שלום, חבר

איך להכיר גאון כתיבה? אחד כשקרא את הספר "20 אלף מיל מתחת למים" של ז'ול ורן יכל להציע אלטרנטיבות יותר מסעירות ממה שקורה בספר. כי הוא היה שם. כי הוא היה שם. או מי שפגש פנים מול פנים בביקוריו בעולם החיצון חייזרים, לא חייזרים שמתהלכים בכדור הארץ, אלא כאלה שמעולם ולעולם לא ירדו לכדור הארץ. פגשתם כאלה?
את מי בדיוק?

כותבים על רוק שעברו את גיל חמישים, דומים למי שמטפס לפסגת ההימלאיה ובמקום ללבוש כפפות כהגנה מהקור, לובש על כל אצבע שלו קונדום. כך הוא דופק את עצמו.

אבל יש כותבים על רוק שעברו את גיל חמישים וכותבים אחלה. אלה המוכשרים שיכולים להפוך במשפטים ספורים את הקונדומים לכפפות עם פרווה. לאצבעונים עשויים אור. (אור קובי?).
פגשתם כאלה?
את מי בדיוק?
את פול מורלי, ג'ון סבאג' וניק קנט האנגלים. את ריצ'רד מלצר, סקוט כהן וגרייל מרכוס האמריקאים.

הטקסטים שלי הם ערימת כפפות שלא מתאימות לדבר. הן לא מסתירות את הציפורנים. אבל הציפורנים גדלות כלפי פנים ומכאיבות לי.
רק לי?

כבר סיפרתי איך בצבא שלחו אותי לקב"ן ששם ביד שלי המלצה לאשפוז ואיך זרקתי את ההמלצה וחזרתי לבסיס "הכל בסדר" אמרתי והמשכתי לבזבז שנתיים וחצי. במחנה הצבאי היו עצים גבוהים מאוד, ואהבתי לטפס עליהם. קובי ציפור נדירה. עורב לקחן. חסידה שהלהקה שלה נטשה אותה. תוכי שמחקה ללא קץ את עצמו. נשר שמוזיקת רוק היא הכלוב שלו. רק לבחורה שהוא אוהב יש מפתח שיכול לפתוח לו את הלב ולהוציא אותו לחופש.

אני מתכונן לעשות לי עוד קעקוע: "לא עוד כדורים".

באלבום "Vulgar Display of Power" של להקת הרוק הכבד "Pantera" שיר חזק בשם "Hollow". לסולן שלהם קראו פיליפ אנסלמו (בתמונה). שיר על חבר שמאושפז בבית חולים לחולי נפש:

"מה נשאר בתוכו? הוא זוכר אותנו?
הוא לא יכול להאמין לי? היינו כמו אחים.
רק לפני חודש דיברנו שעות על
החלומות שלנו. כעת אני יושב וידו בידי
אבל אני יודע שהוא לא מרגיש דבר…
אני קרוב לאימא שלו, היא בוכה ובוכה.
אלוהים יודע עד כמה אנחנו מתגעגעים אליו…
זה כל כך חשוב שיש לך חבר אמיתי, אבל
זה קשה כשהחבר הזה יושב ועיניו ללא הבעה…
צדף ריק של חבר, רק בשר ועצמות
ללא נשמה, הוא לא מזהה אהבה
אני מרים אגרוף כלפי שמיים, כועס
על אלוהים…
אני מקווה שהוא יתעורר מהקללה הזו
לפני שהכל יגמר. אני רוצה ללכת למקום
שאתה הולך חבר שלי".

קיראו ותלמדו לעזור לאלה שבמצוקה. הם רבים יותר משאתם חושבים.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-2-001-4

ריפיוזניק

אש בשורשים, אש בענפים, אש בעלים,
אש בבתי הקברות, אש בבתי חולים,
אש במסעדות, אש בבתי זונות,
אש בתחנות משטרה, אש בתאי עינויים,
אש בתיאטרונים, בסינמטקים, בספריות,
אש במוזיאונים, באוניברסיטאות, בחניות דיסקים וספרים.

אש במסגדים, בבתי כנסת, בכנסיות,
בנמלים, בשדות תעופה,
אש במערכות עיתונים, בפייסבוקים,
אש בבריכות שחייה, בביוב, בבתי משפט ובבתי ספר לרפואה,
אש במרכזי מפלגות, באצטדיונים,
אתם קופצים ממטוסים בוערים וכדי להסתיר את האמת
מנסים לשכנע אחד את השני עד כמה המצנחים שלכם יפיפיים ועמוקים,
למצנחים כאלה אתם קוראים "אמנות":
ציורים, פסלים, מוזיקה, סרטים, הצגות,
אתם חושבים שבעזרת מצנחים אלה תגיעו בשלום
לאדמה, אבל אתם טועים:
אין שלום, מסביב הכל מת,
תמשיכו לשפוך עוד ועוד בושם על המצנחים שלכם,
לחייך אחד לשני, נוח לכם באוויר, אבל מיד תגיעו לקרקע,
תשקעו עמוק בבוץ, תמכרו אחד את השני תמורת פרוטות
כדי להאריך בעוד כמה שניות את הגסיסה שלכם,
האם זה לא מגוחך לראות איך אתם מחטטים בכיסכם, משליכים מכם
והלאה דיסקים של "רדיוהד", "פיקסיס" ולו ריד
כדי להקל על משקלכם, כדי שתהיו פחות כבדים, כדי שתשקעו בבוץ לאט יותר,
ראו איך אמהות מזייפות לילדיהם הקטנים שירי ערש,
כדי להסתיר את האש,
והאבות זוחלים לשלוח עוד לוטו וטוטו, כדי שהאשליה
תחזיק עוד טיפה מעמד,
מוסיקה מזויפת היא בלדה לחובש, לרופא, לאמן,
מוסיקה אמיתית היא בלדה לשטן,
נולדתי, אני עוזב,
הרי זה הצחוק המטורף שהשמיע סולן
"מרקורי רב"
בחדר ההלבשה ב"בארבי", צחוק שהפחיד כל מי שעמד מסביב,
תאכלו מה שבישלתם,
תלקקו לשווא את הצלחות,
אל תתעקשו לחיות.

אלבום חדש ל- Refuse to Die"" (אבנר אלטמן) הוא נקרא "RIP". חפשו ברשת.

קובי 2 001

הסימן

ק' חודר בעיניו את הנערה שמוכרת מציתים. בפרוטות האחרונות שלו רכש כרטיס טיסה למדריד. לראות משחק של "אתלטיקו מדריד" קבוצת הכדורגל שהוא אוהב. הוא עומד קרוב למוכרת המציתים. הגשם עוד יורד. היא עומדת חשופה לגשם. ק' בא אליה, קונה חמישה מציתים ונותן לה את המטריה שלו. היא לוקחת. את עיניה הוא ייקח לחלומות שלו.

מדריד בסתיו. בישראל עכשיו סוף הקיץ. ספטמבר לא בגשם.

אני חושב שלכל אחד יש שיר שלוקח אותו לשניות / רגעים של שלווה עמוקה. שלווה שמעבר לעולם הזה. אני חושב שאם נקשיב טוב לשיר כזה יתברר לנו שלא השיר כולו, מראשיתו עד סופו מביא לנו שלווה כזו, אלא רסיסים מהשיר. לפעמים מילה אחת שבו. צליל פריטת גיטרה. נקישת תוף. צליל פריטת גיטרה… עבורי, שיר כזה הוא Big Log, מתוך אלבום סולו ישן "The principle of moments" של רוברט פלאנט, זמר "לד זפלין". השיר היפה ביותר שהוא הקליט. בעצם, רק צלילי הגיטרה שבשיר הזה. לגיטריסט קוראים רובי בלאנט.

לפעמים מילה אחת… או בית אחד מתוך שיר ארוך מביאים את זה. למשל, בית שחותם שיר בשם "ולאחר זמן שעבר" מספר שירים ישן, "ערב עם סו", של אורי ברנשטיין. משורר נפלא:

"כשבא הערב מעלים את האור
בבית. ירח במקומו. שנה
במחזוריה הקבועים.
כל מה שעליך לעשות, סו,
הוא להיוולד מחדש כחיה".

בשירים של ברנשטיין יש שלווה גדולה. אם תשאלו אותו מאין היא באה אני מאמין שיגיד לכם שביום בו הבין שלעולם לא כתב ולא יכתוב שיר ברמה של חברו הקרוב נתן זך, הוא הכיר את השלווה. כי הוא הפסיק להתחרות. אחד הדברים המרתיעים בברנז'ה הספרותית (גם המוזיקלית) היא התחרותיות באצבעות של סכינים. כל אחד שם רוצה להוכיח שהוא כוכב גדול יותר מהשני. שהוא מתקרב יותר מהשני לפרס ישראל. זה מצחיק, משום שאף אחד מהם לא כתב / יכתוב שיר ברמה של "יופייה אינו ידוע" של נתן זך. או "סיפור אהבים" של אבידן. או "וידוי" של אלכסנדר פן. אז למה הם ממשיכים להתחרות? הרי זה נורא להיות מכור.

לפני העלייה למטוס שיביא אותי חזרה לארץ החרימו לי את המציתים. אני מקווה שנשארו לי אמצעים אחרים להדליק אש. הטקסטים שלי, אני חושב שכבר הרגשתם בזה, כּוֹבִים מחודש לחודש. אף אחת לא באה אלי לחפש משהו שעדיין מצית אצלי. לעזאזל, הרי אני נמצא פה בתל אביב ולא במדריד!

כמו שכותב אורי ברנשטיין בשיר מתוך "ערב עם סו":

"אני צמאה
אמרה וקמה ממקומה ועל רגלה
היה סימן של חבורה כהה".

קובי 001

בת יענה

נטישה הולכת ונמשכת. שלי את מוסיקת הרוק. היא משעממת אותי יותר ויותר. לא משום שהיא משעממת. היא משעממת אותי. אני אשם בזה. שתי סיבות לזה. יחסית למוסיקה קלאסית הרוק מאוד פשוט. הקשיבו למשל לפרק האחרון בסימפונית יופיטר של מוצרט. או ל"פלי סלון פלי" של פייר בולז. אח"כ הקשיבו ללו ריד / ג'ון קייל. אל תקפצו ותגידו: "אבל הרי פראנק זאפה… אפילו פייר בולז המלחין האוונגרדיסט והמנצח הגאון ניצח על יצירותיו". או תפנו אותי לנגינת סטיב האו מלהקת "יס". תבינו, אני לא טוען שמוסיקה קלאסית טובה יותר מרוק או שהיא פשטנית. היא יותר פשוטה.

יש לי בעיה עם פשטות. "אולי העולם שלנו אינו הטוב שבעולמות, אבל הוא אחד מהיותר פשוטים" – אמר הסופר וויליאם בורוז.

החוכמה בחיים היא ליהנות מדברים פשוטים. שמונחים לפניך ואתה צריך רק לגעת בהם. החוכמה לא לאפות ביצי בת יענה בתנור ולשפוך עליהם משיער סנאי מעורבב בביצי דג סלמון שטוגנו בחמאה תאילנדית בדיוק במשך 17 דקות. החוכמה ליהנות מלחם ומים. מהספרים של רוי מונפסאן. מהשירים של יעקב גלעד. מספרי המפקח מגרה של ג'ורג' סימנון. לא רק מהשירים של סטפן מלרמה וממשמעות נסתרת של הכלב בלק באחד מספרי עגנון.

יש לי בעיה עם פשטות. משום שאני פוחד ממנה. אני פוחד מהמציאות. המציאות היא פשוטה: קשה, אכזרית. לכן אני משתדל לעבות אותה, לכסות אותה בעשרות פרשנויות. במילים אחרות אני מתכחש למציאות. אני בורח. לכן אני מחפש פילוסופית מעמקים בשירים של "גאן קלאב" או לו ריד. מזל שאני לא אוהב מוסיקה מזרחית. אחרת הייתי מגלה "אוצרות" ב"מעמקי" שירים של קובי פרץ ואייל גולן.

אני מודע לסיבובי הראש שלי. משהו עקום אצלי. אני חולם לגור באיסלנד, ובלב יודע שכדי להגיע לאיסלנד, אצטרך לחרוש את מדבר סהרה.
איזה פחד.

לכן אני מקנא בעיתונאי הפופ / רוק של "ישראל היום" סער גמזו. הוא יודע שכותב אינטליגנטי שרוצה להרים קופסת גפרורים מהמדרכה פשוט מתכופף ומרים אותה, ולא כמוני, מזמין מנוף של 12 טון. הרי לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לזהות ניצנים לא דמוקרטים בממשלה הנוכחית.

לכן "קרמטוריום" מעניק את פרס מזרק השנה, פרס לעיתונאי הרוק הבולט השנה, לסער גמזו.

פאק אוף קובי אור!

הקשבה חזקה לביצועי הפסנתרן הקלאסי כריסטיאן צימרמן העלתה בי מחשבה ששורות יפות / דימויים יפהפיים יותר משהם מועילים לקורא, הם מועילים לכותב אותם. זו דרך זולה לברוח מהבדידות. להתחמק ממנה. אבל מבדידות לא צריך לברוח. צריך להתעמת איתה. נכון? ונזכרתי בדברים של מבקר רוק אנגלי ותיק Mat Snow שאמר "כתיבה טובה על רוק זה להתחיל בפקפוק בחשיבות המושגים 'איכות', 'יופי' ולסיים בפקפוק במושג 'עומק', ואז להישאר רק עם פקפוק במושג 'ביחד'". מט סנו אגב, כתב פעם שהאלבום "סרג'נט פפר" של הביטלס "הוא הכי אוברייטד ברוק".

הסיבה השנייה להתרחקות שלי מהרוק היא שעמוק עמוק בראש אני יודע שאין מוות בעולם. שזה לא נכון שכשאנחנו מתים אנחנו מתים. שהכל / הקול נגמר. כתבתי "אני יודע". את ההוכחות לכך אני שומר בינתיים בסוד. זה לא סוד סודי במיוחד. תקשיבו לסונטות האחרונות לפסנתר של שוברט ובטהובן ותיראו. אם המציאות לא עיוורה אתכם, תיראו בבירור מה קורה אחרי מותכם. הקשיבו לביצוע הפסנתרן אלפרד ברנדל למוסיקה הזאת. ברנדל הוא מין סער גמזו. מצד אחד: פשוט, ענייני, ומצד שני הוא סער גמזו שמבין שיש קופסאות גפרורים בהן גפרורים שרופים שכשאתם שולפים אותם דווקא הם מדליקים בעיניכם את האמת שמעבר לגבול המציאות.

בסיום אחת ההופעות השנה של "סייקק טי.וי" אומר ג'נסיס פי. אוריג' לקהל: "אחרי ההופעה לאן תלכו? לפאב? הביתה? אל תעשו את זה. זה קרוב מדי".
התרחקו קצת מהרוק. הוא קרוב מדי. לכו רחוק.

כשלו ריד נפגש בארץ עם עיתונאים, לפתע הוא אמר: "כעת התור שלי לשאול אתכם: הקשבתם פעם לאורנט קולמן?".

מי זה אורנט קולמן? חפשו בגוגל ותקשיבו. לכו באמת בצד הפראי.

קובי 2 001 (3)

הפעמון

כשהייתי צעיר ושוטטתי בלילות בגנים ציבוריים, בכל מקום שהשפכתי בנו אחר כך מנזר. לכן יש קוראים שאומרים לי שבכל פעם שהם קוראים אותי הם שומעים צליל פעמונים.
באמת.

דיסק ישן "פתח את ליבך" של שרון הולצמן. דיסק יפהפה ועמוק. ראוי שייכתב עליו ספר שלם. "יש דברים שאי אפשר להסתפק בלכתוב עליהם 700 מילים" אמר מבקר הספרות נסים קלדרון שכותב גם על רוק.

בדיסק הזה לשרון קול שדיי מזכיר את קולו של יוסי בבליקי מ"פונץ'". קול של מישהו שבאמצע הלילה עולה לגג ביתו החשוך, מביט סביב, מביט גם לשמיים, ושוב מסביב, ואומר / לוחש: "יש כאן מישהו?".
הוא מחפש את אלוהים.

כשאני כותב אני שולה גוויות מאגמים ומחפש בכיסים שלהן דרכונים בהם מוטבע אישור כניסה לגיהינום.
הדיסק הזה של הולצמן נשמע יותר רענן מרוב הדיסקים שיצאו אתמול.

בואו נלך שם עמוק: מכת התוף שמסיימת את השיר "כל פרידה" היא אנטיתזה לקצב הכל כך ספידי ורקיד שמאפיין את שלוש הדקות ועשרים ושתיים השניות שקדמו למכת התוף. זה לא תעלול. זה לא סתם צליל. זה תוף שמלא בתחבושות משומשות. בשיר "חרוזים" הולצמן מושך את המילה "בדיה" כמו ג'אנקי. ומי שלא שמע איך מכור לסמים מבטא את המילים "שקר", "בדיה", "אשליה", משהו דפוק בהשכלה המילולית שלו. את המילה "ילדותי" בשיר "פו הדוב" הולצמן מושך בגעגועים בעוצמה בלתי שכיחה, בעומק בלתי שכיח ברוק הישראלי.

בשיר "מעיין" הוא מושך את המילה "משתוקק" וזה צפוי, אבל מאוחר יותר בבית האחרון בשיר כשהוא שר את המילה "יגיע", ההברה האחרונה במילה ממש שוקעת. וזה כבר לא צפוי. זה הפוך מהצפוי. זה מיוחד. זה, זה יצירתי.

הגענו לשיר "מחר יקרה לי משהו טוב". תקשיבו בעיון: יש בשיר הזה מילה אחת שהולצמן שר בהתפעלות מהממת. מילה אחת שהדרך בה הוא שר אותה מצליחה, ואולי זה הפלא השמיני שבעולם, להשקיט להרבה רגעים את הרעב הארור, הנצחי שבי. ואני לא מתכוון לרעב לאוכל או לאהבה. או לאפלה המבורכת בגנים ציבוריים. נראה אם אתם מסוגלים לשמוע את המילה הזו. לא אגלה לכם אותה. תעשו את זה לבד. זה הרבה יותר קל מלהפשיט נזיר מהגלימה שלו בגן ציבורי בחושך. בלילה.

קובי 1 001

אמריקה

אני מקווה שתבינו. הבלוג הזה הוא לא כרטיס ביקור. היופי שבכרטיס הביקור שלי היה שהמילים "עיתונאי", "סופר", "כותב" שבו עלו באש. אבל הוא נגנב על ידי כותבים לא מוכשרים. הם מנסים להשתמש בו. הם נכשלים. בקרוב אתנקם בהם.

תארו לכם צליל התנגשות בין שני חלזונות פוגש בצליל נשיקת פרידה של זונות על לחי כמרים אחרי זיון. ובמרחק מה מהם, בסלואו מושן, אלוהים אוסף בשתיקה את שברי הבטחותיו. משהו כזה.

האם איוב, זה מהתנ"ך, גירד את פצעיו בסתם שברי חרס או בשברי לוחות הברית אותם ניפץ משה בהר סיני?
כך אני מתאר את המוזיקה של המלחינה הרוסייה-טטארית סופיה גוביידולינה.

"אני לא מנסה למצוא היגיון במבנה של שיר, לא מנסה לכפות היגיון על חוסר ההיגיון בעולם. אני משתדל לכתוב יפה. פשוט לכתוב יפה. לפעמים יופי רומז שאולי, מי יודע, אחר מותנו נגיע למקום בו המושגים 'חולי, 'אכזבה' לא קיימים" – אמר סופר / מבקר רוק אמריקאי גרייל מרקוס. אולי למקום בו אין מוות. אגב, על המצבה שלי יהיה כתוב "פייה עם ביצים".

סימן קריאה לא נכון בשבילי. רק סימן שאלה. אני יודע כלום. שואף לחזור לימים טובים שם פקפקתי כמעט בכל דבר. בכל דיבור. הפוסטים הגרועים שלי הם אלה בהם אני מתיימר לגלות לכם את "אמריקה". הפוסטים הבינוניים שלי הם אלה שם אני מתיימר לגרום לכם לחוש שאתם מבלים באמריקה. אמריקה של מקום נכסף ברוקנרול, במוזיקה קלאסית. בפוסטים הטובים שלי אני משתדל לגרום לכם לסמוך לחלוטין רק על עצמכם. לסמוך כל כך עד שפגישה אקראית או מתוכננת שלכם במישהו / משהו תזעזע אתכם עד כדי איבוד עשתונות / כיוון / ביטחון עצמי. כן, להוריד אתכם על הברכיים.

בוא נפסיק לרגע. אני ניגש להזריק. תכף אחזור. זהו. חזרתי. עכשיו נמשיך:

מה השעה המדויקת? מה עושה המתופף כשחמי רודנר שר בפעם הראשונה את המילה "גאולה" בשיר הידוע הזה? חמי הוא בחור מוכשר. אני בונה עליו שיום יבוא בו ישנה לגמרי את העדפותיו למוזיקה. לא מפני שכיום הן פסולות, אלא משום שאני מזהה בהקלטותיו רעב. לא רעב לדיוק, אלא רעב להגיע למקומות שרוקיסטים / פופיסטים ישראליים לא מעוניינים להתעסק איתם. רוקיסטים / פופיסטים ישראליים אוהבים להגיע אל… בניגוד להם רודנר, וזה נפלא, אוהב לעבור מ…. זה הבדל מהותי.

כל המילים פה הם תגובה למה שמבקר מוזיקה קלאסית ב"הארץ" כתב על סופיה גוביידולינה (בתצלום למטה): "המוזיקה הסתומה שלה". האם הוא התכוון שהוא לא מצליח לפענח את דקויות המבנים המוזיקליים שלה? מה דעתו על מה שיוסף טל, הקומפוזיטור הישראלי, מאסטר אמיתי, אמר על בלה ברטוק: "מי יודע, אולי יום אחד נוכל להבין את המוזיקה שלו?".

בנו של מבקר הספרות, המרצה והפילוסוף פרופ' מנחם ברינקר, סיפר לי שלאביו לוקח בכל פעם חצי שעה ויותר לקנות גבינה לבנה במכולת. הוא שב וחוקר האם גבינה בת חצי אחוז שומן עדיפה על זו בת שלושה אחוז, על זו בת חמישה אחוז וכו'. איש כזה נלחם ברעב שבתוכו. אנשים כאלה שונאים משהו לא ברור, "סתום", תוהו ובוהו. הם חייבים לפרשן. להסביר. לגלות את לב ה"משמעות". האם במילה "ציפור" נתן זך התכוון בשיריו לבחורה או לאיבר מין גברי? בעצם הם מחפשים להפוך את חייהם לכיסא נוח. בעצם הם פחדנים. פוחדים מרעב. פוחדים מהמציאות. והמציאות היא סימן שאלה. הרי כל בוקר כשאתה יוצא מהבית הלב שלך או מטען חבלה אחר עשוי להתפוצץ תחת רגלך. עדיף למות מרעב מאשר לחיות כעב בשר נהנתן.

ובכן, קודם כל תשיגו דיסק עם יצירה של גוביידולינה ותקשיבו. תנסו כלום. תציבו סימן שאלה בכל רגע בו אתם מקשיבים. קודם קול, תשכחו איפה אתם נמצאים. במקלט? בפיסגת מגדל אייפל? בחדר הנוח / לא נוח שלכם? בתדר הרגיל שלכם? אתם לבד? מי שמקשיב אתכם ליצירה זו אהוב עליכם או שאתם תקועים איתו בגלל בדידות? כואב לכם משהו? מישהו מאיים עליכם? אתם שולטים בחייכם? אתם שולטים על משהו / מישהו? גוביידולינה אומרת במוזיקה שלה שלא צריך להעסיק את עצמך בלהיות צודק. במקום זה צריך אומץ לטעות. צריך אומץ לתהות. כן אומץ לתעות. ורק אז, רק אז…

scan0002

הנחיתה

"איך אלמד אתכם לצלול? הרי אתם עומדים כמו עלים נידפים ברוח". – עזר וייצמן, מפקד חיל האוויר בהרצאה לפני מועמדים לקורס טייס.

אמרו: "קובי לא יזכה לעולם בתחרות 'כוכב נולד' אלא רק בתחרות 'כוכב מת', בגלל שהטקסטים שלו דכאוניים, אפלים. קובי הוא כותב זומבי".
אז אמרתי לעצמי: "אקח את זה עד הסוף, או כמעט עד הסוף".

אחד בעיתון הגדיר טקסט שלי במילים "שש אלי תהום". יש בזה יותר ממשהו. כל כך הרבה שנים רקדתי משמחה אבל רק על שפת תהום.
דעו: אם תסתכלו הרבה זמן בתהום, היא תפתה אתכם לקפוץ לתוכה.
לוקאס פוס, מלחין ומנצח קלאסי אמר על יצירתו של ארנולד שנברג "פירו הסהרורי": "אחרי שאני מקשיב אני רץ ופותח את החלונות בביתי".
והוא גר בקומה השלוש עשרה.
אל תגידו שלא מפתה אתכם להקשיב ליצירה הזאת.

יש לכם סורגים בחלונות?

כבר בגיל צעיר הבטחתי לעצמי שכמו שאין לי סורגים בחלומות, כך אחיה ללא סורגים. הטינופת שהשפרצתי סביבי במקומות כמו גנים ציבוריים, חוף ים, חדרי מדרגות, אזור פחי זבל בבניינים ישנים מאוד וחדשים מאוד…
גם בפנזינים ובבלוג שלי?

תמיד רציתי לשבור את הסורגים שמאפיינים עיתונות רוק. פעם התחלתי לכתוב את הביוגרפיה של ענבל פרלמוטר. אבל במקום להתרכז בהקלטות שלה להביא את הדגש הכי חזק על מה היא עשתה, מה היא חשבה, איך היא עשתה את מה שחשבה, איך היא חשבה על מה שלא עשתה וכו'. כלומר, לשבור את הכללים איך צריכה עיתונות רוק להיראות / להישמע. אני לא גלריה. אני חדר עבודה לא נקי.
או תוף מלא תחבושות משומשות.
כן, צריך גם כזה. אפילו במטוסים של דונלד טראמפ והילארי קלינטון
העיתון בו הייתי אמור לפרסם קטעים מהביוגרפיה הזו סרב להדפיסם. "אתה טס גבוה מדי, רחוק מדי, מסוחרר מדי" – אמרו לי.

כן, הטיסה.

במטוס שלי אין הרבה נוסעים, יש רק דיילת אחת – הבחורה שאני אוהב. הוא עובר את מהירות הקול. את מהירות הכל. את מהירות האור. אור קובי ינחת בקרוב. תהנו מהמוזיקה.

אביא לכם קטע משיר פלאי ביותר של ישראל אלירז. בגלל שהבלוג הזה מוגדר כבלוג מוזיקה, תחברו לקטע הזה מוזיקה:

"מכניס ידו לכיסו ומוצא שם אצבעות שמישהו
שכח, הוא מחזיק בהן כילד באבר מין".

PHOTO_18028079_61862_20198253_ap