השריונים יצאו

בג'ון קייל פגשתי פעמיים. הראשונה כשמיכאל רורברגר מעיתון "העיר" ואני ראיינו אותו כשהגיע בפעם הראשונה להופיע בארץ. בפעם השניה כשבא בפעם אחרת. בראשונה ניסיתי לדעת מה הוא חושב על מה שאז נקרא "מוסיקה קלאסית אוונגארדית" – הרי האיש ניגן עם לה-מונט יאנג. קייל דילג על השאלה. בתשובה אמר לנו: "אני לא מוצא שום דבר יצירתי באלבומי הסולו של לו ריד. לעומת זאת אלבומי הסולו של ניקו הם ממיטב המוזיקה של המאה העשרים". הוא גם דיבר בבוז על "סרובינג גריסל", הלהקה של ג'נסיס פי אוריג'.

איש קשה. אני חושב שהוא מרוכז כל כך בעצמו עד שדומה לצב שלא יכול ולא רוצה להשתחרר מהשיריון שמקיף / שומר אותו. אלבומיו האחרונים הם לא ניסיונות להרוס את השיריון, אלא להגדיל, להרחיב אותו. הפוך מלו ריד שהתייחס בשוויון נפש לשיריון שאופף אותו. שראה בשיריון דבשת עם סדקים שהולכים ומתרחבים. ושר על זה. בפעם השניה נתתי לקייל קסטה של להקה ישראלית, וציור שציירתי אותו. את הקסטה לקח. את הציור לא. אז אני מציג לכם את הציור בסוף הפוסט הזה. יפה, לא?

אנדי וורהול כבר לא אהיה. גם לא בנקסי שמצייר על קירות.

אבל אמשיך לטפס על קירות. מספיק הלכתי בצד הפראי. עוד תראו / תקראו שאגיע לצד השני. ולפני סיום כמה מילים על האנטר תומפסון, האבא של הכתיבה העיתונאית הגאונה. מיליון חקייניו לא מבינים: האנטר כתב כפי שהוא חי: ממותניו ומטה היה נפוליאון בגלות, באי הרחוק, וממותניו ומעלה היה ג'יימס דין. מיליון חקייניו חיים כשממותניהם ומעלה הם הפסנתרן השמאלצי ריצ'רד קליידרמן, וממותניהם ומטה הם חיקוי עלוב לדודו טופז. האנטר אהב את עצמו, אבל יותר אהב את הכתיבה. ויותר מהכתיבה אהב את אמריקה ששברה את לבו. מיליון חקייניו אוהבים רק את עצמם. האגו הוא הקיר הגבוה בעולם.


הכבשה והתייש

מסריחים מג'ובניקיות. כך בילינו 3 שנים מבוזבזות בצבא. בני גילינו קפצו ממטוסים, שכבו במארבים. אנחנו קפצנו מחדרים ממוזגים לשק"ם ובחזרה. חזירים עם עור מחאקי. טיפסנו במדרגות דרגות. חלקנו קיבלנו ג'ובים כי לאבא היה בית חרושת ענק לשוקולד והיה מקושר. אחרים כי היו כל כך עדינים, שמבט קשוח מבעל דרגה גרם לנו להרטיב בלילה במיטה. אחדים התחפשו לדתיים כדי לדלג על התעמלות הבוקר: חיילים דתיים הלכו לבית כנסת במחנה בזמן ש"חבריהם" רצו רצו רצו מסביב לבסיס. כששאלו אותנו בבית כנסת למה אנחנו לא מניחים תפילין, כדי לא לגלות שאין לנו מושג בתפילין ובתפילות, אמרנו שנדרנו נדר שאושר על ידי רב שנניח תפילין רק כשחבר שלנו ששוכב פצוע בבית חולים יחלים. עד אז נתפלל בלב. והמילה "אלוהים" לא תעלה על שפתותינו. היינו כבשים. לא תיישים.

"ביטחון שדה" פרץ את הארון במשרד שלנו. מצא בו גליונות "מצפן" ואם אני זוכר טוב גם אלה של "דרך הניצוץ", החבורה של אודי אדיב. מי זה אודי אדיב? אולי ברשת יש משהו שקשור בו.

את כל הסיפור הארוך הזה סיפרתי לאדם ברוך כשראה אותי נופל במערכת "ידיעות אחרונות" ובקול רם אומר: "הו אלוהים". "מה אתה רוצה מאלוהים?" שאל אדם. "קובי, הרי מעצמך אתה לא רוצה כלום. אתה חסר שאיפות. חסר כיוון. שקוף מרוב כניעות".

זה קרה בשנות השמונים. אדם ערך אז את "עיתון תל-אביב", המקומון של "ידיעות אחרונות". הסתכסכתי עם אנשים במערכת שסירסו כתבות שלי. למשל, כתבתי "בוב אזרין, שהפיק את האלבום 'ברלין' של לו ריד". הם הדפיסו "דויד אזרין שהפיק את לוי ריד". או דבר דומה. "הו אלוהים" אמרתי כשראיתי את זה.

"אלוהים יתפנה אליך רק בערב, בשעה שש, לא כעת" – אמר אדם.

את כל הסיפור הזה אני מביא כדי שתבינו שבשבילי לכתוב את המילה "אלוהים" זה להשלים לא בחיוך, לא בצער, אלא במשיכת כתף עם העובדה שלא התגייסתי לצנחנים, שזייפתי דתיות, שלא הלכתי יותר שמאלה מקבוצת "מצפן", שלא הכנסתי כיסא בראש חברי מערכת שזלזלו בכתבות שלי. שלא עשיתי רישיון לאופנוע, שפחדתי מדייט עם בחורות, שהתביישתי לדרוש הרבה כסף כמו שמגיע לי – הרי אני מוכשר פחד – תמורת כתבות שלי.

א-לא-הים.

אז הנה: זה לא ניו-ג'ורנליזם. זה ניו-ג'וק-נליזם. "תאסוף ג'וקים" – אמרו "הגשש החיוור".
המצאתי סגנון חדש!!!

אז כעת: תארו לכם את אלוהים מתעורר בבוקר. קם בשקט ממיטתו (הוא והשטן מתגוררים באותו חדר), מתלבש בשקט כדי לא להעיר את השטן. אלוהים יודע ששטן ער הורס את סביבתו. אבל מכייס מכנסיו של אלוהים נופלים מפתחות איתן הוא משתדל (לשווא?) לפתוח את הלבבות הסגורים של בני האדם.

ובחוץ מתנגן השיר "?So What" של להקת הפאנק האנגלית "Anti-Nowhere-League". קמה ב-1979. זה השיר הכי מפורסם שלה (ניתן להקשיב כאן). להקת "מטאליקה" אימצה את השיר והרבתה לשיר אותו בהופעות. בסוף הפוסט הזה ציור שלי את "אנימל" (ניק קאלמר), סולן הלהקה. הנה חלק מהמילים: "מצצתי סוכריות / מצצתי רוק / אפילו זין של זקן / אז מה? / דפקתי כבשה / דפקתי תייש / הכנסתי את הכלי שלי עמוק לגרון שלו / אז מה?".
הכבש השבעה עשר?