה בשבילם.

הייתי אז בן עשרים וחמש או שש. כבר אז היה לי מה להסתיר. לעורבים יש סבלנות. גם לאלה שאורבים להשתלט על אוסף הספרים והתקליטים שלי. בסרט הישן "המסעדה של אליס" בכיכוב ארול גטארי, בנו של זמר העם וודי גטארי, ישנה סצנה אמיתית: וודי שוכב גוסס, מוקף חברים, אחד מהם הוא זמר העם פיט סיגר שר משיריו. על המיטה לצד וודי יושבת האישה שלו. לא אומרת מילה. מדי פעם מחליפה את הסיגריה שוודי מעשן בסיגריה חדשה. אבל המבט האוהב שהיא נועצת בו חזק יותר מכל סידור אפשרי של אותיות האלף בית. כך ארצה לסיים את חיי. כשהבחורה שאני אוהב כך מביטה בי. אני מעשן מלבורו.

את ההקדמה הענקית הזו אני משדך ליצירות של נתי אורנן. אתם זוכרים אותו: הוביל את ההרכב "גוטל בוטל". היה מבקר התיאטרון של "עכבר העיר". זמר להקת "פנינת המזרח" – מופע פרודי אבל מלא רוח פרצים והתפעלות בסגנון הזמר הים תיכוני. מורה למשחק. כותב. אופנוען שמסכן עצמו כי הגלגלים של האופנוע שלו על הכביש, אבל תוך כדי הראש שלו עובד (עובד, לא אובד) בעננים. יש לו דיסק חדש – "העולם הזה". הקישו בגוגל "נתי אורנן". מסטרפיס. מסטרפיס כי אורנן בעזרת הפקה חדה ועיבודים של גיל סמטנה שיודעים להגיש לחנים מעניינים, נגינה חדה, טקסטים לא סתמיים, הפקה ועיבודים שנגיעה עדינה, ממושכת בלחי של אדם מרגשת יותר מחיבוק חזק, ארוך מלא ביללות ונהמות. הדיסק הוא משולש חד, נדיר כמו לגלות שבחצר ביתך גרים תנים, משולש שצלע אחת שלו היא בדידות קשה, צלע שניה היא שנאה לבניינים שהורסים את השמיים והשדות, והצלע השלישית היא תקווה שהמצב ישתנה. השפיץ במפגש צלעות אלה הוא אזמל מנתח מוח. מנתח לב. דג החרב.