בלי כינור וקוקאין

(לשרון קנטור)

שדר חוזר: פול ווילאמס. סופר / עיתונאי רוק. בתוך ארגז בפינה בחנות "סטימצקי" שכבו כמה מספריו. קניתי אותם. הזמינו אותם מ"אמאזון". שלום. בדרך כלל אנשים שכותבים על מוסיקה מכסים / מלבישים אותה. אחרים, יותר מוכשרים, כשכותבים על מוסיקה מפשיטים / חושפים אותה. אני מהפנט אותה, כדי להחזיר לרגעים בהם היא נולדת. היא לא מדברת אז. היא צועקת. אתם שומעים?

חצי אלוהים, כלומר דורון רוזנבלום, אמר: "עיתונאי רוק גדול הוא לוחם קומנדו שעוסק בזנות ואת כל הכסף מחלק לעניים. בייחוד לאלה שהם עיוורים. את כל הכסף. לא את קול הכסף. הכוונה כמובן להקריב לא רק את קולך, אלא את כולך למען הכתיבה".

בעצם אני אמרתי את המשפטים האלה. אתם יודעים לפעמים הדמות שנשקפת בראי מטושטשת.

מבקר רוק, האמריקאי לסטר בנגס, פרא הדם של עיתונות רוק, הסיר את הכפפות שכתב על מוסיקה. כדי שיוכל להשאיר את טביעת אצבעותיו על תקליט / הופעה. פול ווילאמס, הסיר את בגדיו כשכתב על מוסיקה. וויליאמס מת בגיל 64. קראו לו "סנדק עיתונות הרוק המשובחת". גרייל מרקוס, גם הוא כותב נהדר, בעזרת דימיונו הגאונו הצמיח לעצמו זוג ידיים נוסף כדי להותיר יותר טביעות אצבע.

אני מעדיף את לינדן ברבר (Lynden Barber). עיתונאי רוק וקולנוע שהיושר שלו, כתיבתו השקטה, הצמיחו לו ולקוראיו כנפיים איתן הם עפים לתוך עצמם. למקום שאין בו בגדים ואפילו נוצה אחת. קיראו את הבלוג שלו.

הכתיבה של ווילאמס מזכירה בית כנסת. המשהו הקדוש / הרוחניות שלה / נחבאת בארון. מאחורי וילון. הכתיבה של גרייל מרקוס מזכיר כנסייה יפהפיה עם צלבים גדולים. אבל איך נתן אלתרמן אמר: "היפה באמת היא תמיד ביישנית". גרייל מרקוס כתב בגוף ראשון כמי שמצביע בגאווה על ידו המקושטת בצמיד יפהפה. על רגלו החטובה. כתיבתו של ווילאמס היא לא קסם של שפתיים / חזה / טוסיק חטובים, אלא קסם של נקודת חן.

מישהו כתב שהוא היה ספינת מפרשים בתקופה שאפילו צוללת אטומית נחשבת מיושנת. אני אומר אחרת: "הרוח משפיעה על המון ספינות מפרשים. הספינה הפול ווילאמסית השפיעה על הרוח".

ווילאמס היה שרלוק הולמס אבל ללא הכינור והקוקאין. וכאן נפרדות דרכינו. כך הוא כותב על הרכב בשם "פרי בראדר": "החופש באלבום הזה הוא כזה שהמוסיקה הופכת לחלק מהחיים שלך. כמו עץ במלוא פריחתו. אתה יכול לעבור על פניו או לעצור ולחבק אותו".

כלומר, אין כאן סערה בכוס מים, אבל גם לא סערה קוסמית. אני מת על סערות. הן מביאות לחוף גם גוויות ולכלוך, אבל גם מטבעות זהב מאוניות טבועות. וגם חייזרים מספינות חלל שטבעו.

בנגס ומרקוס כתבו לאחרים ולעצמם. פול ווילאמס כתב לעצמו. הוא פרסם את הספרים / רשימות שלו כמי שמתחנן לחברה. לחברים. כמי שמבין שהחברים היחידים שלו הם תקליטים וספרים. הכמיהה המתרסקת שלו הופכת אותו, רק אותו, ליותר מעיתונאי רוק. לסופר. ואני רוצה להתחבר אליו.

חלק אחד, חלק שני

(לנסים קלדרון)

קובי בא מנחל הירקון. יותר מדויק מאחת הגדות שם. מתיבה סגורה שהוריו הניחו שם. סגורה כי הם הכניסו לו לראש שהעולם מחוץ לביתם מאיים, רע, ולא צריך חברים / אורחים. מספיק לו לגדול לבד בין ארבעה קירות. אולי פה שורש הסכיזופרניה שלו. הכמיהה לאחים ולאחיות, לחברים, ומצד שני הפניית גב למי שרצה / רצתה להתקרב אליו. הדברים האלה קשורים לבלוג של קובי ובכלל למוזיקה ולספרות?

כנראה שהמושגים "שחרור", "יציאה מכלא" זרים לקובי. הוא, הטקסטים שלו, ההעדפות המוזיקליות שלו תמיד קשורות בצד אחד לריחוף כמה שיותר גבוה, כמה שיותר מוזר, אבל מצד שני למרתפים, לעליות גג, לחוסר ניקיון, למוזיקאים שתמיד נשארו בשוליים, אבל היצירות שלהם המריאו רחוק. לפעמים רחוק יותר מהמרחק הרגשי והדימיון שמוזיקאים וסופרים מפורסמים יותר הגיעו.

קובי הוא תרנגולת זהב ששומרת את הביצים שלה עמוק בגופה.

הטקסטים שלו הם מלח, פלפל שחור, מעט סלט, ופרוסות לחם שנמצאות על הצלחת שלפניכם ומחכות, כמעט תמיד לשווא לביצים בצלחת.

זה, פחות או יותר, מה שכתוב בתיק הפלילי שלו.

אוקיי. כעת נעבור לצלילים. לזמר, מלחין, תמלילן, גיטריסט נילס לופגרן (Nils Lofgren). אפשר בקלות להקשיב לו ביו-טיוב. זה קשור. או שזה הפוך מקשור.

אבל קודם כל משהו שבאמת קשור. תראו, אני מכיר טוב הרבה עיתונאים / משוררים / סופרים ישראליים שהאגו שלהם מפלצתי. הם חושבים שאם הם דוחפים לטקסטים שלהם את המילה "אני", הם שווי ערך לרון מיברג. כותב מופלא. הם לא. גם קובי משתמש הרבה במילה "אני", אבל עושה זאת כדי לכסח את עצמו. גם בזה הוא מקורי. מקורי במרכאות כפולות כמובן. אצבע משולשת מול האגואיסטים שמחניקים את העיתונות והספרות.

טוב. נחזור לנילס לופגרן.

בואו ואחדש לכם משהו. איפה שהשטן ניסה לבנות חומה מסביב ושער עם קוצים אבל תושבי המקום שנקרא גן עדן, למעלה, גבוה יותר מעבר לקשת בעננים, הרסו אותם. בגלל שחומות ושערים לא קיימים בגן עדן, רק בגיהנום. דיירי גן העדן נקראו להצביע אם לתת להשמיע ברמקולים שם שירים של נילס לופגרן. מה הייתה הבעיה? הבעיה הייתה כזו: הקול שלו, הסולואים באלבומי הסולו שלו (דלגו עכשיו על ההקלטות שלו עם ברוס ספרינגטין, ועל ההשתתפות שלו ב"סוס מטורף" של ניל יאנג), דרך השירה שלו – כולם מסעות לפעמים בני שניה בודדת, לפעמים בני כמה דקות, לפעמים בני שיר שלם / מסעות בין געגועים בעוצמה גבוהה מאוד, כמעט מגיעים ליללות, לבין הבנה שחייבים להיאבק, שאסור לתת לייאוש למשול, לבין השלמה עם הפסד. אדגיש: לפעמים המסע הזה לכל אורכו אורך בשיר רק שניה לפעמים יותר. איזה קול! איזו פריטה!. בגן עדן עד כמה שאני מבין מה הולך שם (לא כאן) מושגים כמו "געגוע", "השלמה", הם מחוץ לתחום. קובי לצערו ואולי לשמחתו עדיין כאן. על פני האדמה. עם המושג "מאבק" יש לו בעיה. קול "קרמטוריום" הוא סיפורו של מאבק. אבל גם של השלמה עם כישלון.

קחו למשל את השיר של לופגרן "Shin Sliently" (כדי לשמוע לחצו כאן). הפיק אותו בוב עזרין שהפיק את "ברלין" של לו ריד. כל האמור למעלה בולט בו. אגב השיר הזה של לופגרן הוא אחד השירים הכי יפים שנכתבו אי פעם. בסוף יחליטו להשמיעו שוב ושוב ברמקולים בגן עדן. וגם פה בגיהנום על פני האדמה.