טיפה. לא לטיפה

"לא רק לצעקות. גם ללחישות שלי אנשים מקשיבים" – שמואל פלאטו שרון.

פנים הרוסים. דמעות נשפכות פנימה. לכן הן לא צובעות את לחיו. האכזבה מכופפת את גבו. לאט הולך. זה ידידנו המשורר / הסופר המוכר מ. רטוכי. עוד פעם הוא החטיא את פרס ישראל לספרות. הפעם נורית זרחי דפקה אותו. כמובן שרטוכי חנפן כרגיל מיהר לטלפן / לפקסס לה: "ברכותיי. מגיע לך. שיריך נפלאים". הוא כמעט ירק / הקיא כשסימס. בעוד שבוע / חודש יפגוש בה ויגיד: "ברכותיי. מגיע לך. שיריך נפלאים".

שנתיים (פרס ישראל לספרות ניתן כל שנתיים) דחף עצמו לכל חור אפשרי. אפילו קרא משיריו לקהל חוקרי השב"כ. כאות הוקרה הם נתנו לו שוט מעור ועליו כתובת: "ביד חזקה ובזרוע נטויה מאוהדיך בשב"כ".

דחף דחף ולשוא.

אתם יודעים מה זה לחכות עוד שנתיים? לחדש חתימה על כל העיתונים כדי לבדוק מי מעיב עליו, והאם כתבו שאמש הופיע בפסטיבל המקרוני האינדונזי (משרד החוץ סידר לו את ההשתפות. כמו תמיד. כולם יודעים את זה).

אוי רטוכי רטוכי. אולי תרפה? אולי תעבור לגור בעוטף עזה כדי לצאת מהביצה התל אביבית? תתרחק מהאיש בעל הוצאת הספרים "האזנה" איתו אתה משמיץ כל שבוע משוררים טובים מכם ומפורסמים מכם?

הרי אם תמשיכו כך שלום וחס יפקע וריד במוחכם. לא חבל? לא מסוכן? שכחתם את הקטע בסרט על דויד אבידן בו אומר נתן זך: "אבידן כבר אז ראה את מה שאנחנו לא ראינו: חלף זמן המשוררים הגדולים באמת: אלתרמן, אורי צבי. יש היום משוררים טובים. זה לא אותו דבר".

אילו את האנרגיה שהם מבזבזים בתחרות אחד עם השני, בקנאה, בזעם בדן מירון שקרא לתת לאגי משעול את פרס ישראל ולא להם, בלקלל את המבקר אלי הירש שכתב: "רשמו לפניכם: נפל דבר בשירה העברית וקוראים לו ישראל דדון", אילו את האנרגיה שהם מבזבזים היו מכניסים לכתיבה שלהם, אולי יצירתם הייתה מרוויחה".

רטוכי וחבריו אשפים במחיקת אמיתות מהמוח שלהם. אני מבין שהדברים הנ"ל שלי נופלים על אוזניים סתומות. אבל אולי יקרה נס ומשהו מהם יחדור למוחם? טיפת שתן אחד תספיק לפחות לשמונה ימים.  

scan0001 (46)

אש עזה

זה היה זמן שמתוך עשרה צעירים שלושה רצו להקים להקת רוק ושבעה לכתוב בעיתון רוק. יש וכשאני קורא פוסטים שלי הם נראים כחבורת אברכים ממאה שערים שמנופפים אגרופים ושרים את "White Riot" של להקת "הקלאש". אבל הם חלשים מכדי להרים אבנים ולזרוק אותם בשוטרים. סנדניסטה בגרוש. אז פה מבחר סימסומים בנושא.

אבל קודם: ב1988 הגשמתי חלום. טסתי ללונדון למערכת שבועון הרוק "סאונדס". הפרוע, הספידי, ההזייתי, האישי שבעיתוני הרוק אז. שם סיפרו לי: "אצל המתחרים ב'ניו מיוזיקל אקספרס' מחפשים בפנסים יורשים לגאוני הכתיבה שלהם: פול מורלי, ריצ'רד קוק ודון ווטסון. שולחים צעירים מוכשרים שמבקשים להצטרף לעיתון לכתוב ביקורות על הופעות. כשצעיר כזה חוזר למערכת ומראה כתבה שלו, שולחים אותו לחדר סמוך לכתוב ביקורת על הביקורת שלו. הם מגזימים. חיים באשליה שהם סניף של אוקספורד. אנחנו בסאונדס בסך הכל אספני צלילים של "הג'אם" וג'ון קופר קלארק".

אבל הרעיון לכתוב ביקורת על עצמך מצא חן בעיניי. אני חושב שלפני שאתה עושה ניקיון בחצר של השכן, מוטב שתעשה ניקיון בחצר שלך. אדם ברוך אמר: "אין מושלם. כל כתבה / רשימה דומה לפרוסת גבינה צהובה עם חורים. תשתדל שכמות הגבינה תהיה גדולה ממידת החורים".

אני חושב שאצלי זה הפוך. כמות החורים (קובי חור) גדולה יותר. אבל בכל הצניעות אני חושב שהחורים אצלי יותר מדליקים מהלא חורים אצל אחרים. מסכימים?

המצב בעיתונות הישראלית יותר מורכב. אהרלה בכר היה האלביס של העיתונות. דורון רוזנבלום הוא הקית ריצ'רדס. נחום ברנע הוא הפול מקרת'ני. רון מיברג הוא אריק קלפטון. אתם חושבים שיש סיד בארט של העיתונות פה?

בסוף הפוסט הזה תצלום שלי על רקע בניין מערכת "סאונדס". שימו לב לחורים שבאישונים שלי. כעת הזמן לסימסומים. כמובן שחלקם המצאה שלי:

"קובי אור חלם להיות יורשו של עיתונאי התרבות הנפלא יורם בורונובסקי ז"ל. אבל יצא ממנו סתם יורם. אפילו לא יורם גאון. סתם יורם".

"קובי חובש כובע כל הזמן כי רצה להיות אדם ברוך של עיתונות הרוק. מקסימום יצא ממנו נתן שרנסקי. שניהם עשו קריירה מבית כלא: שרנסקי מהכלא הרוסי. קובי מכלא רגשי מסוים בו הוא תקוע".

"קובי הוא כלבלב חמוד אבל במקום לקשקש בזנב הוא מקשקש משפטים במחשב". – עירית לינור

"לו קובי היה כותב בעיתון 'הארץ', הייתי מתפטר מיד מהעיתון ולא מחכה שיפטרו אותי". – יצחק לאור

כעת תורכם לכתוב ביקורת על עצמכם. עד שתהיה אש עזה. עזה בלהבות. עד שיכאב לכם.

scan0002 (42)