גראז'

בהמון קוראי אני פוגש בהפגנות ההמוניות של השמאל. הם אומרים שאוהבים את התרגומים שלי. הנה עוד. תרגומים לא צולעים, אבל אפילו אם כן, המשורר הגדול והחתיך לורד ביירון והרוקיסט האנגלי הנהדר איאן דיורי צלעו. גם קובי, למרות שקשה לראות את זה בעין לא מזוינת.

תחברו להם מוסיקה. היא תקל על הכאב.

תקשיבו לשיר "My Old Man" של דיורי מאלבומו "מגפיים ותחתונים חדשים". הוא מקונן על אביו המנוח. שיר איטי, שקט, שבחלקו האחרון קול הזמר נסדק מצער. דווקא הקול המחוספס, "הרע" – דיורי לא היה זמר. הוא היה "אנטי" זמר אדיר- סודק אתכם. כן. "אנטי" זמר. כנראה שאנטי זמרים, אנטי גיטריסטים (בליקסה ברגלרד?), אנטי קלידנים – תקשיבו לנגינת הקלידים המרגשת, האנטי וירטואוזית, הלא מצוחצחת, בהקלטות הראשונות של ה-"לא זמר" והכן נהדר ג'קי מקייטן: הרחובי, המחוספס, הקשוח, הברזלי, החותך את הנשמה שבזמרי המוסיקה הישראלית המזרחית.

ה"לא" זמר מקייטן (נפטר ב-2012, המון חומר עליו ביוטיוב) היה יותר עמוק / אמיתי / מרגש / מסעיר / פעמון עשוי עור אדם ולכן חשוב ואיכותי יותר מה"כן זמרים" המיופייפים שממלאים את קיסריה / היכל התרבות. מקייטן, שידע בחייו הרבה טרגדיות (בתו היחידה נפטרה בת 15) ידע שעור אדם חשוב יותר מזהב טהור. הוא ספר כאבים ולא דולרים. כנראה שלעשר הדיברות צריך להוסיף עוד אחת: לא תשיר / תנגן יפה.

מקייטן היה התשובה הים תיכונית המושלמת למוסיקת הגראז' האמריקאית של שנות ה-60. עוד יבוא יום והוא יתגלה מחדש. Read my lips. Touch my ears. אני אוהב להקשיב למקייטן ובצמוד לו ללהקת הגראז' האמריקאית "מעליות הקומה ה-13" עם הסולן רוקי אריקסון. נסו גם אתם.

ומה עם אנטי כותבים? כעת תקראו ותאזינו.

עוד שירים של ריצ'רד בראוטיגן:

15%

היא מנסה להוציא מגברים דברים
שהיא לא יכולה להשיג מפני
שהיא לא יפה ב15% יותר.

***

תביני, רק מפני שאנשים אוהבים את המחשבות שלך
לא אומר שמותר להם להשתמש
בגוף שלך.

***

כל נערה ראויה שייכתב
אודותיה שיר
אפילו אם צריך להפוך
על פיו את העולם
הארור הזה.

***

זאב ערבות סולולרי

הוא מיילל בין מחטי האורן
בקצה טביעות האצבעות שלך.

***

מולי

מולי פוחדת לטפס לעליית הגג.
פוחדת שאם היא תכנס לשם
ותראה את ארגז הבגדים
שנהגה ללבוש לפני עשרים שנה,
היא תתחיל לבכות.

***

קלוין מאזין לדגי כוכב

קלוין מאזין לדגי כוכב
בתשומת לב רבה.
שוכב במורד הזרם בבגדיו

       רועד מקור.

מה, הוא

       באמת מאזין להם?

להמשיך לקרוא

הטיסה 6

את הגוויה המרקיבה שלו גילו ב-1984. לידה אקדח. בצריף נידח. ריצ'רד בראוטיגן. סופר ומשורר. מושא אהבה של קוראים רבים בארה"ב ומחוץ. מושא קינאה לסופרים / משוררים שידעו שכתיבתו השקופה / פשוטה / עירומה / נעדרת ספרותיות סמיכה עמוסת דימויים ומפותלת, יותר עמוקה מזו שלהם. פה תירגמתי שני שירי בדידות צועקת שלו. כל / קול מילה במקום.

אז למה אנו זקוקים כדי לטוס? לאורגזמה? לא. לסמים? לא. למטוס? לא. לעפיפון? לא. פשוט לעלות לגג ולקפוץ ממנו. אפשר גם לגג של צריף נידח.

כוכב פוקר
זהו כוכב הנראה
כמשחק פוקר מעל
הרי מזרח
אורגון.

שלושה הם המשתתפים.
כולם רועי כבשים.
לאחד שני זוגות,
לאחרים – מאום.

שיר טבע
הלבנה
היא המלט
רוכב על אופנוע
במורד
דרך חשוכה.
הוא לובש
מעיל עור
שחור
ומגפיים.
אין לי
לאן ללכת.
ארכב
עד אור הבוקר.


גלגלים במקלות

תתרגלו שבכתבות שלי אני מחליף זכר בנקבה והפוך. או יחיד ברבים והפוך. בשבילי שגיעות בשפה האברית לא חשובות. חשוב זה שגיאות במעשים חשובים. ומעשים מעוותים, לא אותיות מעוותות. כמובן גם לא צלילים מעוותים. "זה מלא שגיאות וזה מה שיפה בזה" – אמר דיוויד בואי על אלבום סולו בו ג'ון לנון שר רוקנרול עתיק.

"בא לי לכתוב בשיר 'חתול רעבה' או 'חתולה רעב'. זה לא חשוב. מה שחשוב שאם אתם רואים חתול/ה רעב, תנו לו אוכל" – אמר המשורר חזי לסקלי.

אני יודע עברית. אבל מה שחשוב לי זה לעשות מעשים בידיים. בלי מילים. שיזדיין האלף בית. תקשיבו לשידורי תחנת הרדיו "כאן קול המוסיקה". באך, דביוסי, שטוקהאוזן, לואיג'י נונו, יטיסו אתכם למקומות שם תגלו אוכל רוחני ששובר כללי דקדוק.
איך זה מתקשר עם "נושא" הרשימה פה, המלחין מקס רגר?

על השאלה השיב סופר המתח האמריקאי הגדול אלמור לנארד: "שלושה דברים אפשר לעשות עם מקלות אכילה מהמזרח הרחוק. הדבר השני זה להרוג אדם אם תתקעו מקל כזה בגרונו. את הדברים האלה אפשר לעשות בלי מילים".
אתם מבינים? אפשר להרכיב גלגלים למקלות.

אני חושב שלפחות כמה מכם מבין שהטקסטים שלי בבלוג הזה הם דיווח חרישי מאוד, לפעמים שותק, על מחלת ה-OCD בה אני לוקה.
מידי יום רביעי קבוצת חולים נפגשת. חלקם (כמובן) רוחץ ידיים בפעם האלף. חלקם (כמובן) בודק אם הארנק שלהם לא אבד בפעם האלף. וכו'.
אחת הדרכים להילחם במחלה היא לצעוק בקול רם / לצרוח: "כעת אני שוטף ידיים". "כעת אני מגשש אחר הארנק שאמור לא ליפול מכיסי". לא ליפול. לא ליפול. לא ליפול.
דרך אחרת זה לדבר על מוסיקה, ספרים, ציורים, מחזות וכו'.
דרך אחרת זה לכתוב על ספרים, ציורים, מחזות, מוסיקה.
תנחשו כמה חולים כאלה כותבים בעיתוני נייר, מרצים באוניברסיטאות, מקימים בלוגים.
תנחשו כמה חולים כאלה כותבים מוסיקה.
תופתעו לדעת את מספרם. את שמותיהם. דמיטרי שוסטקוביץ', המלחין הרוסי הגדול, היה אחד מהם.

כעת דמדומים. נדבר על מקס רגר. הוא מת ב-1916, בן 43. הלחין הרבה מאוד. ניגן בעוגב, פסנתר, וניצח. בין תלמידיו- המנצח הגדול גיאורג סל. במיוחד נמשך לצורת הפוגה. "אחרים כותבים פוגות. אני חי בתוכן" – אמר. קיבל השראה חזקה מהציור "אי המתים" של ארנולד בוקלין (Boecklin). צייר שוויצרי שראה בעיניו ב-1848 טבח אכזר בפריס. תוכלו לראות את הציור ברשת. ארוסתו של בוקלין, אשתו, ושמונת ילדיו מתו. בציור מתקרבת לאי סירה ובה ארון מתים. הציור היה קיים בחמש גירסאות. וכאן מגיע קטע ווירדי. את הגירסה השלישית שלו רכש מעריץ נלהב של בוקלין: אדולף היטלר. תלה אותה בלשכתו. גם המלחין סרגיי רחמנינוב הושפע מהציור כשכתב את הפואמה הסימפונית "אי המתים".

נדבר על דיסק כפול. "סונטות לצ'לו" של מקס רגר. ביצוע נפלא של אלבן גרהרט בצ'לו ומרקוס בקר בפסנתר. יצא בחברת "היפריון". הסונטה הראשונה אופוס 5. מתחילה בבלגן. אחר כך זה "מסתדר", מסתדר במרכאות. המוסיקה עולה ויורדת. לפעמים נאלמת. מישהו מיילל ומשתתק. מיילל ומשתתק. בפרק השני, באמצע בערך, הפסנתר משמיע צלילים שמזכירים פעמון דלת. מי מצלצל בדלת? אליהו הנביא שבא לרפא, להושיע את מי שמיילל מכאב, מבדידות? השד יודע. לא אספר איך העניין נגמר. אולי חשוב לספר שרגר, המלחין, מגיל צעיר היה אלכוהוליסט.

מישהו כתב שמקס רגר היה הלו ריד של המוסיקה הקלאסית. שהסונטה הנ"ל מזכירה את אחד משירי המופת של ריד "ליידי דאיי" מהאלבום "ברלין".

אני יכול להמשיך עד הקץ בדברים האלה. אבל אשתוק. תקשיבו: נכון שמישהו מצלצל כעת בדלת שלכם?


הטיסה 5

תראו מתי הוא מופיע בארץ. טוסו לקנות כרטיס. הפסנתרן הקלאסי אנדרש שיף. הנגינה שלו – מכתב אהבה עדין שעף ברוח. זה מכתב אהבה שמי שכתב אותו ולמי שהוא היה מיועד כבר מזמן לא חיים. מכתב אהבה בכתב ברייל, שאתה יכול למשש אותו גם ממרחק. בלי לגעת. כי האותיות שבו משמיעות צלילים.

שיף, אני חושב, אני שומע, יודע שלקרוא לבני אדם "נזר הבריאה" זה מגוחך. כי נזר הבריאה הזה ביד אחת המציא את הפנצילין וביד השניה את ארובות אושוויץ. קרוב לוודאי שבני אנוש מקלקלים את הבריאה. לא רק מסתירים את העצים / פרחים / חיות / ימים / מדבריות אלא לאט לאט הורסים אותם. כשהוא מנגן אנדרש שיף לא רק מספר על גירוש מגן עדן, אלא על מה שיקרה לגן העדן ולמקומות שאדם וחווה הגיעו אליהם. צריך לרחף גבוה גבוה מעל מקומות אלה כדי לדווח בדיוק מה קורה בהם. צריך לטוס.

עוד טייס. קוראים לו אלכס דרול. איש רחב, מוכר מאוד למתעניינים במוזיקת נויז ישראלית. כן, זו מוזיקה שנשמעת סתמית למי שלא מבין שקול טיפות גשם על גג או אקדח ללא משתיק קול יכולים להזניק אותכם לטריפ מסעיר. לא פחות מנוצה מונחת בפתח המכון הפתולוגי באבו כביר.

דרול (בתצלום למטה) באחת ההופעות האחרונות שלו בלילה גשום בירושלים, היכן שפעם שכן בית המצורעים, התיישב בכיסא הניח תוף קטן בין ברכיו, לקח פיסת נייר / בד ובעדינות קיצונית שפשף אותה בעור התוף. אנשים סביבו הופתעו. רובם עזבו את המקום אחרי דקות מועטות. אחרים צחקו. דרול המשיך בשלו. אחר כך קם, לחש באוזני: "אני מקווה שלימדתי אנשים להקשיב", ונבלע בחדר אחר. אחר כך אנחנו, אלה שמכירים את הראש שלו, הקשבנו לנגינת הגשם.

הסכין, הבעיטה

1. לאי בודד אקח ארבעה דברים. תצלום של מ. הבחורה שאני אוהב. את הספר "The Dark Stuff" של מבקר / עיתונאי הרוק האנגלי Nick Kent. יש בו מינון אדיר של עומק ודימיון, הליכה מהחוץ פנימה, וגם, זה חשוב עבורי – ביישנות, צניעות. בניגוד לכתיבה השופעת, ההולכת מבפנים החוצה, השוויצרית של לסטר בנגס, ריצ'רד מלצר וגרייל מרקוס – עיתונאי / מבקרי / סופרי רוק שגם הם נוגעים חזק בגאונות. אקח גם דיסק אחד: "מיאמי" של Gun Club. ג'פרי לי פירס, הזמר שלהם, בלחנים ובתמלילים שלו, בקול ובדרך השירה והנגינה שלו, תמיד מזכיר לי איש שמושיט יד אל האלוהים, מחכה שהאל יושיט לו יד, אבל במקום יד, אלוהים מראה לו אצבע משולשת.
הדבר הרביעי שאקח יהיה סכין גילוח חד.

2. זוכרים מה אמר סופר / עיתונאי הרוק גרייל מרקוס? "עיתונאי רוק גרוע מגמד אוקיינוס לצדף. עיתונאי רוק טוב הופך צדף לאוקיינוס".

3. החלפתי בית קפה. ישבתי בקפה ברמת גן שצמוד לחנות ספרים. כעת אני יושב ב"פינה חמה", קפה רמת גני מקסים. מקסים לא רק בגלל הבעלים שלו, אלא גם בגלל אלה שיושבים שם: כולם אנשים פשוטים, צנועים, אף אחד לא מנסה להראות שהוא גאון או וירטואוז. את גבריאל בלחסן ז"ל פגשתי שם. יושבים בו אנשים שיחתכו אותך אם תדבר גבוה גבוה על עצמך.

4. אם תבדקו איך נראים בתי קפה של סופרים, תראו ששם חג פורים כל השנה. בראש השולחן יושב/ת סופר / משורר / מבקר וכו' שמשחק אותה אלתרמן. אבל איפה אלתרמן ואיפה הוא. ההבדל בין אותו יושב ראש ליתר תריסר היושבים איתו: הוא מצליח להכניס X שירים למוסף ספרות בעיתון נייר, או X סיפורים לעיתון אחר, או X מאמרים לעיתון שלישי. אלה שסביבו גם לזה לא הגיעו, ומתבוננים בו כאל שירד מהאולימפוס. זו הסיבה שאותו יושב ראש כל יום שישי, בחמסין כבד או בשלג כבד, יצעד באון לכיוון הקפה. יעני כוכב הקפה. נסיך רחוב שינקין. הו הכוכבים בגרוש. הם כל כך רבים. יותר מצדפים בחוף ים.

5. בחודש אפריל מועדון ה"צימר" בתל אביב חוגג עשור. ה"צימר" הוא תחנת רכבת מפוייחת, מלאה אנשים בשינלים מטולאים, וכשאתם שואל אותם "מתי מגיעה הרכבת?" הם מסבירים לך שהרכבת, הקטר והקרונות בעצם נמצאים בדימיון שלך ואתה יכול, אם תשתדל לעלות, להגיע רחוק רחוק, גבוה גבוה, בניגוד למועדונים אחרים, מצוחצחים ומבושמים, שמקסימום ייקחו אותך לאילת או לקרית שמונה. ה"צימר" הוא סכין גילוח חד. מועדונים אחרים, ברובם, הם אפילו לא וזלין. רון קציר, בעל ה"צימר", מדבר על הופעות חגיגיות של "השמוקס" (חיותה, הסולנית שלהם, בתצלום למטה) ו"לילה", שיחדדו לכם את הרגש.

6. ב"צימר" מרבה להופיע אורי פרוסט, אקס "כרמלה גרוס וואגנר". "קרמטוריום" מחלק כל שנה פרס "מזרק הזהב" לעיתונאי רוק מצטיין. השנה החלטנו, צוות העורכים (!) לתת אותו למוסיקאי רוק מצטיין. לאורי פרוסט, ששנים מנגן מוזיקה שהיא ההפך הגמור מוזלין. אני מגדיר עיתונאי רוק מצטיין כחלבן שמוכר חלב מפרה משוגעת. אני מגדיר רוקיסט מצטיין ככזה שהשירים שלו, הנגינה שלו, הם צדפות שקופות מלאות דם וכל צדפה היא דמעה שנופלת מהקשת בענן אחרי שהשטן בועט בה בזעם. לא בא לכם למשש אותן?

שום

חושב אותך נקייה מקול.
במשרד עורך הדין עושה סימן "רק שנייה". מכניסה יד לתיק ומוציאה את המתנה הכי שקטה שנתת לי. הסכם חלוקת הרכוש היה כזה: אנחנו נותנים אחד לשני, אנחנו מקבלים אחד מהשני. הנה פקח עירייה בבגדי תכלת / כחול עובר ממכונית למכונית. אף פעם אנחנו לא נחגור את חגורת הבטיחות.

מה משתלם היום יותר – למכור דולרים או למכור סקס?

מהם ראשי התיבות של המילה דבש? זה מה ששאלת אותי במשרד עורך הדין אחרי שחתמנו על הסכם הנישואין. אני חושב / גם אמרתי לך שזו הצהרת האהבה הכי יפה ששמעתי.

את גבוהה ממני בראש. שוקלת כמעט חצי מממני. לשדיים שלך את קוראת "הירושימה" ו"נגסאקי". בפעם הראשונה כשהיינו יחד שאלת אותי מה אני אומר על השמות האלה.

– "אין לי מה להגיד".
– "אתה רואה יש פלוס בלהיות חירשת. לא תמיד יש לאנשים מה להגיד ומוטב שלא יגידו כלום כשאין להם מה להגיד".

את קנית לי בפעם הראשונה כסא עץ קטן עם ציור של חמור שמצאת בחנות בשינקין. הם שאלו אותך המון שאלות. לא היה להם נעים לראות נערה יפהפייה עם מכשירי שמיעה באוזן. הכוונה שלהם הייתה טובה – הם חשבו שישכיחו ממך את העובדה שאת בקושי שומעת. אני קניתי לך בפעם הראשונה פלקט של סרט ערבי עם עבדל חלים חאפז, השחקן האהוב עליך: "אני מאמינה שככל שהוא התבגר, הקול שלו הפך לפחות טהור. אני חושבת, אני מדמיינת, אני מנחשת, אני חולמת, אני מקווה, אתה היחיד שאני רוצה לדבר איתו על הקול".

את קונה חפיסת סיגריות. אנחנו הולכים לחוף הים. את פותחת את החפיסה, שנהת, שופכת את הסיגריות. מוציאה מהתיק עט נובע: "קובי בוא נרשום על הסיגריות את הדברים הכי יפים שאנחנו מגלים אחד אצל השני".

הכלניות בשדות הן טביעות הברך של אלוהים שהוא מותיר אחרי שהוא כורע ברך לפני יופייך.

מקטרת החלום

"טביעת כף רגל אחת, טביעת נעל אחת יכולה לספר הרבה דברים" – אמר סופר המתח האמריקאי טוני הילרמן.
הנה (בתצלום) חתימה פרועה שלו באחד מספריו.

באשפוז הכפוי הראשון שלי הבאתי לבית חולים קטע שכתבתי. פתיחה לספר שרוני סומק ואני תכננו לכתוב יחד. מהתוכנית לא יצא כלום:

"הכדורים רק שרטו את לחייה. במשפט סירבתי לדבר. רק שרטטתי באוויר לב שבור. תמיד חשבתי שהכתיבה שלי היא ציור על נייר, או על צג מחשב. נתתי לה מתנה ספר של אירי בשם ג'ון קונולי, כותב גאון. אני יודע שיש סופרים שמתארים יד פצועה. נשמה פצועה. קונולי מתאר את הפצעים של אלוהים. זה לא רק מאוד אחר, זה גם מאוד עמוק. כמובן שלא ציפיתי שמ. תבוא לבקר אותי בבית המשוגעים. אבל היא באה. היא תבוא. בכל ביקור השריטות בלחייה מגלידות יותר. היא יושבת מולי ומלטפת את שערי. היא מספרת על החברה החדשה שלה. מביאה לי ציורים ופסלים קטנטנים שהיא מכינה. כשהאחים בבית החולים ניסו להחרים לי את הפסלים, ריסקתי את אפו של אחד מהם. אני לא יודע כמה שנים נגזרו עלי להיות בבית המשוגעים. אבל, בעצם, נולדתי לתוך בית משוגעים. בגן הילדים קראו לי "משוגע". וכשהתחלתי לכתוב על מוסיקה שיגעתי אחרים.
אוטובוס "דן" עוצר בתחנה מלא גוויות…"

הרופא קרא אותו ואמר: "זה מפחיד ויפה אבל לפיו, קובי אתה תקוע בתא צר, אפל, שהריח היחיד בו הוא ריח טחב מהקירות שכבר מזמן לא נגעו בהם עם מים רעננים. זה מקום מת". זו הסיבה שנמלטתי מהאשפוז. זו הסיבה שאני מתעורר לחיים כשאני קורא את ספרי הילרמן. הם מתרחשים במקום הכי פתוח בעולם: במדבר. הגיבורים שלו הם שוטרים אינדיאנים. לא אינדיאנים שגרים בהוליווד, אלא כאלה שהולכים / מאבדים / הולכים / מאבדים / מוצאים / מאבדים הולכים כשרוח (לא מזגני אוויר), גשמים (לא מי בריכות שחייה), שמש (לא מכשירי שיזוף) נוגעים / מכים בהם. הם לא מסתתרים בין ארבעה קירות. הם שוברים קירות. הם לא מחפשים – וזה כל כך חשוב – ביטחון. הם מחבקים את חוסר הביטחון.
הם חיים.
הם בריאים.

כשתקראו את ספריו תרגישו בקסם מיוחד: כאילו בין שורה לשורה יש רווח ענקי. מרחק ענק. המרחק בין לב מדבר לחוף ים מלא אנשים.

תקשיבו לסינגלים הראשונים של להקת "המי": זה לא תא, זה לא מדבר, זו לא הסתגרות, זו לא פריצה או בריחה, זו לא התפשטות, לא התרוממות, זה פשוט לא. אמירת "לא" למקום כלשהו, אבל גם אמירת "לא" ל"לא מקום". אולי לכן בסינגלים הראשונים שלה "המי" הייתה להקת הרוק המהותית בעולם. אמירת "לא" לסיפוק אבל גם לחוסר סיפוק. שיר הלל לכלום. אבל גם שיר הלל ל"לא כלום". פיט טאונסנד לא קורא בספר תהילים. הוא קורע את ספר תהילים ואחר כך מדביק אותו. ושוב קורע. ושוב מדביק. עד שלא נותר בידו דבר. אולי חוץ משברים של הגיטרה שלו. זה נפלא. זה נקרא (נקרע?) לחיות.

אני מקשיב לאופוס 107 לצ'לו ותזמורת של שוסטקוביץ'. לפרק הכי איטי שבה. הוא מגלה את אחת התגליות הרוחניות החשובות שתזכו לחוות: אין מוזיקה בגן עדן.

ככותב, קרה לי נס. מצאתי הרבה כוכבים מזהב. מילאתי את הכיסים שלי בהם. לא הבנתי שכוכבים קורעים את הכיסים. נשארתי עם כל כך מעט קוראים. עם הרבה שריטות. הרבה פצעים. הרבה שברים.

זה בסדר. "אל תתרגשו. אני שובר יותר צלחות מדי בוקר כשאני שוטף כלים מאשר אני שובר מדי לילה גיטרות. אני מקיא פחות מנגינה בגיטרה מאשר אני מקיא ממה שיש בצלחות" – אמר פיט טאונסנד.

אבל נשארתי עם הרבה צבעים ומעט צורות / גופים. לעזאזל, איך הגעתי לשוסטקוביץ'? בגלל שהבחורה שאני אוהב ממוצא רוסי? בגלל שאני אוהב שלג, קרח, רוחות עזות, נוף עצום ולבן ללא אנשים?

עוד אחד לדרך שלכם. תרגמתי שיר של המשורר הרוסי יבגני יבטושנקו:

צבעים
כשפנייך הופיעו
מעל חיי הקמוטים
תחילה הבנתי
רק את עוניי.
פתאום אור מיוחד
על יערות, נהרות, על הים,
עור בתולי בעולם צבעוני
בו עדיין לא פסעתי.
אני כה נפחד, כה נפחד
מזריחה כוללת, מפתיעה,
מגילויים,
דמעות, מהסיום הרוגש.
אני נלחם בכך, אהובתי היא הפחד,
אני, שאיני יכול להזין דבר, מזין אותו
שומר רשלני של האהבה.
פחד הוא כתר בראש.
אני יודע שאלה רגעים ספורים
והצבעים שבעיניי ייעלמו
בשקוע פנייך.