מי ירה בפסנתרן?

רצח?
התאבדות?

סמל עדי אסולין, מבכירי הבלשים במשטרת רמת גן, בחן בעמקות את הגוויה שעל המדרכה. הגבר המת נראה מוזר. במבט אחד אסולין העריך את גילו בשלושים. במבט נוסף חמישים.
אסולין שלף מכיס המת ארנק. שלף את תעודת הזהות. "קובי אור" קראו לאיש. "הה" אמר אסולין. "זה הבחור שכותב אחרת על מוזיקת רוק".

החור ברקתו של קובי נראה מכוער. פצע ירייה מטווח אפס. אסולין חשב שייתכן וזו התאבדות אבל היכן האקדח? אין אקדח. אסולין נזכר בשורה שקובי כתב: "כתיבה ראויה על רוק זה להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים".
אבל איפה האקדח?
האם אנחנו בגן עדן?
יש אלוהים?

סמל אסולין נגע בהיסוס בכיפה על ראשו. הוא התכופף והפך את הגוויה.
דיסק התגלה מתחת לגופה של קובי. מוסיקה של מוצרט. בגלל שאסולין מאוד אהב את הכתיבה של קובי (אולי כי הוא גילה בין השורות כמיהה של הכותב לחזור בתשובה), הוא החליט לקחת את הדיסק. להקשיב לו, לכתוב עליו, ולחתום על הרשימה בשמו של קובי.
וזה מה שיצא:

כאשר פסנתרן שוכח את אצבעותיו. כשהוא שוכח את מוחו. את ליבו. את הרגש שלו. את הפסנתר. את המלחין אותו הוא מנגן. רק אז הוא מסיר מסך. איזה מסך? את המסך שמסתיר את המהות האמיתית של הדבר (או הלא דבר) שקרוי "העולם סביבנו". בהספד שנשא המלחין ארנולד שנברג על קברו של גוסטב מהלר הוא דייק במילים – במילים קשה לדייק. אולי משום כך רוב הרומנים, שירים, קטעי עיתונות (כולל עיתונות רוק) הם סתם פלברות. אמר שנברג: "מהלר, במוזיקה שלו, הצליח לעשות מה שאנו לא הצלחנו: להרים את המסך שמסתיר את מה שבאמת מסתתר מאחורי התופעות".
מעט מאוד פסנתרנים מצליחים בכך. אחת מהם היא הפורטוגלית מריה ג'ואאו פירש (בתצלום למטה):

– "את מי את מנגנת כעת, מריה?"
– "לא ידוע".

שימו לב: היא לא אומרת "אני לא יודעת". היא אומרת, וזה הבדל ע-נ-ק: "לא ידוע".
"יופייה אינו ידוע". יש שיר כזה של נתן זך. שמשאיר את הכיעור, אבל גם את היופי, הרחק מאחור.

יש הרבה מאוד מוזיקאים, משוררים, סופרים, ציירים, שבונים דלת, פותחים אותה לפניכם ואומרים: "תיראו". אבל יש מעט מאוד מוזיקאים וכותבים שפשוט פותחים דלת שכבר קיימת, אבל שאתם לא מסוגלים לראותה בלי עזרתם.

מריה ג'ואאו פירש היא כזו. הקשיבו איך מנגנת את הפרק הראשון של הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת מס' 23 של מוצרט. הקלטה משנות השבעים של המאה שעברה. אדם שמנסה לשקם את הריסות חייו. אבל זו רק התחלה. פירש מגיעה לאותו מקום שפסנתרן ענק אחר, ארתור רובינשטיין, הגיע באחד הראיונות שנתן:

– "מר רובינשטיין, בתור יהודי, אין לך חשבון עם אלוהים?"
– "כן. גם למוצרט היה חשבון עם אלוהים. תקשיבו לקונצ'רטו לפסנתר מס' 20 שלו".
– " אבל יש רגעי אושר, נכון?"
– "כן. כנראה שרגעי אושר הם הדרך של אלוהים לבקש מבני אדם סליחה".

המתג

שמונה שנים על קסנגיס ופרוקסטין. תרופות שהופכות את החשיבה שלי. בחודש האחרון אני יוצא לרחוב עם עניבות. להסתיר צלקת מכוערת בצוואר שלי. אני יושב הרבה בבית קפה ברחוב סולומון בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב. מתאים למצבי הרוח ההרסניים שבי. בעל בית הקפה מכור למוזיקה של "TV Personalities", להקה אנגלית. קמה ב-1978, התפרקה ב-1998. קמה מחדש בשנים 2004-2011. תארו לכם את מארק אי. סמית מ"הפול" קצת יותר שר מאשר מדבר, קצת פחות מסובב כפתורים בהופעה, עם קול שקצת יותר ילדותי ורך. כך קח נשמע הזמר שלהם, דן טריסי (Dan Treacy). המוזיקה שלהם… ובכן, בשמיעה ראשונה תחשבו שאלה שירים שקל לשרוק אותם אבל בהאזנה קשובה יותר הם מתפתלים, מוזרים, לא עוברים חלק לאוזן או משהו כזה. באלבומים מאוחרים שלהם הטקסטים יותר נואשים.

כמעט 24 שעות המוזיקה הזאת מדברת בבית הקפה הנ"ל. בייחוד השיר "where the rainbow ends" מהאלבום "אמא, את לא משגיחה". מעל הקצב הלא משתנה בשיר, טריסי שר / מדקלם, מיילל, נאנח, הקול שלו נוגע ביופי מוזר, אבל מהר מאוד (לשמחתי הרגעית) מתכער, מגמגם קצת, מתווכח עם עצמו (יש דבר כזה) והולך לעזאזל כשהוא נישא על הד הולך ונמוג. במילים אחרות הוא שר כמו שאני מנסה לכתוב: לצלוע, אבל במקום קביים להשתמש בשתי נורות פלורוסנט ארוכות ושבירות. פוצעות כשהן נשברות.

טריסי נפל לסמים קשים. אחר כך, בעקבות ניתוח מוח נכנס לקומה. עד כמה שסטיב, בעל בית הקפה הנ"ל מעודכן, הוא בסדר כעת. בקושי נפרד מכובע הצמר שהוא חובש.

אז מניין הצלקת שבצווארי? אנשים חושבים שתפקיד העניבות שאני עונב לשדר את כוונתי לתלות את עצמי או איום שאחנוק את האויבים שלי, אבל לא. פשוט, רבתי עם מישהו בקפה. הוא שלף סכין וחתך אותי. ניפצתי על ידו בקבוק בירה. השוטרים ביקשו שלא אגיש תלונה כי בעל הסכין הוא מלשין שעובד איתם (התחנה המרכזית מלאה בכאלה) וזה לא בריא בשבילו להיראות בתחנת משטרה / בית משפט. חוץ מזה, איך שאני נראה, מתלבש, מדבר וכותב, לי יש סיכוי גדול להישאר במעצר מאשר לו. בעל בית הקפה אומר שאם יכלאו אותי זה לא יהיה "רוק בבית הסוהר", אלא "שמוק בבית הסוהר".

מה שחשוב ביצירה של הלהקה הזו שהיא מוכיחה שאתם יכולים להיות מקוריים מאוד גם בריבועים קטנים. להפוך את הגינה הזעירה שבחצר ביתכם למאוד מיוחדת. גם את המרפסת הקטנה, היחידה שבביתכם למקורית. גם את בית הקפה שאתם בעלים שלו. גם במה שאתם עושים במשך היום המשעמם שלכם. בהליכה, בישיבה, בשכיבה ובמחשבה. ישנו מתג הפעלה לדבר הזה. נדמה לכם שקשה לגלות אותו אבל לא. הוא כל הזמן מול העיניים שלכם. שחררו את העניבה שחונקת אותכם. המתג הוא בעצם הדבר הכי חשוב אצלכם. וכשתעלו באש הוא הדבר הראשון שכדאי לכם להציל.

הנה שורות מדהימות של טריסי מהשיר: "תמונה של דוריאן גריי":

"כשאקנה בית אזמין את כל העולם להתארח
כך שכל אחד יוכל לראות תמונה של דוריאן גריי
נשב על שפת הנהר, תה עם לימון שותים
ולידנו בצוללת רוסית גמדית
אלף גמדים רוסיים"

ושורות משיר שלו "שתיקה זועמת":

"אני שומע את אבי צועק על אמי
בחדר הסמוך
הוא תמיד מאיים לעזוב
כי הוא לא מסוגל להמשיך
אחי הוא אנורקטי
ולאף אחד לא אכפת
ואחותי
במועדון, בתור ברמנית עובדת
ואימי שיכורה כל היום
אתם יכולים לשמוע את השתיקה הזועמת?"

ומשהו מהשיר: "שלוש משאלות":

"כל כך פוחד, כל כך מודאג
קר סביב, וגשום,
אשליות תמימות
מלא במבוכה
אני בוכה, אתם צוחקים,
בחוץ עוד הגשם
בית קברות של חיילים
אין אפילו פרח אחד על הקברים"

רימון יד, רמז פיוטי

על "דם גורר דם" מתוך אלבום של נתי אורנן "עבודת בית"

מהכנופיה אפשר לצאת בשתי דרכים. להתעלם מטלפונים, מהודעות על פגישות דחופות, לומר "פאק יו" לשליחים דופקים בדלת. אבל זו דרך לפחדנים. אפשר להגיע במפתיע לבית הקפה, שם יושבים הבוס ומשרתיו, לומר בקול רם: "אני עוזב. שלום". לשים על השולחן לפניהם קופסת דיסק ריקה. רמז פיוטי. הרי אני "משורר רוק". כך עשיתי. נתתי להם להציץ ברימון היד שבכיס הבטלדרס שלי. חוץ מזה, הרי ל-200 ומשהו כתבות הרוק שפרסמתי בעיתונים והבוס קרא אותם, היה רק ייעוד אחד: לרמוז לו שאני מספיק מטורלל כדי לפוצץ את שנינו אם הוא או הם ינסו להתעסק איתי.

כבר 30 שנה אני מתפרנס מהפצת חומרים קשים. אני קורא לזה "עבודת בית", כי אין לי משרד / סטודיו / מחסן. כשאני רוצה להיפגש עם פושרים קטנים אני מזכיר במזכירה האוטומטית שלי הודעת קוד בת שתי מילים: "אביא-סם-ה גולן". זה אומר להם שמדי יום אחכה בפינת רחובות דיזנגוף / בר כוכבא בשעות קבועות. מי שרוצה אספקה שיבוא לשם. הם באים. אחר כך בכיסים מלאים כסף, אני ממשיך ל"דיסק סנטר", למחלקה הקלאסית, ורוכש את הדיסקים של הפסנתרן שאני הכי אוהב. זו פסנתרנית יפנית, מיצוקו אושידה. פעם, כשהייתי צעיר, יפה כנערה, היו קוראים לי בברנז'ה "העלמה והמוות". "מוות" בגלל החומרים שהפצתי.

טוב. אגב, בברנז'ה משתמשים בשם "אביא-סם-ה גולן" כדי לרמוז שהחומר הוא על רמה, מעיף לגובה כמו רמת הגולן. ה"אבי" בשם הזה הם ראשי תיבות של "אבל בלי יניקות". ישנן פושריות שמציעות למצוץ לספקים במקום לשלם בכסף. זה אף פעם לא משך אותי. שתדעו.

אני חושב שההזיות / הקפיצות שלי גורמות שבכל תמליל של דיסק שכובש אותי, אמצא דברים שמעבר. מאוד רחוקים. או אולי קרובים.

אם מוסיקה לא מעיפה גבוה, כדאי להישאר עם מדורי הסיפרות בעיתונים הישראליים.
– "היי, המניאק הגיע!" אומר ב., אחד מלקקני הבוס.
– "אני הולך" – אני אומר לבוס, שם על השולחן את הקופסה הריקה ונותן לנצרת הרימון לבצבץ.
– "מה פתאום ולאן" הוא אומר.
– "הנוער מפוצץ מסמים" – כך אני, "והמבוגרים מרעיוניות נתניהו / ליברמן. הכל גמור. העסקים דועכים. קניתי בית, מכונית, אישה-ילדה מארצות הצפון. יש לי מיליון דיסקים ו-DVD. אני הולך למקום אחר: לקול הרוחות".

אם כתיבה על רוקנרול לא מעיפה את הקורא לכל הרוחות, למה היא נחוצה?
ואם כתיבה על רוקנרול לא מגרה את הקורא להקשיב לדיסק, למה היא נחוצה?

"מוות גורר יופי" כותב נתי אורנן בשיר "דם גורר דם" מאלבום הסולו שלו "עבודת בית".
ו"קחי לך כדור / תשאירי לי חצי".
ו-"אני רוצה שתחיי / אני רוצה שתמותי".
ובשיר אחר:
"לוקחים מה שאפשר לקחת / ויורדים לים".

לקיט קריסמס (Keith christmas), זמר מופלא, ותיק מאוד, שאינו מוכר כלל בארץ, שיר בשם "המחר לא מסתיים", מאלבום ישן מאוד בשם "סיפורים מגן החיות האנושי". לקריסמס קול רך, גבוה. כל כך "לא מתאים" לאיך שהוא נראה: מתאבק עם לסת רבועה, יפה תואר. אבל זה מתאים מאוד למה שהשירים שלו רוצים לומר: יש שמחה ותקווה בשירים: בלחן, בעיבוד, בתמלילים. אבל, וזה אבל גדול, גוון הקול של קריסמס שביר מאוד. רוצה לומר: יסודות הבית עשויים נייר. בכל רגע התקמטו וה-כ-ל ייהרס. אין הרבה שמחה ותקווה בלחנים, בתמלילים של נתי אורנן. אבל אני חושב שגוון הקול שלו משדר כוח ותקווה. השבירות היא דווקא בעיבודים. נדמה שכל חריקת עיפרון דק תפגום בעומק, ברצינות, בדימיון, כלומר באיכות השיר. וזה נדיר. תבינו, זו מחמאה. לפעמים, אתה, כמאזין / עיתונאי רוק דופק בעדינות גדולה מאוד על חרסינה במטבח, ואתה מגלה איפה הלבן מוסתר.

מהי ההגדרה שלי ליצירת אמנות גדולה, כמו לרשימה על מוזיקת רוק שחורגת מרשימות סטנדרדיות? ובכן, תארו לכם חתן שבטקס כלולותיו, מול מאות המוזמנים, בקול רם, אומר את המשפט: "ביום בו התחתנתי, הפסקת ללכת לזונות". תקשיבו לאלבום של נתי אורנן ותשמעו.

המייל של נתי אורנן: ornanati@gmail.com

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%a4%d7%91%d7%95%d7%90%d7%a8-2-001

פייה

כבעל בלוג אני מרגיש כמי שפתח חנות ממתקים על הירח. ואף אחד לא בא. מרוב שעמום אני מתחיל לריב עם עצמי. לסתור את עצמי. לבלבל את עצמי. זה מייאש, כי אני חושב שהסחורה שלי יותר מבסדר גמור. אבל אני יודע שפה ושם מישהם, להם יש משקפות רבות עוצמה (כלומר רגישות במינון גבוה), מדי פעם מסתכלים למעלה למעלה ורואים אותי.

נכון?

ישנם מוזיקאים שהיופי בשירים שלהם כל כך גדול שנדמה לך שהוא נפל מהשמיים. שמישהו שגר בכוכב רחוק השליך אותו לכדור הארץ ופגע בכם. רוברט וואייט הוא דוגמה. גם המוזיקה של להקת TALK TALK"".

"Epic Soundtracks" (בתצלום למטה) הוא משהו שונה. שמו האמיתי קווין פול גודפרי. היה אח של ניקי סאדן, מאושיות מוזיקת האינדי האנגלית. שניהם מתים. אפיק מת בשנתו בן 38 ב-1997. עם אחיו ניגן בהרכבים "סוול מפס" וב"ג'קובייטס". באלבום הסולו הראשון שלו השתתפו קים גורדון, לי רנאלדו ורונלד ס. הווארד. אלבומיו לא היו רבי מכר, אבל קיבלו ביקורת נהדרת.

לפני שנים אפיק ביקר בארץ. לא להופעות. אני זוכר אותו במועדון ברחוב יצחק שדה בתל אביב מנסה לפתוח חגורת עור של מכנסיו ולא מצליח. ביקש עזרה. אני זוכר איך כרעתי ברך לפניו ובעזרת סכין יפנית חתכתי את החגורה. לו מישהו היה מצלם את זה, זה יכל להיות קדימון לסרט סנאף בכיכוב שני הומואים. אבל אני לא הומו וגם אפיק לא. כשהוא השתחרר מהחגורה הוא אמר: "שיט, חגורה מזוינת, קניתי אותה במזרח ירושלים. אולי זה סימן שאתם, היהודים, לא צריכים לנעול עצמכם על ירושלים אלא לאפשר לפתוח אותה גם כבירת פלסטין".
משפט שהוא הארה.

כתבתי שהמוסיקה שלו שונה. ובכן, בדיסק אוסף שיצא אחרי שמת "everything is temporary", ובו דמואים, קטעים מהופעה וגרסאות אלטרנטיביות, יש שני קטעים "משהו חדש תחת השמש" ו-"popular classical" שמינון היופי שלהם כזה שאתה תופס שהמילה "יופי" היא ראשי תיבות של המשפט "יש ורואים פייה יפהפייה". ואם אתם לא מאמינים שפיות מעופפות סביבכם, אולי אחרי שתקשיבו לשני קטעים אלה תתחילו להאמין. זהו. אפיק סאונדטרקס עשה לכם עיניים גדולות גדולות. זה השיא שסינגר סונגרייטר יכול לעשות. דיסקים שלו תוכלו להשיג ב"אוזן השלישית".

אני יודע שאני הולך פה על חבל דק. כי בעצם אני אומר שיופי הוא לא רק מה שנופל מהשמיים, אלא גם משהו שנולד וקיים פה, על הארץ. פיקחו עיניים. הביטו מסביב: אתם רואים כדור טניס מעוך ומלוכלך שמכוניות דורסות אותו? ערימת עיתוני יידיש ישנים נושנים שמישהו השליך לפח אשפה? זה חבל דק מאוד. אני יודע שזה יכול להוביל לשיגעון: יש שמוצאים יופי רב באקדח, בטנק, במטוס קרב, בצוללת גרעינית, באמבולנס, בצפירת מכונית כיבוי אש, בטקס הלוויה. גם בקרמטוריום.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%a4%d7%91%d7%95%d7%90%d7%a8-001

גבוה

הסתכלו טוב למטה. בתצלום עטיפת הדיסק האחרון של הזמרת ג'סיקה פראט (Jessica Pratt) זמרת שיודעת לחבק ושהמוזיקה שלה פותחת חלונות. אבל תזכרו שלי אוסוולד שרצח את הנשיא ג'ון קנדי, ירה בו מחלון פתוח בבניין גבוה. מאוד דומה לבניין שבתצלום למטה. חלונות פתוחים יכולים לא רק להביא אור. הם יכולים לכבות. גם להרוג.

הדיסק הזה, מהמעולים שיצאו בשנים האחרונות, עומד בגב זקוף ליד דיסק האוסף החדש של רונה קינן. השירים של רונה מזכירים לי את הפעם הראשונה שרובינזון קרוזו, על חוף האי הבודד, ראה את טביעת הרגל של ששת והבין, לאושרו, שהוא לא לבד.

אני יכול לכתוב עוד עשרות מילים בנושא. אבל אני לא רוצה להאריך ולקלקל. אתם יודעים שהאורך לא קובע.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-2017-001

קול אורלוגין

אני כמעט כלום. אבל בחוצפה אני בונה מגדל על הכמעט הזה. מגדל בצורת בלוג. אל תשכחו את המשפט של ג'ון לנון: "אני צריך עוד לעבוד הרבה כדי להגיע לדרגת אפס".

השנה יחולק פרס ישראל לספרות. תתכוננו לשלשול של ספרי "שירי אהבה לבתי" / "שירי שנאה לפוליטיקאים" / "שירי נופים בחו"ל לשם הזמינו אותי" / "שירי חורף" / "שירי חשכה" וכו'. ספרים שהם זעקה "הנני מזכיר לכם, שופטי הפרס, שאני קיים ומחכה לזכות".

אני הייתי נותן את הפרס למשוררת רחל שפירא. הרבה קוראים לשיריה בבוז "רק פזמונים". לא. ה"פזמונים" שלה עמוקים, חדים, לא מתיפייפים, לא מנסים להרשים ולטפס למוספי ספרות על גב הורים שהובאו במרמה לארץ ממרוקו / עיראק / תוניס. הקשיבו ל"פזמון" "כמו צמח בר" ששפירא כתבה. לביצוע המעצים של סי היימן. ה-ק-ש-י-ב-ו לשיר, כן, שיר הקרוי "נפאל" אותו מבצעת גלי עטרי. עטרי, אגב, היא זמרת נדירה, מהמעטות שיודעות שביצוע גדול לשיר / פזמון הוא ללבוש מכנסיים צרים במיוחד, לגמרי שקופים, שמראים בלי בושה אתם יודעים את מה, וגם חולצה לגמרי שקופה דרכה רואים בבירור את הלב הכל כך רחב של הזמר / ת. ולב באמת רחב הוא של אנשים שמעדיפים יותר לתת מאשר לקבל (את פרס ישראל?). נדיר למצוא כאלה בעידן האגו הנפוח.

אגב, ההימורים בברנז'ה הספרותית נוטים לטובת ארבעה: יהודה אטלס / נורית זרחי / יואל הופמן / רות אלמוג. עומר ולדמן, משורר גדול מאוד, עוד לא בן 30 לכן אין לו סיכוי.

הפוך מהרעמים שמלווים את הפרס הנ"ל, מת המלחין יוחנן זראי. מה שמרתק אצלו זו שבירת היופי. למה המוזיקה שלו, בלחנים הכי טובים שכתב, שוברת את היופי? קחו למשל את השיר "קול אורלוגין". קראו את הטקסט שכתב דידי מנוסי: "קול אורלוגין קורא חצות / בפונדקים כבה הנר / רוח של ים יצאה לשוט ברחובות / רק אנוכי עודני ער… וספינתי ירדה אל תוך המצולות / רק אנוכי עודני ער". הפשטות, הבהירות שבתמליל מזכירות… כן, לא פחות את הבהירות, הפשטות שבטקסטים של סופר המתח אלמור לנארד שרק מעט מספריו תורגמו לעברית. הטקסט כאן נוקב, נואש: "קול אורלוגין…".

יוחנן זראי הלחין את הנואשות. מתחשק לך לומר בקול "איזה לחן יפהפה". אבל אז אתה נזכר בייאוש שבטקסט, ולכן ה"איזה יופי" נתקע לך בגרון. ואם אתה מאזין / קורא רגיש באמת, אתה מרגיש איך היופי מתרסק. והוא מתרסק בקול רם הרבה יותר, הרבה יותר, מאשר, למשל, בשיר "hurt me" של ג'וני ת'נדרס אודותיו כתבתי בבלוג הזה לא מזמן.

כעת תקשיבו לשיר אובדן נוסף, שיר גדול של זראי, "גן השיקמים".
שומעים את המגדל, מגדל היופי מתמוטט?
השירים האלה של זראי שנכתבו לפני כל כך הרבה שנים, הם, מעשה מלאך או שטן, תיעוד מצמרר של מה שקורה היום בארץ הזו.

קול הקטיפה ממחתרת הלב של ריקה זראי, ששרה אותם, הוא הרבה יותר חזק מאור לבן, מחום לבן.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-%d7%90%d7%95%d7%a8-001

הרווח

פיות נפתחים בהפתעה. כך, ביריד ספרים ב- 3.5.2011, קרה אצל לא מעט חובבי ספרי מתח. בפעם הראשונה סופר המתח ק.ס. קונסטנטין הופיע בפומבי תחת שמו האמיתי: קרל קונסטנטין קוז'אק. עד אז ניחושים לגבי זהותו. טענו שזה שם העט של שחקן הבייסבול פיל ריזוטו. "לאף סופר מלבדו אין אוזן כזו חדה לדיאלקט של אנשי הצווארון הכחול שבמרכז ארה"ב" כתב ה"בוסטון הראלד". וה"בוסטון גלוב": "אנחנו קוראים את עלילות גיבורו מריו בלזיק ומבינים איך פועלות הערים הקטנות בארה"ב. קונסטנטין מבין את התושבים, הוא דבק בתשוקה בשמחה של הקומדיה האנושית".

הספרים שלו, מיד שנייה, מגיעים לפעמים לחנות הנהדרת לספרי יד שנייה "הלפר" ברחוב אלנבי 87 בתל אביב. הם נחטפים מיד, אז תזדרזו.

יש בהם משהו מאוד מיוחד. תחושה שהסופר, כלומר העלילה, מתעכבים, נעצרים "שלא לצורך". מזכיר כיתת חיים שצועדים ובמקום לשיר שירי לכת, מחליפים דעות על יפי הפרחים והפרפרים שמסביב. לסגנון כתיבה כזה קוראים "להוריד את הרגל מדוושת הגז. וללחוץ על דוושת העצירה". לפעמים נדמה שקונסטנטין (K.C. Constantine) מכור לסטופים האלה. זה מה שנפלא בספרים שלו. נסו אתם, בלכתכם ברחוב, לעצור מדי פעם באמצע המדרכה, להפסיק לזוז למשך דקותיים או יותר, ופשוט להביט לשמיים, לכביש, למדרכה וכו', בלי לחשוב. אני מבטיח לכם שתצאו מורווחים. זה גם מה שקורה כשתקשיבו לסימפוניות של אנטון ברוקנר, המלחין הקלאסי האוסטרי. תרגמתי שלושה שירים של משוררים אמריקאים. אני חושב שאם תקראו אותם בזהירות, תמצאו את נקודות הסטופ שבהם. וכך תרוויחו.

*** / אדריאן ריץ

רצונותיי המשתנים. שפתיך הקפואות.
הדקדוק פונה לתקוף אותי.
דברים שנכתבו תחת לחץ.
ריקנות הסימונים.

נתנו לי סם שהאט את החלמתי.

אני רוצה לומר לך, עוד זאת בטרם אעזוב:
התנסות בעשייה חוזרת הדומה למיתה.
כישלון הביקורת במיקוד הכאב.
הכתובת ברכבת האומרת:
"עצרתי את שטף הדם".

צמח אדום בבית קברות של זרי פלסטיק.

ניסיון אחרון: השפה היא מבטא הקרוי השאלה.
תמונות אלו לא עברו הגהה: שיער, קרחון, קרן אור.
כשאני חושבת על נוף אני חושבת על הזמן.
כשאני מדברת על נסיעה אני מתכוונת לתמיד.
יכולתי לומר: יש משמעות להרים אלה
אך יותר מכך לא יכולתי לומר.

לעשות דבר מה פשוט, בדרכי שלי.

_______________

מאצ'יזמו / מרטין שטיינגאסר

אתה הולך להסתפר.
בשלט כתוב: ספר-אמן.
בזהירות אתה מסביר לו
מה עליו לעשות.
הוא אומר שהבין,
מסובב את הכיסא
ומתחיל לגזור.
תלתלים נופלים
כמו שנים לחיקך.
מאחור, כפיל שלך
מחכה בראי.
הסימן ניתן: "גמור!"
יחדיו אתם קמים
מסתובבים כאקדוחנים,
אחד מול השני –
אל תוך עיני הזכוכית שלו
אתה מביט…
הוא חלש יותר ממך.

_______________

הערת שוליים משהייה בקיוטו / גארי סניידר

סיפרה שבילדותה גרה בשנחאי
אחר עברה לקוב, ובמלחמה לקיוטו;
בלובשה את חזייתה היחידה הלבנה דקה.
ליוותה אותי למדרגות וכל הנערות
ברצינות ובנימוס אמרו שמור על עצמך
אל מחוץ לבית הזונות אל אוויר הליל הקר.

001-8