אילו היה לי פטיש

אמירה שיישרה גבות שבורים. נדיר לפגוש איש צנוע בברנז'ה הספרותית. אמר יהונתן גפן: "כל פעם כשאני יוצא החוצה מזהים אותי. אבל אני יודע שלעולם לא יקראו רחוב על שמי. כי לא מגיע לי".

רק מעוד שני כותבים שמעתי שלא מגיע להם רחוב על שמם: איתמר בן-כנען ורועי צ'יקי ארד. היתר, אלה שאני מכיר, ואני מכיר מאוד רבים, מחכים לרחוב / כיכר עיר על שמם. גם לפרס ישראל ולנובל. קשה לחתוך את האגו שלהם. תצטרכו לטפס לפסגת מגדל אייפל. הוא בגובה כזה. אני חוזר לנושא הזה כי יהירות היא מהדברים שהכי שנואים עלי. לא הפריע לי כשדויד אבידן דיבר גבוה על עצמו. כי לפעמים הוא ירק על האגו שלו:

"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת".

גם

"אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
… הוא בודד והיא בודדה שניהם בודדים".

כך הוא דיבר על בת זוגו ועליו.
הו, אבידן.

לפתיחת התערוכה "דויד אבידן נביא מדיה" שאצר אורי דרומר במוזיאון ת"א הגיעו הרבה משוררים. עם האף בתקרה. מחפשים את החסידה שתשליך לרגליהם את פרס ישראל. אבל כשהם יצאו הם דמו לעכברים שפטיש היכה בהם. הבינו עד כמה הם רחוקים מענק כמו אבידן. שאבידן הוא המסי / רונאלדו של השירה. והם מקסימום בוזגלו מהפועל ת"א. איזה הבדל!

אבל כעבור שבוע חזרו ותקעו את אפם בשמיים. איפוא החסידה?

שמעתם על המשורר הנודע שביום שישי, בבית הקפה הקבוע שלו, כששכנו לשולחן התחיל לספר: "אתמול הייתי בהרצאה מקסימה של שמעון זנדבנק" עצר אותו ואמר: "שמעתי שהוא אוהב את השירים שלי". כשהשכן המשיך וסיפר "שמעון הרצה על המשורר דילן תומס" שוב עצר אותו המשורר: "שמעתי שדילן תומס מאוד אהב את השירים שלי". המספר הכועס אמר: "אבל דילן תומס מת ב-1953, כשעוד לא נולדת, השיב המשורר: "אבל מקור מוסמך גילה לי שדילן כן אהב את השירים שלי".
אין גבול לאגו.

לפעמים האגו גבוה יותר ממגדל אייפל. נ.ק., שכותב בצורה מרתקת על ספרים, סיפר לי על משורר נודע שאמר לו: "חס וחלילה אני לא אומר שאני כותב יותר טוב מאלתרמן. אני רק אומר שאלתרמן לא כתב יותר טוב ממני".

בתצלום בסוף הפוסט הזה נראה אחד מהאגואיסטים האלה. שט בסירה בחיפוש אחר הפרס / הדג / הלוויתן הגדול בעולם. אבל הכישרון שלו מספיק רק לדוג סרדינים.

הו, לו היה לי פטיש. לו בלוג היה פטיש.

יש לי אחות

"הכניסיני תחת כנפך". זה הקעקוע שהתכוונתי לעשות במקום מוצנע בגופי. אבל זו שורה ארוכה מדי, והמקום ממש קטן. אז הסתפקתי בקעקוע "ביאליק מת". גם מפני שהמקום שם לא פעיל במיוחד.

המבקר מנחם בן סיפר שגילה ברשת מאמר שהראה שביאליק היה מאונן כפייתי. לפי ניתוח הפואמה שלו "הבריכה". אתם מבינים שזו לא בריכת מים אלא של נוזל אחר.

מבקר הרוק גרייל מרקוס אמר שעיתונאי מוסיקה מוכשר מאוד יכול להוכיח שבשירים הכי מפורסמים של "הדלתות" יש צופן שקורא למאזינים להצביע למפלגה הדמוקרטית. אין גבול לדמיון.

"הביאו לי את בעלי הדמיון ולא את המקצוענים" אמר אלברט איינשטיין.

כשחברים שלי רוצים לצחוק ממני הם מסמסים לי הודעות כמו "קובי, כתוב שעיתונאי רוק מוכשר הוא זה שגונב מבית כנסת את כל סידורי התפילה ובמקומם מניח עשרות עותקים מהספר 'צביקה פיק – מלאך או שטן'".

ואם כבר מדברים על מלאכים / מלאכיות, בוא נדבר על אחות. על הרכב בשם "אחות עם פצע" (Nurse with wound). בראשו סטיבן סטפלטון. פועל מ-1978. נולד ב-1957. גר באירלנד. כשהוא מצייר / מעצב את עטיפות הדיסקים / תקליטים שלו הוא משתמש בשם "באב סנטיני". חפשו ברשת.

באחד הקטעים הכי מרגשים בספר "האישה האיטרית" של חתן פרס נובל לספרות האחרון פטר הנדקה (הופיע החודש ב"עם עובד") מתוארת אישה זקנה ובודדה בבית חולים, שמושיטה יד ונוגעת בעדינות בציפורן יד אחת של אחת האחיות המטפלות. רק בציפורן של האחות. נסו לשמוע את הצליל הזה. תשתדלו. אתם יכולים אם תתאמצו. זה אחד משני הקטבים במוסיקה של "אחות עם פצע". הקוטב החרישי. הקוטב השני במוסיקה שלו רועש הרבה יותר. לי הוא מזכיר סערה ששוברת חלון חדר בבית חולים. אבל זו לא סערת מזג אוויר. זו סערת נפש של אחד החולים שמסרב להמשיך לשכב במיטה עד מותו או הבראתו, אלא מתנתק מהמכשירים להם הוא מחובר, קם מהמיטה, מרסק את שמשת החלון וקופץ החוצה. החוצה. מוטב למות ברחוב, בשדה, בגן, בחוף ים, בין הגלים, בפתח בניין, לא בחדר בן ארבעה קירות.

המוסיקה של "אחות עם פצע" – יש להם אלבום חדש, תוכלו להזמינו ב"אוזן השלישית" אצל מוטי כהן, נעה בין שני קטבים אלה. מדברת על דלתות סגורות שנפתחות לא בעזרת מישהו מבחוץ, אלא משום שאתם החלטתם לפתוח אותן. להשתחרר. ואם החלון גבוה מדי, בכל זאת תקפצו. החופש ירפא את הרגליים / ידיים / ראש השבורים שלכם. גם את הלב השבור.

כמו אדי

מוסיקאי הרוק הכי מרדן הוא אדי קוקרן. היה (נהרג בתאונת דרכים ב-1960 בן 21) ועודנו. אבל לפני שאני מתעסק איתו אדבר על הסופר פרנץ קפקא.

כשבפעם הראשונה קראתי שקפקא היה צוחק כשקרא בפני מכרים קטעים שכתב, הופתעתי. אחר כך הבנתי.

מה הבנתי?

כעת אחזור לקוקרן.
קוקרן עשה מה שלא הרבה אמנים מעיזים: הוא צחק על עצמו. גם על הרוקנרול. הסתכלו במעט הופעותיו ברשת. הוא מחקה את נענועי הרגליים של אלביס. לפעמים אפילו את החיוך העקום שלו. מי שזועם על הדברים שיקרא את קובץ המאמרים של Creem, עיתון הרוק האמריקאי האגדי. כתבו בו גדולי סופרי / מבקרי רוק אמריקאים: לסטר בנגס, דייב מארש, לני קיי, ריצ'רד וליזה רובינסון, ג'אן יוליצקי, אד ווארד, גרג שאו. בהקדמה נכתב: "מה שמשותף לכל הכותבים פה שהם לא מתייחסים לרוק ברצינות". איך המשפט הזה מסתדר עם מה שגרייל מרקוס, סופר / מבקר רוק כתב בהקדמה לספר "סייקוטיק ריאקשן" של לסטר בנגס: "בנגס היה חד משמעי: בוודאי שמוסיקת רוק היא אמנות".?

אני לא יכול להסביר את זה. אז לא. מה, אי אפשר לחיות עם סתירות / סטירות?

חלק מאיתנו ממשיך לזוז גם אחרי שמאבד את שיווי המשקל הפיזי / הנפשי.
אני חושב שההומור העצמי של קוקרן היה ועודנו אצבע משולשת מול פרצוף האלוהים. אעז יותר: אולי המוות המוקדם שלו היה נקמת האלוהים במרד הזה. אני מקווה שכשקוקרן שכב בבית החולים כשראשו מרוסק, הוא חייך. אז הוא ניצח את אלוהים. אני חושב שזו הירושה הכי חשובה שהשאיר. יותר חשובה משני השירים הנפלאים שלו: "קמאן אבריבאדי" ו"סמרטיים בלוז" אותם תוכלו לראות ולשמוע ביוטיוב. קוקרן הבין שאסור להיות כבד. אני מסתכן ואומר שאפילו ברגעים הכי קשים חיוך קטן, אצבע משולשת, נחרת בוז, הוצאת לשון – הם מרד גדול. ניצחון גדול.

בנעוריי הסתובבתי במערכת עיתון "למרחב" אצל דן צלקה עורך "משא" המדור לספרות. יום אחד נכנס למערכת יורם בורונובסקי, מהכותבים הכי מוכשרים שהארץ הזו ידעה. נכנס עם חיוך גדול. "מה מצחיק אותך?" שאל צלקה. בורונובסקי השיב: "כי קראתי מאמרים ישנים שלי". זה לימד אותי לצחוק על עצמי. זו חוכמה עלובה לצחוק רק על אחרים.

קוזי פאני טוטי, הגיטריסטית של "סרובינג גריסל", הלהקה שג'נסיס פי. אוריג' היה הסולן שלה, שכמעט כל מאמר עליה ציין "להקה נועזת, חצופה, מתקדמת, ממציאת סגנון הנויז ברוק" וכו' וכו', אמרה: "הדבר הכי נועז שעשינו היה לשתות תה בשעה ארבע אחרי הצהריים במקום חמש".

היא מבינה את קוקרן. אתם מבינים?

בן גל

לא אסון כשבטעות שפכתם קפה / תה / יין על שולחן. אם בכוונה שפכתם את זה, זה שונה. כתיבה מוצלחת על רוק היא לשפוך בכוונה הרבה קפה / תה / יין על שולחן. שנים אני מנסה את זה. לפעמים מצליח. הכתם נשאר על השיר.

חיבור משפטים על מוסיקה זו הדרך היחידה בה אני יכול לצעוק, לשתוק, לקלל, להקיא, לפרגן, לבקר, להתחנן, להשוויץ, לירוק, ללכלך, לנקות בלי להתבייש. אז אני מרגיש כצ'לן שמנגן. לשים את הכלי הגדול הזה בין רגליי ולהרשות לו להתחכך בהן. זה סקס לא בחושך אלא באור יום. מחוץ לחדר. מול עיני אנשים ואנסים.

ידעתם שמתייחסים אלי כמו אל נתן זך?

חברה שלו לשעבר סיפרה לי שנתן נהג לשחק את השיכור כדי לראות מי ייגש ויתמוך בו כשהוא מתנודד או נופל כשכוסית יין בידו. כל פעם כשאני יורד במדרגות מועדון "לבונטין 7" בתל אביב, נכנס לאולם, יש בכניסה אליו מדרגה מסוכנת. אני נופל בכוונה, ומחכה שאנשים ייגשו ויעזרו לי לקום. הם באים. אתה רואה נתן זך? אתה לא לבד בפסגה. חייזרים בתל אביב.

ילד פלא. ילד פלא. ילד פלא.

יופיו / יופיה אינו ידוע.
ראיתי ציפור רבת יופי. הציפור ראה אותי.
גם נתתי לו מתנה אחרי הופעה. ספר חדש על הפאנק והגל החדש בהוצאת "רסלינג".

אני מדבר על ילד בן 14. שמו הילאי. קורא לעצמו "ברונז אדישן". תקישו בגוגל בעברית "ברונז אדישן" ותראו. הוא עושה היפ הופ מדליק. לא סתם "לבונטין 7" היה מלא. השם "הילאי" עובר בספיד מפה לאוזן. תשאלו את רם אוריון.

את אמא שלו, חתול פרא, הכרתי לפני עשרים שנה. יופיה ידוע ועוד איך ידוע.

ההופעה של הילאי הייתה הדבר הכי מושלם ששמעתי בשנים האחרונות. הזכירה לי את ההופעות הראשונות של אלג'יר והמכשפות של ענבל. אנרגיה חדשה לגמרי, יופי אמיתי, ללא איפור, ללא קלישאות. הרגשתי שאני נוכח בחדר לידה שם מגיח לעולם יצור חי, נקי מהעמדות פנים וממחשבות נצלניות. הרגשתי, אני חושב, שאני אבא שלראשונה שמים בידו בן או בת שהעולם הממוסחר עוד לא נגע בו. לפעמים המלאך גבריאל באמת קיים.

כשהייתי פחות או יותר בגילו של הילאי, למדתי בבית ספר רמת-גני בשם "יהלום". המורה למוסיקה שם היה המלחין יוסף הדר. הוא הלחין את השיר שכולם מכירים "ערב של שושנים / נצא נא אל הבוסתן" ששר צמד "הדודאים". הדר היה שואל אותנו שאלות כמו "איך עושה ירח?", "איך עושה שמש?", "איך עושה מעיין?", "איך עושים פסי רכבת שמחכים לשווא שאיזושהי רכבת תשתמש בהם?". לא ידענו לענות לו. עד היום אני לא יודע את התשובות. אבל כששמעתי את הילאי שר, ידעתי איך עושה כישרון גדול.

סמים רגליים

אחד הקטעים הכי מרגשים בסרט "שמים שרוטים של גלויה" של חן שיינברג על "נושאי המגבעת" קורה כשישי אדר מספר על נער שאמר לו: "אתם מדברים בקול רם על מה שאני חושב". המשורר אברהם שלונסקי אמר "כל אדם הוא משורר. אבל ישנם כל כך הרבה משוררים אילמים". להגיד בקול רם. חלמתי שאנשים יגידו על הבלוג שלי מה שהנער אמר לישי. זה קרה. הם הבינו שיותר מאשר על מוסיקה, "קרמטוריום" מדווח על איש שמתפרק מבחינה נפשית וגופנית. בלוגים על מוסיקה יש כמו כוכבים. בלוגים על אירועים נפשיים / גופניים ללא צלילים – הרבה פחות.

לעיתים דחופות אני מכניס את המילים "מזרק", "מכור", "נרקומן". לפעמים בצורה ישירה. לפעמים בצורה נסתרת. במילים כמו "Gun Club", להקת "קודאין", "לו ריד", "מריאן פייתפול".

למה?

ובכן, אני, שמאחוריי קילומטראז' רב של התנסויות בסמים, חושב שהסם הכי חזק הוא המציאות היומיומית. לא זו החלומית. לא זו ההזייתית. המפגש המחכך עם המציאות יכול לגרום לאושר ענק ומצד שני לבומבה בביצים. אני מכיר אנשים שלמשל, שימוש בל.ס.ד. גרם להם להיוולד מחדש. אבל אני חושב שמי שחי כשעיניו, אוזניו, ליבו ושיכלו פקוחים עד למקסימום יכול להיוולד מחדש כל יום. אני יודע שזה לא קל. קל יותר לבוא לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב ולקנות מנת סם. וזה קל. את/ה צריך/ה רק כסף וסבלנות לגלות את הפושרים. או לפתוח את הרגליים לאנשים הנכונים. הם רבים כמו כוכבים. בהם אפשר לגעת. כמובן שבלילות יותר קל לראות אותם. החוכמה להתחכך במציאות. גם לשנות אותה. לפחות לנסות. חפשו ברשת את אולריקה מיינהוף.

המורה הגדול קרישנמורטי אמר שהשיטה המקובלת לעשות מדיטציה: כל יום, בשעה קבועה, לשבת, לעצום עיניים ולחשוב על מילה / משפט / דממה / לנשום אחרת וכו' – מוטעית. הדרך הנכונה אמר, היא לפתוח כמה שיותר את העיניים / אוזניים / לב / שכל. ואז, לפתע, בשעות לא קבועות, בימים לא קבועים, במפתיע משב רוח פיראית שמגיחה בלי התראה מאי-מקום, זה יקרה. "מדיטציה אי אפשר להזמין / לתכנן מראש".

את כל / קול הדברים האלה אמרתי לתלמידי תיכון בכיתה אחת שם הייתי מורה מחליף. מיד אחר כך השמעתי להם את הסונטה האחרונה לפסנתר אופוס 111 של בטהובן, בביצוע הפסנתרן האנגלי הגדול הצעיר פול לואיס. מתוך קופסת "כל הסונטות לפסנתר של בטהובן" שיצאה השנה. ראו תצלום של לואיס למטה.

כמה מהתלמידים אמרו לי אחר כך שראו כוכבים. עם קול רם. זה סימן טוב. תמצאו ברשת ביצועים שלו. אני מקווה שכשתקשיבו לביצוע שלו לסונטה הנ"ל של בטהובן גם אתם תראו כוכבים. אם לא, סימן שאני לא שווה כלום.

פורטיס, שב"כ, כחול לבן

מבצע של השב"כ. להעביר תיקי חשודים מניירת למחשב. מה עושים עם תיקי נייר? שורפים בקרמטוריום. איך לבנות קרמטוריום? מתייעצים עם קובי. ה"קרמטוריום" שלו פועל אחלה כבר עשור. לקחו אותי קשור עיניים למטה שלהם. מרתף. מלא. גודלו כמגרש כדורגל. לתיקי הכי מסוכנים עטיפה כחולה. לפחות מסוכנים – לבנה. כחול לבן. יאיר נתניהו בחר בכוונה את הצבעים. בניתי שם בחצר קרמטוריום. אבל איך להעביר את התיקים מהמרתף למשרפה? השב"כניקים מצאו בתל אביב עובדים זרים – תאילנדים וסודניים. מראה הזוי. תאילנדים וסודניים נושאים תיקים במדרגות ושרים בעברית "סלינו על כתפינו / הבאנו ביכורים". אגב, התיק על רוגל אלפר כל כך כבד, שרק שני עובדים יכלו להרים אותו. לא קיבלתי כסף. קיבלתי תצלום צבעוני שלי שצולם ללא ידיעתי מתוך תיק כחול עלי. תצלום יפהפה. מופיע בסוף הפוסט הזה. למה אני מספר לכם את זה? כי אם כועסים על רמי פורטיס ששיתף פעולה עם פרסומת מסחרית, מה יגידו שיגלו ששיתפתי פעולה עם השב"כ? לפי עיתון "ישראל היום" פורטיס עושה מפירסמות מאות אלפי שקלים. התצלום למטה של קובי יחשוף אותו כעת למאות אלפי קוראי הבלוג שלו. מה רע בלהיות סלב?

נחזור לפירסומות: יותר ויותר משמיעים ב"כאן קול המוזיקה" יצירות אוונגרדיות. למרות שהמונח "מוסיקה אוונגרדית" בלה מזוקן. למשל, ביום שבת, בחמש לפנות ערב, תוכנית שלמה עם יצירות של ווברן, שנברג ולואיג'י דלפיקולה. פעם הן נחשבו לאוונגרד. או כל יום חמישי, בעשר בלילה, תוכנית בשם "מוסיקה לקץ הימים" שכולה מוסיקה חדישה. גם המונח "חדישה" לא מדויק. יצירות של שטוקהאוזן, גוליחוב, לכנמן, לואיג'י נונו, סילבאנו בוסוטי נכתבו לפני עשרות שנים. הן לא קלות להאזנה. לא מתחלקות בקלות לאוזן, לרגש, לשכל. אבל הן מסוגלות להוציא אותכם מהמקום המפנק בו אתם הולכים ונרדמים. שוכבים ונרדמים. הופכים לבטטות. המרתקות שביצירות כאלה ("מומנטה" של שטוקהאוזן, יצירתו הגדולה "אור" הנמשכת שעות, "פלי סלון פלי" של פייר בולז, כל יצירותיו של יאניס קסנאקיס) יהפכו את המיטה שלכם, יזרקו אותכם מהמרפסת, יזרקו את תוך המקרר שלכם, יקלקלו את המזגנים בביתכם – לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית. בראשית, וזה נהדר, היה תוהו ובוהו, ויאמר שטוקהאוזן: "יהי אור".

אלאל ורישיון

אחד שיכל לשתוק בחוכמה. גם לדבר בחוכמה. אדם ברוך. אמר לי וזאת פצצת מימן רוחנית: "אם יש לך משהו חשוב להגיד שאחרים לא אמרו אתה מדבר / כותב בפשטות גדולה. קצר. בהיר. הבעיה כשאין לך מה לומר. כשאתה רוצה להסתיר עובדה זו. לא רק מאחרים אלא בעיקר מעצמך. אז אתה פונה לתעלולים. התעלול הראשון הוא סגידה לגוף ראשון. מבקשים ממך לכתוב על קורין אלאל. מה אפשר לומר עליה שלא נאמר? אז אתה מספר כשהיית טירון בצבא הציבו אותך שומר בשער הבסיס. בליל גשם. פתאום באה מכונית בתוכה נהג לידו האלוף רחבעם "גנדי" זאבי. הצדעת ודרשת לראות תעודת קצין. גנדי אמר "כל הכבוד". הוציא משקית ויניל של קורין אלאל רשם על העטיפה "לא ינום ולא ישן שומר ישראל. בברכה, גנדי" ונתן לך. אדם אמר: "הסיפור הזה לא אומר כלום על קורין אלאל. סתם קשקוש. אבל ככותב הרווחת ארבעים מילים. בגישה כזאת תמלא שני עמודים".

"התעלול השני", אמר אדם, "הוא לדחוף בכוח דימויים. השמש כמו, הירח כמו, הרגל כמו, האגרוף כמו, העץ כמו, הנעליים כמו. אולטרה נדיר לגלות כותב בעל יכולת דימוי כשל אלתרמן. או בוריס פסטרנק הרוסי שכתב: 'העננים הולכים כמו שבויים אוסטרים'. התעלול השלישי הוא האוונגרד. קובי, אתה יודע מה זה אוונגרד? ג'ון לנון אמר שאוונגרד הוא תרגום לצרפתית של המילה האנגלית בולשיט".

קיראו את השיר הבא, סך הכל שלוש שורות של מאיה בז'רנו מספרה "אקראיים וחפים". פשוט. טהור:

"שתי ביצים בקן
על אדן חלוני נותרו –
ההורים ויתרו על צאצאים".

לפני כחודש הופיע במועדון "גגארין" קים לארסן שקורא לעצמו "Of the Wand and the Moon". בסוף הפוסט הזה תצלום אלבומו האחרון. את התיאור הכי מוצלח של המוסיקה היפהפייה שלו מצאתי בספר ישן נושן "חסמבה במערות טורקלין" של יגאל מוסנזון:

"לילה אפל וקודר.
אדם אחד עטוף גלימה שחורה עבר במרוצה בסמטאות עד אשר נכנס לבסוף לאחת החצרות. בריצתו הבהולה והנחפזת לא העלה כל רעש ושאון. הוא חמק כצל, בחשאי ובזריזות.
בצעדו בחצר הרחבה מרוצפת אבנים היטה אוזנו והקשיב לעברים, ובהרגישו שאין איש עוקב אחריו, עצר ליד חלון מואר המוגף בתריס והאזין שעה ארוכה לנעשה בפנים החדר. בשמיים זחלו עננים קודרים, שחורים ונמוכים. בדומה למפלצות גדולות וענקיות.
האדם בגלימה השחורה חיפש בכיסיו ואחר מצא את מבוקשו. היה זה פתק קטן ומקופל, והוא העביר את הפתק לחרכי התריס אל החדר המואר פנימה. האיש בגלימה השחורה האזין שניות מספר לנעשה בחדר, ואחר חזר על עקבותיו ונעלם באפלה.
הוא הרגיש כי מישהו שנמצא על הגג הסמוך ועוקב אחריו, מזנק מגג אל גג ואחר קופץ ארצה בנעלי גומי שאינן משמיעות כל רעש".

אבל עכשיו ננסה לטעון משהו הפוך.