תעודת זרות

לנסות להפוך. את העובדה שאמנים משתדלים לתעד עקבות נעליים או כף רגל עירומה בחול, בכביש, במדרכה. אמנים יותר מרתקים משתדלים לתעד עקבות גוף שלם בדשא, בין שיחים, מושבים אחוריים של מכוניות. בשום פנים לא עקבות גוף על סדין, שטיח או מיטה. גם לא בחוף ים.

אבל אמנים עוד יותר מרתקים משתדלים, במודע או לא, לתעד את הנטישה של עצמם ממקומות כאלה. ומכל מקום.

בשנות השמונים חברים שלי ואני, שכל כך רצינו להיות אמנים באמת רציניים, היינו מתפזרים בשעות לילה מאוחרות מול תחנת רכבת ארלוזורוב בתל אביב, כל אחד עומד במרחק רב מהשני ומנסים לתפוס טרמפ לצפון הרחוק. או לדרום הרחוק. העיקר רחוק. היו מכוניות שעצרו, ראו שאנחנו בחורים ולא בחורות ומיהרו לתת גז.

ל-נ-ט-ו-ש.
לא חשוב לאן.
חשוב לצאת.
לשרוף את תעודת הזהות שלנו. את הפרצוף שלנו. ה-ח-ו-צ-ה. להדפיס את תעודת הזרות שלנו. אני חושב שרבים לא מבינים מה אני שואף לתאר פה. כנראה שהרגליים שלהם מונחות טוב טוב על הקרקע. כנראה שהם מרוצים מהסימנים שהם משאירים על סדין, שטיח, מיטה, במושבי מטוסים בהם טסים לטיול שנתי. טיול שינה.

רוצים להבין יותר?
למה מתכוון קובי במילה "טיסה"?
הקשיבו למוסיקה של מייצ'יסלב ויינברג (Mieczyslaw Wienberg) (1919-1996). בתמונה למטה.

מלחין רוסי. כתב 22 סימפוניות, 17 רביעיות מיתרים, הסימפוניה מס' 21 שלו נקראת "קדיש". בתקופה האחרונה לחייו לא יכל לצאת מביתו בגלל מחלת קרוהן. את עוצמת כישרונו משווים לזו של פרוקופייב ושוסטקוביץ. ביוגרף אחד טוען שבחודשים האחרונים לחייו המיר דתו לנצרות. שגם זה סוג מסוים של טיסה.

קל להשיג דיסקים עם יצירותיו. אני ממליץ להקשיב לסונטה מס' 3 אופוס 126 שלו לכינור סולו מ-1979 בביצוע גדעון קרמר. כנר שמרבה לנגן מוסיקה אוונגרדית ולא אוונגרדית. מאלבום שיצא ב-ECM. במיוחד תקשיבו למה שקורה החל מהדקה העשירית במשך דקה או שתיים. לצלילים הכה גבוהים של הכינור. ולשתי הדקות האחרונות. היצירה כולה נמשכת כ-22 דקות.

וכעת קראו את הסיפור "הגלגול" של קפקא.


אף מילה

שאלות לא הגיוניות. בגלל זה הן יותר חשובות משאלות הגיוניות.
תוכלו לדמיין את הרעש שלוחות הברית עשו כשמשה רבנו ניפץ אותם?
תוכלו לדמיין את רעש הפיצוץ האטומי הראשון?
את הבכי הראשון של התינוק הראשון שחווה אימנו ילדה?
תוכלו לראות את היער, העצים, המדורה הבוערת שבני אדם הותירו שם לפני שהסתלקו לערי האבן והפלדה שם הם גרים?
הסתכלו בתצלום שבתחתית הפוסט הזה. זהו סטיב באטור, רוקיסט אמריקאי. את התצלום הזה הקרנתי בפני תלמידים שלי. הם לא שמעו מעולם על באטור וכמובן לא שמעו הקלטות שלו. ביקשתי מהם לדמיין ולומר בקול איך האיש הזה חי (אולי הוא מת?) ואיך הוא נשמע. כמה מהתשובות שלהם, וזו הייתה כוונתי, גרמו לכמה מהם לפקפק בחשיבות מסלול ההשכלה חסר הדמיון שמאפיין תלמיד ישראלי. פעוטון, גנון, גן, בית ספר יסודי, תיכון, אוניברסיטה, צבא.

הנה כמה מהתשובות:
"הוא ברח מהבית בגיל 12 או 14. קיבץ נדבות ברחוב. לפעמים הזדיין עם גברים תמורת כסף. הרבה כסף, כי אפשר לראות שהוא נראה חמוד וצעיר מגילו האמיתי".

"הוא מזויף. פאה נוכרית, כובע וסמל פאשיסטי, כפפות סאדו-מאזו עד המרפקים, מכנסי עור (מפלסטיק?), מבט מטושטש שמתעקש להיות קשוח. כמו אומר: 'כל כך הרבה אני שקוע בחרא, ועל זה אני שר. גם הקול שלי מזכיר אסלה סוערת ממים'".

"כמה שהוא פתטי. מתעקש להיות צעיר. אני מעריכה שהוא בן חמישים או שישים. מותק, הנעורים כבר מאחוריך. הגיע זמן להתבגר".

"מישהו שמנסה בכל כוחו להיות להקת 'קיס' – לעשות כסף וכותרות כמו 'קיס'. וככל שהוא מנסה ככה הוא נופל חזק יותר. הוא בטח נשמע כמו שיר גרוע של להקת 'קיס'".

"לי הוא מזכיר זוכה אירוויזיון מישראל שככל שהוא (היא) מזדקן, הוא נאלץ להופיע במועדונים קטנים בברלין, לשיר (גרוע) משירי מרלן דיטריך, מופיע רק עם פלייבק וחי באשליה שצלילי גיטרות ותופים במוסיקה שלו יגרמו לקהל למחוא כף".

"תראו עד כמה הלחיים שלו והחזה שלו מגולחים. עד כמה הבגדים שלו נקיים, מצוחצחים. זה מין שלמה ארצי שלובש טי-שירט של ה'ראמונס' ומופיע בהיכל התרבות. בטח יש לו קול שדומה לקול אלפי מטבעות של שקל שנופלים מהכיסים המלאים של שלמה ארצי".

עד כאן התלמידים.

כעת התור שלכם. התבוננו בתצלום ותגיבו. נראה אתכם. רק אחר כך תעלו ל"יו-טיוב". יש שם לא מעט הופעות של סטיב באטור. כולל ההופעה האחרונה של להקתו "Lords Of The New Church". ההופעה המלאה בסיומה סטיב באטור (לפעמים הוא הוסיף לשמו את האות S בסוף) מפטר את כל הנגנים ולובש טי-שירט שכתוב עליה: "סולן מחפש להקה". הוא נהרג ב-1990 מפגיעת מכונית. הותיר אחריו מדורה בוערת. סנה בוער.

הטיסה 4

לורנס פרלינגאטי הוא מהבולטים במשוררי הזרם הביטניקי בארה"ב. שירה זו, שבשנות השישים הייתה פופולארית ביותר בארה"ב, מאופיינת על ידי דיבור יומיומי, קצב מסחרר, ונושאת אופי דקלומי. ואמנם שירים אלו נכתבו בעיקר על מנת להיקרא בפומבי, במפגשי צעירים ובעצרות מחאה. חומריה לקוחים מחיי היומיום, ובולטת השפעת הג'ז והרוקנ'רול. היא מתאימה למה שקורה פה. נכון בנימין, רגב, נפתלי וביטן? פה תרגום שלי לשיר של פרלינגאטי:

שמונה אנשים במסלול גולף וציפור חופש אחת מרחפת מעל.

הפניקס מרחף גבוה יותר ויותר
מעל שמונה אנשים אלגנטיים במסלול גולף
ראשיהם תקועים בחולות
מלכודת אחת גדולה
הראשון מרים ראשו וצועק
אני נשיא כדור הארץ. אני השולט
אתם בחרתם בי. ח-ח-ח. תמשיכו לשחק!
השני מרים ראשו.
אני מלך המכוניות.
המכונית היא הנשק שלי. אני משיג את כולם.
לא יהיו לכם אלוהים אחרים על פניי.
שימו לב. הנה אני בא.
שלישי מרים ראשו מהחול.
אני מנהל עסק דתי. אני המנהיג הרוחני שלכם.
לא חשוב איזו דת.
העסק שלי גדול. השתחוו ושלמו.
רביעי מרים ראשו.
אני הרמטכ"ל. יש לי טנקים כדי לכבוש מדבריות.
אנו משחקים רולרבול. אני אוהב ערבים.
חמישי מרים ראשו ופותח את פיו.
אני "קול אדוניכם".
אני שולט באמצעי התקשורת, בגלים הארוכים והקצרים.
אנחנו שוטפים את מוחותיכם. המציאות היא מעשה ידינו.
מזייני מוחות בע"מ.
סאטירה הופכת למציאות, והמציאות לסאטירה.
האדם כבדיחה קוסמית. וכו', וכו'.
השישי מרים את ראש הזהב הקירח שלו.
אני ידידכם – הבנקאי הבינלאומי.
אני לועס סיגרים מגולגלים בפטרו-דולרים.
אנו מעל האומות. אנו שולטים בשליטים.
את כולכם אבלע בסוף.
אני מנצל את חולשותיכם.
אישה מרימה את ראשה – גבוה מכולם.
אני האישה הקטנה. מרכבת המלחמה הענוגה
שמצביעה בדיוק כמו בעלה. זה שנשק לפטמות שלי.
והדמות האחרונה, זה שנושא את מקלות הגולף, גם הוא
מרים ראשו.
הפסיקו או שאנקב את כולכם.
אני ראש המשטרה. אני אוכל בשר.
אנו יודעים בדיוק מיהו האויב. מוטב שתאמינו בזה.
אנו עוקבים אחריכם, פרנואידים. הולכים וצוחקים.
כולכם מתויקים במחשב. יש לנו את
מספרי הטלפון שלכם. חוץ מבן תשפוכת נעלם אחד
על מסך הרדאר.
איזושהי ציפור ארורה.
שתמיד, אחרי שאני מוריד אותה,
שבה ומתרוממת.

משטרה

קובי עטף את הלבנה בעיתון. צריך לזכור להעלים את העיתון. מהחצר האחורית ניפץ את התריס. את השמשה. זרק פנימה את הלבנה. בילגן את ערימות הספרים והדיסקים. פתח מגירות והשאיר אותן פתוחות. את תוכן כמה מהן זרק לרצפה. בקומה השניה פתח כמה מגירות. אחר כך טילפן למשטרה והודיע שפרצו לביתו. ניידת הגיעה מהר. שוטר ושוטרת. צילמו, שאלו אם משהו נגנב. קובי אמר שלא. נפעם מהאדיבות והסבלנות של השוטרים. הם היו צעירים ויפים. "בכתיבה על רוק צריך לאבד את הכיוון. לו רציתי למצוא משהו הייתי מתגייס למשטרה"- אמר עיתונאי הרוק טד מיקו מ"מלודי מייקר".

(טוייבו טולב – Toivo Tulev – נולד בטאלין ב-1958. כאשר אסטוניה עדיין תחת השלטון הסובייטי אבל בניגוד למלחינים אסטונים מבוגרים יותר – טורמיס וארבו פארט, ביצועים חיים ראשונים של המוזיקה שלו חפפו שינויים פוליטיים מסביב. למד היטב שירה גרגוריאנית, שר במקהלה. אבל עיקר יצירתו אינה קולית, אלא תזמורתית. בין מוריו – הינו טמברג והמלחין השוודי סנדסטרום. זכה לעידוד מהמלחין ארקי סוואן טור Tuur, מהמלחינים הכי מדוברים – ובצדק – ומרתקים של היום).

קובי הציע לשוטרים קפה ועוגה והם סירבו. הרגיעו אותי: "אם איש לא נפגע בפריצה, ולא נראה שלקחו משהו – הרי אין לך טלביזיה, רדיו, מערכות שמע, ניקח את הלבנה איתנו. אולי יש עליה טביעות אצבע. אתה יכול להירגע. אנחנו גם רואים שלא נגעו בחתולים שלך. ובוודאי לא בך. בוודאי לא בך. העיקר שלא בך. נעמוד בקשר"

(הדיסק היחיד של טולב שקובי השיג כולל יצירות לקהלה ולתזמורת קאמרית.

"שירים" היא היצירה המרכזית. נכתבה ב-2005. הביצוע: המקהלה הקאמרית-פילהרמונית של אסטוניה, התזמורת הקאמרית של טאלין. המנצח – פול הילר. הטקסטים הם קולאז' שטולב, המלחין – בתצלום למטה – עשה משיר השירים, מ- Saint Jean De La Chois באנגלית, לטינית וספרדית. המוסיקה… תארו לכם צלחת מעופפת גדולה נוחתת מולכם, אתם מתקרבים לדלת הכניסה שלה, ומגלים על משקוף הדלת מזוזה עשויה מבשר אדם.

טולב "נמתח" בין זעקה שאלוהים יתגלה אליו, יגע בו, יחדור לתוכו, ויישא אותו הרחק הרחק בזרועותיו. אבל אינו יכול להשתחרר מהבשר. מהאדמה. מהמדים האחידים, מהחוקים שבני אנוש ולא מלאכים קבעו אותם. מהשוטרים שנמצאים בכל פינה בנשמה שלו. מהבתים שעשויים מלבנים ולא מעננים. המתח שבין שני הקצוות האלה יוצר מוזיקה יפהפייה אבל מאיימת מאוד. כנראה שהיא תפילה קשה, דומעת, שאלוהים יחדור לתוכו של טולב.)

קובי אוסף את רסיסי הזכוכית והתריס, מסדר מחדש את ערימות הספרים והדיסקים. סוגר את המגירות. מביט בחלון הפרוץ. בריקנות. כנראה שקובי רוצה שיאנסו אותו.

חגורה שחורה

יש אמני רוק שאתה רוצה להקשיב להם. יש כאלה שאתה רוצה לישון איתם, וכאלה שתהיה מאושר לדעת שהם שולחים לך שוב ושוב מכתבים הממוענים בכוונה לכתובת מוטעית כדי שלא יגיעו אליך. כריס ספדינג, לגבי, שייך לסוג האחרון. הדברים שהוא רוצה לומר אף פעם לא מגיעים אלי. אבל אני יודע שהם נהדרים וחשוב לו לומר אותם דווקא לי.

אני חושב שהוא, כמוזיקאי, נולד טרם זמנו. אם פליקס מנדלסון, המלחין הקלאסי, אמר: "המוזיקה מתחילה במקום בו נגמרות המילים", ספדינג, מלחין-גיטריסט-זמר רוק, אומר שהתקשורת בין שני אנשים, אפילו יהיו רחוקים אלפי קילומטרים זה מזה, מתחילה במקום בו מילים וגם מוזיקה נגמרו.

מה בא אחרי מילים, צלילים, צורות, צבעים?

שורות של סיד בארט: "עכשיו אחרי שהורדת את כל הבגדים / ונכנסת לחדרי / עכשיו רוקני את הכיסים שלך".

אחת החוויות המהממות שעברתי כשעסקתי במדיטציה בשיטת ראג'ניש, הייתה ההכרה שמה שאנו חושבים כפיסגת האמנות – בטהובן למשל – היא הד קלוש לנגיעה משמעותית באמת, נגיעה בדברים ממשיים, בדברים הלא ממשיים, במשהו שאינו דבר כלל. איך קוראים ל… דבר הזה, שאלן פריד נתן לו שם, ובאדי הולי עשה, ו"הביטלס" ניגנו, ו"מחתרת הקטיפה" הסתובבה סביבו ובתוכו?

"ואז שמע דניאל את גרגר החול שר כציפור" – יצחק אורפז, בספרו "מסע דניאל". "אני משתפר משנה לשנה. לפני שנה היו לי שישה מיתרים בגיטרה, מתוכם ארבעה בלתי נראים. השנה גם החמישי בלתי נראה" – כריס ספדינג, אני חושב, בראיון דמיוני.

לכל צליל יש התחלה וסוף. המוות הוא שינה בלי התחלה.

בדיוק כאן, בדיוק בנקודה שבה השנאה מתחברת לאהבה, הכיעור ליופי, החנטרישיות לעומק, הבושה לחוצפה, הנקודה בה נגמר המחשוף – שם מצויה המוזיקה היותר רצינית המוכרת לנו. ספדינג מצוי בדרגת הבעה רוחנית כה גבוהה, שהוא מצליח לבודד את הנקודה הזאת: לבנות גשר באוויר. להיות פה שאין לו שפה, שפתיים ופנים סביבו.

ספדינג נולד ב-1943. ניגן עם אלן פרייס, ג'ק ברוס, לולו, ג'ון קייל, דסטי ספרינגפילד, דונובן. ב-1972 הקים את להקת "הכרישים", עם הבסיסט של להקת "החופשים", אנדי פרייזר. אחר כך הצטרף ללהקתו של רוי הרפר, "טריגר". מאמצע שנות ה-70 הוא מוציא אלבומי סולו. המוצלח ביניהם הוא "גיטר גרפיטי" מ-1978, שחציו הוקלט בהופעה.

אולי שמחה היא צפע מחופש לרצועה, שיעודה להדק את הנעל המונעת מאיתנו לחוש בקור או בחום האמיתיים תחת כפות רגלינו. "של נעליך מעל רגליך" – זו הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות הנסתרת שבסיועה נוכל לגעת בטוהר. זו המוזיקה השקטה מכולם, התנועה הפשוטה, הישירה ביותר, הנעשית בידיים ריקות.

כשאתם מקשיבים איך ספדינג מנגן, הקשיבו לידיים הריקות שלו. אני מכיר כמה אנשים שהנגינה שלו גרמה להם ללמוד ג'יאו ג'יצו, אמנות לחימה בידיים ריקות.

מתוך מכתב של כריס ספדינג, שכן הגיע: "קובי, אני חושב שאתה כלי של משהו או מישהו. אני לא יודע בדיוק של מה. של מלאך אבוד שנעלם והשאיר אחריו, כמו כלב רחוב, רק צליל ריחני? של אגרופן-מילים להשכיר? מציצן ליומן הצום של אלת האהבה? המוזיקה שלי פשוטה מאוד. אין בה שום דבר נסתר. להיפך, היא מנסה לספר משהו באופן הכי ישיר, הכי בסיסי. זו מהות הנגיעה. זה רוקנרול, לעזאזל. הרי הדרמה הכי גדולה היא זו שמתעדת אדם נלחם בחולשותיו. נכשל או נרפא, אבל לא פוגע בעצמו. אל תיקח סמים".

באמת

מה האמת? שם האלבום של טום פטי אליו התייחסתי בפוסט הקודם הוא "Full moon fever". לא "Full moon river". בא לי להדפיס "Moon River" כי התיאור הזה מרחף, הזייתי יותר.

לפעמים כשאני מחכה לאוטובוס בתחנה או מנסה לעצור מונית… "קובי, אתה מתחיל ממקום אחד וטס למרחקים" אמר לי גל אוחובסקי. באמת. זה נכון.

בביקור הקודם שלו בארץ ב-2004 דגלאס פירס – "דת' אין ג'ון" והמתופף שלו נסעו לביקור בירושלים. המהירות הממוצעת של המכונית בה נסעו הייתה בין 120 ל-140 קמ"ש. "Full moon river" אמר דגלאס כשהמכונית חצתה שוב ושוב את הפס הלבן, המפריד, שמצויר על הכביש. מפה לקחתי (כנראה) את ה"טעות" בשם אלבומו של פטי.

פה ושם כשתקשיבו לארתור רובינשטיין, הפסנתרן הקלאסי מנגן את שופן, תבינו ששופן אומר שהמושג "בדידות" לא קיים. אין בדידות. יש שעמום. ובשעמום צריך להילחם. דגלאס עושה את זה על ידי כתיבת שירים, ביצועם, עבודה באולפן, פגישות / ויכוחים עם אנשים ורעיוניות. למדתי ממנו את זה. פה תרגום שיר שכתב והקליט. "הבונקר". זה תירגום של קובי, כלומר תירגום / עיבוד (איבוד?). התרגומים שלי שוברים את חוקי התנועה. אגואיסטים לחלוטין. כמובן שגם תרגום אחר, שונה לגמרי, אפשרי. הו הכביש. הו השוליים. הו הטיסה. למה דגלאס מתכוון בשיר הזה? לבונקר שחבוי רחוק רחוק בירח או לבונקר מסויים מאוד בברלין ב-1945 שקיים היום בכל ארץ. "אני ראי לתיאטרון הזוועות שמסביב" הוא אומר. תבואו להופעה שלו ב-24.11 באוזן בר ותבינו.
באמת.

—————————————————————————————————

הבונקר

אני חושב שהלילה הגיע – הוא אומר לה.
אתה נראה עייף – היא אומרת לו.
הפגזים קרובים מתמיד. בחוץ – הריסות ואש,
באיזו שנה זה התרחש?
היא מחבקת אותו.
בעדינות הוא נוגע בלחייה.
אתה אהובי.
את אשתי.
הוא בודד.
היא בודדה.
ספרתי את ריסייך, מאה שישים ושישה
הוא אומר,
לא יודעת אם זה יחזיק אלף שנה
אבל הלילה אלף ואחת פעמים נעשה אהבה
היא מבטיחה.
הוא בודד.
היא בודדה.

בפינה דגל מאדים מבושה
משחיר מייאוש,
מלבין מתשוקה.

אין עבודה שמשחררת,
אבל בבונקר האהבה ניצחה.

מי מלאך, מי שטן – אתם בטוחים שאתם יודעים?
נסיך על סוס מציאניד מושיט ידו
זר פרחים מעשן אקדח היא הגישה לו.

על העיר החדשה שלג נופל.
במקום גאווה, אומץ, קורבן, אל
חדש פורח – הממון.

אני שומע רק מגפיים מסומרים
רבי עוצמה
אותות אהבה חריגה ביופייה.

אתה אהובי.
את אשתי.
אני רוצה לספור שוב את ריסייך.
אני רוצה לעשות איתך אהבה.

מחבואים

לתלמידיי היקרים ולמורי פרופסור מנחם פרי.

אבל איפה המזרק?

טום פטי מת. בניגוד לכל כך הרבה מוזיקאי רוק, פטי ידע טוב מאוד מה לא להכניס למוזיקה שלו. התמלילים שלו ושל שותפיו לכתיבת שירים, הם משחק מחבואים. משחק במירכאות, כי העניין מאוד רציני. "תמלילי מחבואים" אני קורא להם.
ניקח לדוגמא אלבום מ-1989: "Full Moon River". רוב השירים פה נכתבו בשיתוף עם ג'ף לין והגיטריסט המוביל מייק קמפבל. גם דל שנון ורוי אורביסון תרמו לשירים. זה אלבום שאין לוותר עליו בגלל השיר "Alright For Now" – שתי דקות של יופי כל כך פשוט, כל כך טהור, כל כך מרגש , – פטי כתב אותו לבד. כשתקשיבו לשיר הזה תבינו חזק למה לא כדאי להיות לבד, להיות בודד, למה בן / בת זוג וילדים הם סם מרפא. כלומר, דווקא העובדה שפטי כתב לבדו, בלי שותף את השיר הזה, דווקא העובדה שכשאתם שומעים איך הוא שר אותו אתם רואים מישהו יושב / עומד לבדו בחושך, באולפן הקלטות, בחושך, בחושך, דווקא עובדה זו מדגישה את האושר בלחיות קרוב למישהו / מישהי.

אבל, וכאן אני מגיע לעניין "תמלילי מחבואים", כמו בלא מעט משירי פטי, קריאה זהירה בכמה ממילות השירים באלבום הזה מביאה הפתעות גדולות.

למשל, הנה השיר "Love Is A Long Road". לכאורה שיר תמים, נאיבי:
"הייתה נערה שהכרתי
אמרה אני דואגת לך
ניסתה להפוך את העולם שלי
לכזה שלדעתה ראוי להיות…"

וכו'. אבל השיר מתחיל בצלילי קלידים שהם העתק על העוקם של הפתיחה הקלאסית ל"מחכה לאיש (לסוחר הסמים)" של "מחתרת הקטיפה". הפתיחה הזו רומזת שנושא השיר האמיתי רחוק מלהיות תמים. והנושא, תלמידות ותלמידים, הוא התמכרות לסמים. נמשיך לקרוא:

"היינו אז נואשים
להחזיק חזק אחד בשני
אבל האהבה היא דרך ארוכה ארוכה…"

תחליפו את המילה "אהבה" במילה "סמים". תבינו חברים, דמיון יכול להיות לא רק אמצעי לבריחה, אלא, וזה החשוב באמת – אמצעי לניעור חשיבה סטטית, לשינוי אורך חיים, לישועה במובן העמוק ביותר. לעשייה פוליטית מהפכנית.

אני יודע שבאחד הפרקים בחמישייה לכלי קשת קכל 516 של מוצרט יש, במשך זמן לא קטן, קטע שאפשר לומר שממנו קיבל ג'ון קייל את ההשראה לפתיח ב"מחכה לאיש" של "מחתרת הקטיפה". אבל את מה שיש לי להגיד על מוצרט אומר בפעם אחרת.

אז תחליפו את המילה "אהבה" שבשיר הנ"ל במילה "סמים" וקיראו סיפור ניסיון גמילה:

"היו כל כך הרבה פעמים
התעוררתי בצהריים
ראשי סחרחר
הייתי מתאפק עד הערב
לתת לה צ'אנס נוסף
לנסות להציל את הנשמה שלי
אבל אהבה היא דרך ארוכה מאוד

כן, היה קשה להיכנע
יש דברים שאתה לא יכול להשתחרר מהם
יש דברים שאתה זקוק להם עוד ועוד
מה שנותר לעשות זה לתת הזדמנות נוספת
לנסות להציל את נשמתי
אבל אהבה היא דרך ארוכה מאוד".

בשיר נוסף באלבום הזה, אותו כתב ג'ין קלארק: "Feel A Whole Lot Better". קראו את ההתחלה:

"הסיבה מדוע אני לא יכול להגיד למה
אני צריך לתת לך ללכת ילדה, ומיד,
אחרי מה שגרמת לי אני לא יכול להישאר כך
קרוב לוודאי שארגיש הרבה יותר טוב
אחרי שתלכי…"

אגב אני בטוח שגם כתיבה רבת דמיון על מוסיקה יכולה למשוך מוסיקאים למקומות גבוהים, נועזים יותר. נחזור לאלבום הנ"ל. אני רוצה כשאמות מישהו יפזם על קברי את השיר "Alright For Now" עליו כתבתי בראשית הרשימה. וכשיישאו אותי באלונקה אל תדחפו. יש מקום לכולכם. נשמע לכם מוזר? לא אם אתם מסוגלים לשמוע את משק כנפי הפרפרים שמאחורי גבכם.