עיניים שלו

בוקר טוב אנשים עם עיניים עצובות. רואים משהו מחוץ לסורגים?
וגם: בוקר טוב אנשים עם עיניים שמחות. רואים מישהו שבתוך כלוב?

חברים שלי, נגני מוזיקה קלאסית, מעידים על חוויה יוצאת דופן כשהם מנגנים יצירות של אלפרד שניטקה. "כל כך הרבה מאזינים באים אלינו אחרי הקונצרט ואומרים: 'זו מוסיקה פותחת עיניים'". "זה כמו לראות בפעם הראשונה אריה". "מוסיקה לעיניים יותר מאשר לאוזניים". הם לא מתכוונים שרואים פרחים, שמיים וכו' כשמקשיבים לו. אלא למשהו עמוק יותר. אולי לעין השלישית.

שניטקה (Shnittke) מנוגן הרבה מאוד. גם ב"כאן קול המוסיקה" פה ברדיו.

הוא מת ב-1998 בגיל 64. ב-1980 המיר את דתו לנצרות. אז נאסר עליו לצאת מגבולות ברית המועצות. ב-1985 התקף שבץ שהותירו בתרדמת. ב-1990 עבר לגור בהמבורג. ב-1994 התקף שבץ שהותירו משותק כמעט לגמרי. את טכס ההשכבה שלו תמצאו ברשת. הצ'לן רוסטרופוביץ' מנגן בו.

"המטרה של חיי לשלב בין מוסיקה רצינית למוסיקה קלה. לא אכפת לי לשבור את צווארי כל עוד אני מממש אותה" אמר.

מאזינים אומרים שהמוסיקה שלו כובשת מאוד לא בגלל שהיא "קלה" (היא לא). לא בגלל שהיא קצבית, שמחה, עצובה, יפה במובן החיצוני של המילה (היא לא).
אז למה?

אני חושב שפענחתי את ה"סוד". קטע בספר "מילים של אחרים" מאת איימי רולנד (הוצאת "כתר", 2015, תרגום מעולה של טל ארצי) עזר לי. הנה הוא: "ילד אחד… עומד קצת בנפרד. מסתכל על האריות כמהופנט. הילד מתחיל לצרוח… הוא מרים רגל אל המעקה… סותם את אוזניו ולוחץ עליהן. 'האריה שואג' הוא אומר. 'הוא לא שואג' – אומרת המדריכה. 'אתה רק מדמיין'. 'אבל אני שומע אותו' – אומר הילד. המדריכה גוררת אותו. הוא הולך בשתיקה וראשו מופנה אל האריות.
וכשאני עומד בדד
שואג אריה, שאגה גדולה…
הדלתות סגורות מלבד אחת,
וזוהי דלת החמלה".

תקשיבו לשניות האחרונות ב"קונצ'רטו למקהלה" של שניטקה. קולות המקהלה עולים ויורדים, עולים ויורדים כנפנוף פרידה למי שמסתלק מהעולם. למי שהמראות האחרונים בעיניו הם עצים, פרחים, שדות, אנשים, שמיים, ים והוא יודע שכל אלה ימשיכו להיות / לחיות אחריו והוא משלים עם כך. הוא מצטער שלא הבין זאת בנעוריו, לו הבין זאת אולי חייו היו שלווים יותר. מחויכים יותר. "האנשים בונים מטוסים ומכוניות כי הם ממהרים ממקום למקום. המלאכים לא כורתים את הכנפיים של עצמם כי גם הם ממהרים. אלוהים לא ממהר לשום מקום. גם השטן לא. כנראה שאלוהים שולח מלאכים ופיות לעשות את העבודה במקומו. את העבודה המלוכלכת?" שאל הסופר ז'אן ז'נה.

אורי ברנשטיין, כדרכו בקודש, נוגע נפלא בנושא הזה. תקשיבו:

"שלום לכולכם. איזו רוח נשאה אתכם…
אמנם מאז מותכם הפרח המאודם
נפתח, חסר ריח, ואולי
אף אוכל אדם

אבל אין לי זמן לעסוק בכם.
החיים כבר יסתדרו בלעדיכם".

שנה טובה. למרות המזרק הנגוע, הדק האקדח, לוע הארי.

מ-ד-ג-ס-ק-ר

בתיכון כתבתי עבודה על דליה רביקוביץ' בת מילה אחת: "מדגסקר". חשבתי, שהיא מתארת נכון את התפוזים, החורף הצהוב, האהבה הקשה בשירת רביקוביץ'. אהבתי להניח רק חפץ אחד על השולחן ולעזוב. טום ורלן: "הצבתי סולם והתרחקתי, בלי להשמיע קול". חושבים שיש אנשים שמדברים הרבה, אבל בעצם הם לא משתמשים במילים. מה שחשוב להם הוא הצליל, המוסיקה, הציור שהמילים יוצרות. מ-ד-ג-ס-ק-ר. טום ורלן כותב: "פינה הופכת לפינה". באותה מידה, יכול היה לכתוב שהוא קפץ את אגרופו כל כך חזק, עד שזה נעלם. או "אבן שותת דם", באלבום השני של להקתו לשעבר "טלוויזיה". מי שמחפש אבן שבאמת יורד ממנה דם, או סלע שבאמת מוציאים ממנו מים, ישמע את הקולות תמיד דרך פטיפון, דיסק ולא מתוך שיח בוער. אין מה להתגאות בכך. ולורלן שיר בשם "האש" (או "השריפה") באלבום הנ"ל. זו לא דת פשטנית. גם לא כשצייר סולם ניצב לבדו בשדה ירוק וריק. מישהו עלה שם? לאן? על העטיפה האחורית של אחד מאלבומי הסולו שלו, מצולמים גורדי שחקים מוארים בלילה. אבל היצירה שלו היא תצלומי סטילס של היסטריה – לכך התכוון כשכתב את צירוף המילים: "קלפים באוויר". נורת חשמל דולקת בחדר, באמצע היום. כדור הטניס המסתורי, כמו כדור שלג, שנמצא ליד גופתה של מרלין מונרו. קיראו את רשימת החפצים שהוא מזכיר באלבומו "כיסוי" ("Cover"). אישה נכנסת פתאום. אני יכול להתגאות בשורות שכתבתי עליו: נגעתי בברך שלו. הוא לא זז: כדור שלג בפני הילד הכי תמים בשכונה. נורה בצהרי היום בחדר חשוף. אשתו חזרה במפתיע, ועינייה היו שרוולים ירוקים, ריקים מאוד.

ברדלס אחד נכנס לבר

יאיר נתניהו, הבן של, התפוצץ מכעס. לא האמין למראה עיניו. בעמוד הראשון של מוסף הספרות של עיתון "הארץ", מאמר מפרגן של רוני סומק על סמיח אל-קאסם. משורר פלסטינאי גאה בלאומיות שלו. סומק גם הוסיף למאמר ציור שלו.

זה היה חלום שלי. כמו כל חלום, יש בו רסיסי מציאות. סומק באמת פרסם מאמר כזה ב"הארץ".
אבל אני רץ יותר מדי קדימה. נחזור להתחלה. הנה שיר של רוני סומק:

רוני סומק / "טיוטה לדף תלוש מספר הבוטניקה של השירה":

אני מצדיע למגרפה,
קוסמטיקאית הפרחים
הצומחים כחיילי משמר הנחל,
אחרי שעלה ראשון של סתיו נושר
ליד הבית
של רנה שאר.
אם היו להם רובים, היה אפשר לשמוע
מטחי כבוד לדיו שהשקה שורשים,
והפך אותם מסתם פרחים צרפתיים
לפרחי מהפכה בספר הבוטניקה
של השירה.

גם הגשם שיבוא עוד מעט לא יהיה
המוציא להורג של
הרגע הזה.

—-

אלימות היא מה שמושך אותי אל שירי רוני סומק. קיראו את השיר שלו שמצורף כאן. "מגרפה" היא כלי אלים: סורק באדמה, בדשא, כמסרקות ברזל בגוף אדם. "חיילי משמר" – יש משהו אלים במראה חיילים. שלא לדבר על המילים "רובים", "מטחי כבוד", "מהפכה" ו"המוציא להורג".

אני חושב שמינון האלימות אצל סומק גבוה מאוד. כמי שמכיר אותו די מקרוב אני רואה בו הר געש גדול שעומד כל רגע להרוס את סביבתו (ואת עצמו). סומק מנסה להסתיר את הר הגעש הזה, את האלימות שבו, ע"י כתיבת שירה שמילות האלימות בה מסתתרות מאחורי דימויים יפהפיים. בשיר הזה הוא שם גם מילים רכות, שמצביעות על יופי, רכות, כמו "קוסמטיקאית", "דיו", "פרחים", "ספרי בוטניקה", שורות עדינות ואולטרה רגישות כמו "עלה ראשון של סתיו נושר ליד הבית". שימו לב: הוא כותב "סתיו" ולא "חורף". הוא כותב "בית"- ובית מסמל ביטחון, חסות, מקלט. אבל "גשם" הוא לא רק מים חיים לעצים, לשדות ולפרחים, הוא גם רומז לשיטפון הרסני. והמילה הנחמדה "מצדיע" שוב גוררת אותנו לצבא, לטקסי קבורה ולקבלת אותות הצטיינות על חיסול בני אנוש.

סומק, למי שפוגש בו, הוא איש נחמד. אז תדעו שמאחורי הנחמדות מסתתר מתאבק / מתאגרף אלים שיודע לרסק.

לי יש בעיה עם מילים. אני חושב, לדוגמה, שיש הבדל עצום בין המילה "אגס" לאגס אמיתי. מילים הן רק אטבים שמצמידים סדין עליו עשיתם אהבה, מצמידים אותו לחבל כביסה. אבל זה מה שיש. זה יותר טוב מכלום. ספרות טובה מאפשרת לכם למשש את האטבים הנ"ל. ספרות טובה מאוד מאפשרת לכם למשש את הסדין. לראות את מעשי האהבה. גם זה משהו.

עיתונאי רוק גדול הוא עורב שמרוב רעב יכול לעוף לירח ולקרוע ממנו פרוסה כאילו הייתה זו פרוסת גבינה לבנה. קרע… קרע… קרע.

אני רוצה ללכת עמוק יותר בעניין האלימות. כמעט אף אחד לא מחכה ברצינות לספרים חדשים של נורית זרחי / רחל חלפי / אגי משעול / דויד גרוסמן / עמוס עוז / יואל הופמן. הם כבר שלושים שנה ויותר בשטח. מה שהיה אצלם אתמול יהיה אצלם גם מחר. הם צפויים מראש. לעומתם, אנו מחכים לצעירים, "טריים" יותר. למשל, לספרים חדשים של קובי עובדיה / אסולין / ג'וליה פרמנטו / מתי שמואלוף / יעקב ביטון / ואן נויין / עומר ולדמן (התקווה הגדולה של השירה העברית). ושל צעיר נצחי, ראובן מירן, שפתיחת ספר שלו "זכרונות מעונה מתה": "בכפר צרפתי קטן, קצת אחרי שבע וחצי בבוקר, פילחה ירייה את הערפל… הכדור פגע בציפור אחת, שנפלה מתוך הערפל על העלים המתים" לימדה אותי להקשיב ולראות ולקחת ללב. ואל תשכחו את דרור משעני וסצנת ספרות המתח הישראלית שהיא צעירה ומרעננת.

המשוררים והסופרים "הזקנים" מאוד לחוצים. "המלך מת יחי המלך החדש" שר אריק לביא ב"שיר הקטר". הם צריכים להשתנות, לחדש משהו כדי להפוך לרעננים, למסקרנים. "אני לא יודע על מה אכתוב בשבוע הבא, אבל הקוראים שלי יודעים" – אמר אדם ברוך. אני חושב שרוני סומק מרגיש בכך. אני חושב שחלק מהאלימות שבשיריו היא תיעוד של מלחמה פנימית קשה מאוד שבתוכו: האם לשנות את סגנון הכתיבה הוותיק, המוכר שלו? איך לעשות את זה? לפעמים אני חושב שהמלחמה הפנימית שלו תהרוס את בריאותו.

את סומק מאשימים בהליכה זהירה באמצע הדרך מבחינה פוליטית. בולשיט. מה, לא ידעתם שהוא הוזמן והשתתף בטקס רווי דגלי פלסטין לזכר המשורר הפלסטיני-ישראלי החריף מאוד והפעיל מאוד מבחינה פוליטית סמיח אל-קאסם? יותר מכך, סומק פרסם בעמוד הראשון של מוסף הספרות של "הארץ" ציור שלו ושיר לזכרו של סמיח. כשאמרתי לסומק "המעשה הזה יכול להרגיז כמה כתבלבים מהימין", הוא ענה: "אז שיתרגזו".

חפשו בקובצי שיריו את השירים "אדון אושוויץ" ו"מסמרים". כל אנתולוגיה של שירים גדולים שנכתבו בעברית בשלושים השנים האחרונות שלא תכלול בתוכה שני שירים אלה תהיה צולעת.

אני, שכל חיי גרתי ועודי גר למרגלות הר געש, מרגיש בבית עם הספרים של סומק. אני, שכל הכתיבה שלי היא בעצם קריאה "גשם גשם בוא" – וכאמור גשם הוא סם חיים אבל גם יכול להפוך לשיטפון הורס והורג, ומשפטים כמו "אילו היה לי רובה" נופלים ללא הרף מפי, רואה בסומק אח לנשק. אני רוצה לשכב איתו במארבים.


הטיסה 3

המטוס נפל
השיניים נשרו.
הפסקתי לאכול בשר
כלומר לנשוך את עצמי.
איסלנד ואירלנד מחכות לי –
אני מצמיד ירוק לקרחונים.
סוף סוף ויהי אור.

—-

תיראו, את הביוגרפיה שלי תמצאו בשיר נהדר של ריטה קוגן בספרה "רישיון לשגיאות כתיב":

"אני משליכה את עצבותי על אחרים,
כמו מיכמרתן
המשליך את רישתותיו הימה.
וכל מבוקשי הוא להשיב את אטלנטיס".

—-

פס קול מומלץ: "RIDE INTO THE SUN" מאלבום הסולו הראשון השביר, המוזנח, המתפרק והנהדר של לו ריד – "לו ריד".

—-

עפתי מספיק גבוה כדי לגלות שהשמש היא בעצם בור ענק לתוכו כל כך הרבה נשים נשואות שהתאכזבו מבעליהן משליכות לתוכו את טבעות הזהב, טבעות הנישואין הנוצצות שלהן.

ההמנון

בהתנחלות בשטחים הכבושים לארגן שירה בציבור.

זה קרה בשירות מילואים שלי. עשיתי עם המתנחלים וריאציה על שיר של להקת הפופ הכי אהובה עלי: "פרדי והחולמים". להקה אנגלית מהסיקסטיז. שכנעתי את המתנחלים שהשיר הנאיבי של הלהקה הזו "נוצרת בשבילי" (You Were Made For Me) – מהלהיטים הגדולים ביותר שלה, יכול להיות אחד מהמנוני המתנחלים: הם יעמדו מול הישוב הערבי שבשכנותם וישירו בצעקה: "נוצרת בשבילי!", "אתה רק שלי!". הייתם צריכים לראות את זה: שיר של "פרדי והחולמים" בלב השומרון מושר בצרחות על ידי אנשים עם עיניים בוערות וכלי נשק. לא מבינים עד כמה לעגתי להם.

פרדי וכמעט כל חולמיו כבר לא בחיים. שירים שלהם תוכלו לראות ב"יוטיוב". שימו אוזן במיוחד לשיר "I Understand" – סלואו מכשף ביופיו. הייתה תמימות, היה ניקיון עז בשירים שלהם. במיוחד בקול של פרדי: רך, ילדותי, על סף חלום. תארו לכם שאתם מוצאים נרתיק קטיפה קטן ובתוכו את זוג העגילים הראשון שאדם קנה כמתנה לחוה. אני מבין שבמשפט "בראשית היה תוהו ובוהו… ויאמר אלוהים יהי אור" – הלהקה הזו שמה דגש על "ויהי אור" – היה משהו… איך לקרוא לזה… כן, אור חלק של בתולה או בתול – אולי משום כך בגיל 15 הזדהיתי איתה כל כך.

זה היה פופ חרישי. קול מסטיק שהדבקנו על תחתית שולחן בית ספר. לפני שגילינו את להקות הגאראז' האמריקאיות להן היה צליל מסטיק שהדבקנו בהסתר על שולחנות תחנות משטרה לשם גררו אותנו כשנתפסנו ללא מכנסיים בגנים ציבוריים.

אחר כך באו התבגרות, הכיבוש, הפאשיזם. פרדי בלי החלום. פרדי והמציאות. היום, אחרי שנים מהשירה בציבור הנ"ל, אני מבין שלארגן באופן כל כך ציני את השירה הצעקנית הנ"ל, היה סוג של שוברים שתיקה.


מת לחיות

פרסומות:
"אם יש בכם רצון, חוצפה ודמיון. אתם יכולים לבטל את שדות המוקשים שסובבים אתכם". – אריק שרון

הסרט מתחיל:
הוא ביקש מחברתו שתינעל אותו בדירה בקומה החמישית אין עצים מסביב והוא לא יכול לצאת מהחלון לעלות לעץ ומשם לרדת לחצר ולרחוב הוא לא יכול לצאת מהדירה היא גדולה מאוד ויש בה ספרים רבים דיסקים טלוויזיה די וי די מהר מאוד הוא מתחיל לדפוק את ראשו בקיר הוא מרגיש (זו אמת) כלוא וכל מוסיקה או ספר עוד יותר דוחפים אותו לתוך עצמו ובא לו להקיא ניגש למרפסת מסתכל בגעגועים לרחוב לשמיים הוא ביקש מחברתו אפילו אם יצרח שלא תפתח את הדלת שהוא יכנס עוד ועוד לתוך עצמו לתוך הראי הרי שמעון פרס אמר "יש אנשים שמסתכלים בחלון ויש בראי בחלון יותר מעניין" אבל הכי חשוב לצאת מהחלון לרחוב לשדות לנמלים / שדות תעופה לארצות אחרות למשל לצפון הרחוק באירופה איפה שהחשכה והקור מולכים אבל במקרה שלו הוא יודע שהחשכה והקור הם שינוי מבורך יציאה מהחדר שבירת כבלים ולא איכפת לו אם הבית ישרף / יעלם עם הספרים והדיסקים והשאר החוכמה לעשות את הרחוב הים השמיים לביתו האמיתי אפילו כדאי להפוך לקבצן להומלס מי אמר שהומלס זה קללה להפך! הוא עומד באמצע הכביש באמצע הלילה בזרועות צמודות לגוף בראש מורכן הכוכבים ירדו לראש שלו? להפך הראש שלו עלה לכוכבים לא אכפת לו שהבגדים שלו מסריחים אולי העור והבל פיו והזיעה גם כעת מוסיקה היא שבירת דלת ירידה במדרגות לרחוב לים לשמיים לכוכבים וגם שם לא לעצור להמשיך לעלות והבגדים שלו עולים באש והוא קורא פאק יו אול ובגלל שהוא יהודי ג'רג' ליגטי מבין שלא צריך להניח תפילין על היד והמצח אלא להניח תפילין בארון ולנעול עליהם את הדלת והכוכבים הם חורי מנעולים של דלתות שנועלות אנשים שפוחדים לצאת לחופש כל כך הרבה מנעולים אבל מספיק וזאת תפקידה של מוסיקה חשובה לפתוח מנעול אחד וזה אפשרי אם כמוסיקאי אתה מוכן לדפוק את הראש בקיר כדי לשבור תבניות סטרייטיות שבעצם הן בתוך הגוף שלך (מאוחר יותר גם ג'נסיס פי. אוריג' מ"סייקיק טי.וי" יעשה את זה)

(הפסקה: אפשר לצאת לקנות פופקורן מה שטוב ברשימות של קובי שאפשר להתחיל לקרוא אותן מכל מקום לדלג להפסיק לחזור לאולם ולקרוא ספר / עיתון תוך כדי יש מספיק אור)

אבל ליגטי עשה את זה הרבה זמן לפניו והקטעים של ליגטי לפסנתר צ'מבלו צ'לו והרביעיות שלו והאופרה שלו והיצירות לתזמורת והוא דיבר עם אלוהים שביקש ממנו שיישאר איתו אבל ג'רג' אמר לו שהוא הולך למקום גבוה יותר כי הרי האל התוודה באוזניו שיש מישהו / משהו גבוה / רם ונישא יותר ממנו מהאל והוא לא פוחד למות הוא לא פוחד למות מבחינה ארצית הוא מת בגיל 83 אבל המוסיקה שהיא בסך הכל (הקול) רק הד קלוש למשהו עמוק ורחוק ואמיתי ובלתי נגמר ובלי התחלה שרק בעלי בתים סוגדים לו עשן חודר לעינייך סוף סוף הבית והדיסקים והספרים עולים באש ברוך המה שבלי שם הפלורוסנטים הארוכים שמשמשים אותו כקביים נשברו והרסיסים שלהם מתפזרים גבוה גבוה והוא מבין שמקרוב אפשר לראות שכוכבים הם אסלות לבנות ונוצצות של בתי שימוש ומלאכים שקיבלו עונש מנקים אותן שוב ושוב אל תעשו אותם דברים שוב ושוב אלא תשנו תמיד ואם רק במילה אחת הייתי צריך לתאר את המוסיקה של ליגטי הייתי אומר "תמיד" ואם בשתי מילים הייתי אומר "בלי נקודות"

מלך האמבטיה

להסניף אותיות / שורות.
בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר.
בגלל שהבנתם את משיכתי לרוק מסריח, מלוכלך, צורם.

את האלבומים האחרונים של wire אני מעריץ ממרחק. אבל להקלטות הראשונות, אמצעיות ואחרונות של ג'וני ת'נדרס (Thunders) אני הכי (הקיא) נמשך. לא בגלל שעליהן גדלתי אלא בגלל שהן היו פסקול זהה למה שקרה / עשו לי / עשיתי לאחרים החל מגיל מאוד צעיר. נמשכתי… בעצם נמשחתי לשרת כקבצן כתיבה / נסיך כתיבה כדי לספר דווקא על שכמותן.

כשדיברנו, אלה שדומים לי ואני, היינו מחליפים שלטי רחובות ברמת גן, עיר מגוריי בשלטי רחוב חדשים: "שדרות מחתרת הקטיפה", "כיכר רוקי אריקסון", "רחוב גאן קלאב". "הלילה ננפץ את הרמזור ב'אריקסון פינת ג'פרי לי פירס'". האור האדום לא נוצר בשבילנו.

הגענו לג'י ג'י אלין (1956-1993). אומרים שהוא היה ועודו הדבר הכי קיצוני שהרוק ידע. נהג לחרבן, להשתין בהופעות שלו. לזרוק את מה שיצא מגופו על הקהל. מהר מאוד ירד מהבמה והיכה בקהל שהחזיר לו. אפשר לראות את זה אם תחפשו ביוטיוב. תקליטים שלו נמכרים ב"אוזן השלישית". הוא המשיך מאיפה שצ'רלס בוקובסקי עצר. אבל כמו שבוקובסקי הוא הרבה יותר משכרות ומהעלבות, ג'י ג'י אלין הוא יותר מחרא ומקללות. מה זה אומר יותר? בספר של המשורר ישראל אלירז מצאתי שיר בשם "היה גם דוד כזה" שרומז לכיוון:

"הוא חי בשלום עם
יבבה קבועה שבקעה מתוכו
כמו מציר חלוד בדלת חדר
ילדים אבוד בראשו. הוא לא
חדל למות כמו כל מת אמיתי
שחוזרים וקורים לו דברים
כדי לחזור עם משהו הביתה
ולומר: עשיתי היום מה שיכולתי".

בגלל שלא מזמן היה פה שבוע הספר: הנה קטע ששייך להופעות של אלין למרות שנכתב עשרות שנים לפני שאלין נולד. מי שכתב אותו היה יוסף חיים ברנר, מגדולי הספרות העברית. בספרו "שכול וכישלון". אני שובר שורות: "פצעו הציק לו… הוא גנח כחולה טיפוס הבטן, שמעלת חומו ארבעים ואחת, כשמטילים אותו לאמבט קר ככפור. פצעו לבש איזו צורה משונה בעיניו ויהי לעצם מטפיזי, וכשהיה מביט… הייתה בו משום מה ההרגשה המשונה והמדאיבה של האדם המביט על תמונה של עלמה אשר אהב אהבה סוערה, ועתה נשכחה… דמיונו בעיני עצמו היה לבעל עבירה גדול, המתיירא מפני גילוי עוונו, שמדי היפגשו באנשים הוא חושב: מה אילו ידעו הדוברים בי שאני רצחתי את הנפש… לקום ולצעוק פתאום: אני הוא הפושע!… בעיקר הדבר הייתה בו אפתיה. יותר נכון: חוסר כל תקווה… אילו ידעו מה שבליבי ברגע זה איזה בעל בית נכבד או משורר של יופי נאצל ואידיאלים רוממים – המרחק בין זה וזה הן אינו גדול כל כך… צער העולם… צער העולם שבשירה… לזה הם מסכימים… פואזיה… אך מכאובי אני בזה אינם רוצים… יודע אני… אינם רוצים לדעת… הם מורים עלי באצבע: הביטו אליו!… כמה הוא מרעיש עולם!… ראו את האדם התחתון, המתהדר בפגימותיו… הכיעור שלי אינו צריך לכער את העולם… המכאוב שלי אינו צריך לבוא בחשבון… החן והרוממות – זוהי האמת… ואני – נוגע בדבר ועדותי פסולה…"

אני חושב שלא הלכתי רחוק מדי בקשר ל"פענוח" התופעה ששמה ג'י ג'י אלין. הלכתי אחרת. אולי הפוך לגמרי. אולי זה ינחם אתכם אם אגמור בציטוט נוסף מהספר הזה של יוסף חיים ברנר, שאולי בעצם זה ציטוט מג'י ג'י אלין: "בהנאה לקח איתו מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן הספינה הבהב: לא קשה, לא קשה. בקרוב ניסע ונלך, בקרוב ניסע ונלך".

ג'י ג'י אלין, תנצב"ה: ראשי תיבות של "תקשיבו, נערים. צפה ביצירתו האמת".
כעת בא לי לומר לכם משהו עמוק יותר, אבל ג'י ג'י אלין סתם את פי בידו הנוטפת דבש.