גרינפילדס

תהרגו אותי בסימטה מוארת. תהרגו אותי בסימטה חשוכה. לפני כניסה ל"צימר" או ל"בארבי". על הגדר בעזה. על גדת הירקון. אבל בשום פנים ואופן לא ארצה למות בבית חולים. לא רוצה קירות סביבי. כעת, לאלה מכם שתמיד רוצים הקשרים מוזיקליים בבלוג הזה, תקשיבו ליצירה של מוריס ראוול "קיברו של קופרן". מוריס כתב אותה לזכר חבריו שנהרגו במלחמה. אני ממליץ על ביצוע נהדר של הפסנתרנית אנג'לה יואיט.

ובכן, אז איפה לשכב / לשבת?

כבר סיפרתי באחד הפוסטים איך הסופר א.ב. יהושע "מצא" אותי יושב קורא ספר בפתח אם.פי רמת-גני. אמר: "זה יפה שאתם קוראים ספרים. אבל צאו לשדות. לשיחים, לפרחים, לעצים שאינם עומדים מבוישים לצד כבישים סואנים".

המשורר עודד פלד גר בצפון הרחוק. לא בצפון תל אביב. בצפון הרחוק מאוד. בין הרים ובין גבעות רחוק ממקום בו טסה הרכבת. ספרו החדש בהוצאת "עמדה" – "קשובים לציפור העולם" – הוא פורץ קירות. מחזיר כבישים למה שקדם להם: צמחייה צמחייה צמחייה פראית. רוח שגורדי שחקים לא שוברים אותה.

קראו שיר שלו:

"אור בחצר. עדיין אור. / צללי כיסופים קרבים / והולכים, ממשמשים / ובאים דמדומי / ערביים // ציפורים אחרונות / מצויצות, נאספות / אלי עץ לשנת / ישרים. עוד מעט / תגיח רוח גדולה / ובשומה / לסתור שער / עשב בגינה / והחצר תעטה / כותנת לילה / חרישית // בשעת טרם כוכב / וסהר בואכה / שערי תפילה / ישכב הלך / להינפש".

לא פה המקום לערוך השוואות עם שיריו המוקדמים של פלד. הוא הוציא לא מעט ספרי שירה. תרגם לא מעט ספרים, למשל של ג'ק קרואק, וולט ויטמן, אלן גינזברג. די אם אומר שהוא למד במשך השנים להקשיב למחיאות כפיים של עלים. עלים של שיח, של עץ. אני חושב שהוא בעיצומו של מסע ארוך, קשה, של פיתוח יכולת לשמוע קול עלה נושר. להבדיל בין קול שמחה של פרח נפתח, לבין אנחת כאב של פרח נובל. ותאמינו לי (וגם לו) שלשמוע קולות כאלה במאה העשרים והאחת זה מאוד נדיר.

"אני נמצא עכשיו בפריז, אבל שמעתי הבוקר את הלמות העקבים הגבוהים של הבחורה שאני אוהב, שגרה בקנדה. אני פוחד שהיא מתרחקת ממני" – כתב לאונרד כהן. או מישהו אחר ששכחתי את שמו.

תיראו. אני לא טמבל. אני מודע לזה שאני כותב / מצרף משפטים מאוד יפה. אם זה טוב או רע אפשר להתווכח. כתיבה / צירוף משפטים בשבילי זה כמו לגלות תמונה של יפה של אלביס במזבלת חירייה. וחוץ מזה הטקסטים שלי הם טביעות הרגליים שהשארתי בדרכי להשתרע בשדות. אבל לעזאזל, אף אחת לא שוכבת לידי.

קדחת

1. לא רוצה למות פה. אני לא אוהב את הארץ הזו. את מזג האוויר. את ההתחככות של איש באיש. מילים כמו "אח שלי", "יקירי" מרתיעות אותי. כשמישהו פונה אלי "אח שלי" אני עונה: "לא ידעתי שאנחנו אחים. לא ראיתי אותך בהלוויה של אבא ואמא שלנו". אני לא סובל את החנפנות והדו-פרצופיות. המשוררת אגי משעול שמוציאה הרבה ספרים, יכולה לספר לכם איך כל משורר / ת שהיא פוגשת ברחוב אומר: "אגי, ברכותיי על ספרך החדש. הוא נפלא". ואגי, בחורה רגישה, יודעת שרק שלושה אחוז ממשוררי ישראל קראו במלואם יותר משלושה ספרים שלה. היתר רק הביטו בכריכה, עלעלו כדי לראות אם פרופסור ידוע כתב הקדמה לספר. הו החנפנות. הדו פרצופיות. הקנאה. המבקר מנחם בן אמר שהשפה הכי פופולארית בברנז'ה הספרותית היא לא עברית, אלא שפת החנפנות. אם תערכו רשימה של הסופרים החנפנים / דו-פרצופיים בישראל, תצטרכו יותר מארבע מחברות. ככל שהמשורר / סופר גרוע יותר, הוא חנפן יותר גדול.

לברוח מפה! אני מתכוון לגור באיסלנד, פינלנד או בצפון הרחוק בקנדה. ליד הקוטב הצפוני.

עניין אחר. בחצר אולפן טלוויזיה אחד, בהפסקת צילומי אחת מתוכניות גל אוחבסקי, פגשתי בעמוס עוז. הוא שאל אותי: "מה אתה מסתובב?". עניתי: "אני מחפש חתולים. אתה בטח מחפש משפטים יפים ומדויקים". עוז ענה: "אתה טועה. גם אני מחפש חתולים". עוז אהב מאוד חתולים. כמוני. וזה, לצערי, הדבר המשותף היחיד בינינו. חוץ מזה שגם אני, כמוהו, חתיך. לתימהוני הסתבר לי שלא מעט סופרות ומשוררות שונאות את עוז. הן סוגרות איתו חשבון. מתוסכלות מהעובדה שלעולם לא היה להן בן זוג חתיך, כוכב, ומפורסם כמוהו.

היי, חברות, קובי חופשי! בואו!

קדחת הן תבואנה.

מתאים להקשיב כעת לאלבומים הראשונים העצובים של ג'ניס איאן. הנה התירוץ להכניס את הפוסט הזה לבלוג מוזיקה.

2. בתצלום בסוף: טי-שירט חדשה שעשיתי. עקומה, תימהונית, חסרת היגיון. ייתכן שדבילית. "Der Blutharsch" (דם קרוש) כתוב עליה. להקה אוסטרית לא רגילה שטוענים ששייכת לימין הקיצון. חפשו אותה ברשת. אני עושה דברים מיותרים, אז הנה עוד אחד. הרופא שלי דווקא אומר: "זה מצוין. תמשיך כך". הוא מצטט פילוסוף גרמני: "ככל שהאומה שוקעת יותר בבוץ, כך גדל הסיכוי שיקום פוליטיקאי שימשוך לה בשיער וישלוף אותה מהביוב". ככל שאעשה יותר דברים מיותרים, כך גדל הסיכוי שיימאס לי ואמשוך את עצמי מהלילה ליום. מה, אתם באמת חושבים שאני רוצה להמשיך להקשיב למוסיקה ולקרוא ספרים? קדחת! כנראה שהשקיעה שלי לכיוון רוק מלוכלך וספרי מתח שוודים / נורבגים עמוסי שחיטות בעצם מאותת לכיוון הפוך. ואתם? לא נמאס לכם להקשיב לאותה מוסיקה? אני כמעט בדרך לאיסלנד. לפינלנד. לצפון הקנדי. שם לשוטט באוזניים ועיניים טהורות. על ערים ועל גבעות ועל קרחונים טסה הרכבת. ואותך מכל הבחורים אותך אני אוהבת.

צעיף של קריזי

כדי להילחם בOCD כשהכדורים נכשלים הרופא מדגיש שוב ושוב שדווקא עלי לעשות מה שאני פוחד / לא מסוגל לעשות. לתלות תמונות בצד ימין של הקיר בחדרי ולא בצד שמאל. לפזר בלא סדר עפרונות ועטים על השולחן. להשליך בלא סדר לתוך המקרר שלי פחיות משקה. את ספר התורה בבית הכנסת בשכונה שלי – כבר שלוש שנים לא נכנסתי אליו. זה חשוב, כי אני מסוגל לקרוא מחשבות כשאני מביט בעיני אנשים ומה שאני קולט כשחושבים אלה ששם, עטופים בטליתות וכיפות על ראשם ונעים קדימה ומתיישרים – תחשכנה העיניים מלחשוב. יהודים! לא פלא שהילדים הקטנים של המתפללים בורחים החוצה. החוצה! היום משחקת קבוצת הכדורגל האיטלקית שאני אוהד – לאציו – עם גנואה. השנה, לפחות בינתיים, לאציו מתדרדרת בטבלה. בהופעה האחרונה של "דת' אין ג'ון", כשדגלאס פירס, הלא הוא הלהקה, ראה אותי עם צעיף של לאציו סביב צווארי הוא אמר: "תזהר. אם יראו אותך עם צעיף של לאציו יגידו שאתה נאצי".

פורצה (קדימה) לאציו!
פנימה!

יש לי סימפטיה לאנשים שעוזבים את הבית שלהם. לפעמים אני עומד מחוץ לבית הכנסת, מחכה שתפילה תיגמר וכשאנשים יוצאים ממנו אני מברך אותם ב"ברוכים היוצאים". אני יודע שאני על העוקם בכמה דברים. אולי משום כך אני ביד שמאל (אני שמאלי) מחפש ספרי מתח שיהיו שונים מהשטנץ של תשעים ותשעה אחוז מספרי המתח וביד ימין אוסף ספרי מתח של האנגלי ג'ון קריזי (Creasey). קריזי (1908-1973) שייך לחוג העתיק של סופרי מתח. אלה שכתבו ספרים פשוטים, לא בזבזו זמן וזמן הקוראים בבניית דמויות תלת מימדיות, במבט מעמיק ב"מצבו של האדם" וכו'. זה הקסם בהם. ממש אנטי תזה לכתיבה של הנינג מנקל וג'יימס אלרוי. זה התירוץ לספר את זה פה בבלוג שהשירים היחידים של הביטלס שאני אוהב הם משני האלבומים הראשונים שלהם. קריזי כתב יותר משש מאות ספרים. שמונים מיליון מספריו נמכרו. ולחשוב שהאיש קיבל 743 דחיות מהוצאות ספרים כשבתחילת דרכו הציע להם את הסחורה שלו. כ40 מספריו תורגמו לעברית בשנות השישים והשבעים במאה שעברה. סימן שקנו אותם! שקראו אותם! שחיכו להם!

"כדורגל הוא משחק פשוט" אמר מאמן הכדורגל האגדי הישראלי עמנואל שפר. "תבעטו בכדור קדימה לכיוון שחקן של הקבוצה שלכם שכמה פחות יכדרר וכמה שיותר יבעט לשער היריב". לאוהדי לאציו (חפשו "לאציו אוהדים" ברשת) יש שיר כזה: "על האש על האש / לא נסתפק במה שיש / בוא יבוא הניצחון / שנפיל את השילטון". באיטלקית זה נשמע קשוח יותר.

איפה תוכלו להשיג את ספרי קריזי בעברית? רק בחנויות יד שניה. הם מאוד ישנים. אל תשכחו מה אמר ווילאם בורוז: "אולי העולם בו אנחנו חיים הוא לא הסימפטי מבין העולמות, אבל בטוח שהוא אחד מהיותר פשוטים". תזכירו לכם את זה כשתהיה הפסקת חשמל.

אור על גיבור

1. הלהקה היחידה שאלוהים מחזיק בחדרים שלו את כל התקליטים שלה היא להקת KISS. לא הביטלס, לא הולווט אנדרגראונד. כל פעם שאלוהים מתוך ייאוש רוצה להטביע עצמו בדמעות של ניק קייב, הוא שם שיר של Kiss על הפטיפון. חיים ויץ (ג'ין סימונס) הבסיסט של הלהקה וחברים שלו עושים עכשיו סיבוב פרידה בעולם. "העולם יהיה מקום עצוב יותר בלעדיהם" נכתב ב"רקורד קולקטור". הם ידעו שעדיף למלא את המזוזות שתקועות במשקופי דלתות בקוקה קולה מאשר במגילת קלף. זה מרענן יותר. כשאראיין את בוב דילן, השאלה הראשונה שאשאל אותו תהיה: "כמה תקליטים של Kiss אתה מחזיק?". אני גם מתכנן לגנוב את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י, לצבוע את פני האישה שבציור בלבן / אדום / שחור, כפי שפול סטנלי זמר Kiss צובע את פניו, ולהחזיר את הציור למוזיאון. אתם יודעים שאני לא משקר בכתיבה. אני גיבור גדול במילים.

2. אני לא אוהב את השירים של יהודה עמיחי. אני מאוד אוהב את השירים של דויד אבידן. אבידן נראה לי כמי שעומד על המעקה של גג כולבו שלום, מרים זרועו ונוגע בשמיים, אבל מזווית עינו רואה את המדרכה שליד כולבו שלום וחושב לקפוץ או לא. עמיחי נראה לי כמי שעומד על המדרכה למרגלות בניין כולבו שלום מרים זרועו ונוגע בשמיים – הוא משורר גדול – אבל גם מתבונן במדרכה ושואל עצמו האם להשתרע עליה. וזה ההבדל הגדול ביניהם. וכעת אני מגיע לאלבום ישן של לו ריד: "להתבגר בפומבי". לשיר… אבל רגע, לפני שאני עובר לניו יורק, אני רוצה עוד להישאר בישראל. בעצם ליצירת מופת ישראלית "חמישייה לקלרינט ולכלי קשת" של פאול בן חיים. המלחין הזה (1897-1984) שכחייל במלחמת העולם הראשונה כמעט נהרג בהתקפת גז, והלך בסוף המלחמה ברגל מאות קילומטרים חזרה לביתו במינכן, עלה לארץ ב-1933. כדי להקשיב ליצירה אותה חשב לשיא כתיבתו האורטוריה "יורם" היו צריכים לחכות עד 2013. סרט דוקומנטרי עליו תמצאו ברשת. החמישייה לקלרינט היא יצירת מופת. מתחילה בזעקה ייאוש / קריאה לעזרה של הקלרינט. זו יצירת מופת, כי בעומק בלתי רגיל וביופי נדיר המלחין מציג את אחת השאלות הכי קשות שאנשים רגישים לא יכולים להתעלם ממנה: איך, והעיקר מדוע, בעולם כזה מחורבן כמו עולמנו ישנם גם אירועים / מצבים / פינות יפהפיות. ומדוע זה כך. מי מחליף לפחות פעם בשבוע את הפרחים ליד מצבות בתי קברות. אלה לא רק בני משפחה וחברים. אלה הם איש זקן וצולע או נער צעיר ובריא שהשד יודע מהיכן הם באו. והעיקר – היצירה הזו של בן חיים מעוררת תיאבון להקשיב ליצירות נוספות שלו. האם שם יש פיתרון לשאלה הגדולה הנ"ל? ואולי צודקת הזונה בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שאמרה לי: " הכל שטויות. העיקר שעומד לך ושתשלם לי בסוף".

נכנעתם? אז נחזור לאלבום של לו ריד. הוא יצא ב-1980. הוא לא סתם אוטוביוגרפי. הוא אוטוביוגרפי בריבוע. השיר הראשון "איך אתה מדבר עם מלאך". השורות הפותחות הן: "בן שמקולל באמא מזדקנת / באמא ממורמרת / או באבא חלש שמזייף חיוכים / איך נער כזה מדבר עם הנערה הכי נחמדה / מה הוא אומר לה בהתחלה / איך הוא מתגבר על הבושה". תקשיבו איך ריד שר: בכל שורה, בעצם בכל מילה, קולו נע בין מחנק לכמעט בכי. ופתאום יש בקיר הפסקונת. השיר לובש סגנון רוק כבד, עם טיפת סולו גיטרה שמתאים לרוק כבד. לכן אל תתפלאו שבסוף ימיו ריד משתף פעולה עם הרוקיסטים הכבדים "מטאליקה" באלבום "לולו". אני יודע שכמה מכם חושבים שטיעונים כאלה מעידים שההיגיון מתהפך בקברו. אבל תזכרו שאני לא מאמין במוות. בקבר. אני מאמין בהתחלות ולא בסופים. מיד אחרי הסולו הזה מחיאות כף, שירה שנדמה שהיא לא לעניין, ושוב בכי, והנה צעקה, הקצב הולך וגובר, והלהקה שרה "How How how" ("איך איך איך"). אני חושב שריד הכניס את מחיאות הכפיים הנ"ל כי מה שהעסיק אותו איך ומדוע להעלות בפני קהל רגעים מביכים בחייו. עד לאן לכתוב שירים כל כך אישיים. זוכרים את השיר: "להרוג את הילדים שלכם" – מתוך אלבום המופת שלו "סאלי לא יכולה לרקוד", שיר שמספר על טיפול בהלם חשמלי שהוריו הכריחו אותו לעבור. אם פעם יקום בית ספר לרוקנרול (אני מקווה שלא. רוק הוא לא כוס מיץ רימון שמוגש במסעדה מצוחצחת. רוק הוא לשתות מים מברז מאחורי הבניין, או להישאר צמאים) – כדאי להקדיש שיעור לדרך בה לו ריד שר את השיר הזה.

השיר נגמר באיזשהי התפרעות. זה חשוב, כי אמנות לא עוסקת בלהכניס סדר בדברים אלא בפירוק סדר. בהליכה בצד הפראי. אמנות היא געגועים לתוהו ובוהו, וחושך על פני תהום. לכן, אגב, אלבום הנויז "מטאל מאשין מיוזיק" של ריד הוא יצירתו המרשימה החשובה ביותר. לכן, עוד אגב, המשמעות היותר עמוקה של יצירות מוסיקה שלכאורה עוסקות בבנייה, בהכנסת סדר, כמו "וריאציות גולדברג" של באך היא למעשה הריסת סדר, הריסת ניקיון. לכן, עוד אגב, ואני יודע שזו דוגמה מזעזעת, יתכן וסיפור המבול בתנ"ך היא יצירת האמנות השניה. המפץ הגדול הוא יצירת האמנות הראשונה.

אני לא מסוגל להמשיך מכאן. קנו זר פרחים והמשיכו בעצמכם.

אופק, גאות

גוויות של עכברים מול הדלת שלי כל בוקר גם כך מביעים את אהבתם החתולים שלי אני מקפץ לגובה מעל הפגרים כאילו הייתי איגי פופ. דברים נהדרים אמר איגי: "שואלים אותי למה אני מקפץ על הבמה – ובכן, אני קופץ למעלה כי זה ההפך מלקשור עניבת חבל סביב הצוואר לעלות על כיסא / שולחן ולקפוץ למטה". בפסטיבל הפנזינים הלפני אחרון מ. הבחורה שאני אוהב ישבה בפינה וליטפה באהבה כלב יש לה מלא אהבה לתת אבל היה משהו נוסף בליטוף שלה: בקשת סליחה מהכלב בעצם מכל הכלבים על שבני אדם קושרים אותם ברצועה / שרשרת ומרסנים את החופש והפראות שלהם זה מזכיר לי דברים שאמר עיתונאי הרוק האנגלי אנדי גיל שמת לפני כחודש: "זמר/ת רוק שאתה באמת מעריך ואוהב כשאתה מראיין אותו בעצם אתה מעוניין שהוא יראיין אותך שהוא ישאל אותך שאלות נוקבות ואפילו אינטימיות" שכחתי מתי בפעם האחרונה מישהי / מישהו שאלה אותי שאלות כאלה נו תשאלו, אתם יודעים איך להתקשר אלי כעת שיר של משורר שאת שמו שכחתי השיר נקרא "פרייבט ספנסר":

פרייבט ספנסר

לפרייבט ספנסר
בעיה
בעיניו בדידות
יותר מאצל אחרים.

ראיתי אישה
הולכת בעקבותיו
דרך ארוכה
לביתו
לא מבינה
עד אשר צעדיו
הפכו מהירים
יותר ויותר
שמה שחיפש-
שונה לגמרי.

זה מזכיר לי שעיתונאי רוק גדול כשהוא כותב לדוגמא על אלבום מסוים / הופעה מסוימת בעצם כותב על משהו שונה לגמרי. עיתונאי כזה זקוק לקוראים גדולים. עמוס עוז כתב: "כשאני רואה מודעה 'הטובים לטייס' אני חושב שצריך לפרסם מודעה 'הטובים לקריאת ספרות' כי יש ספרים גדולים שצריכים קוראים גדולים".

אמרתי פעם למ. שאני קצת מוצלח בלצרף משפטים ולצייר אבל אני לא יודע לחבק. היא אמרה לי וזה היה במועדון ה"צימר" לעיני אנשים "בוא לפה". תפסה וחיבקה אותי כל כך חזק שהרגשתי כל עצם בגופה וגם מה שבין העצמות. ואז ידעתי מה פירוש אושר. הרגשתי אושר שלא ידעתי שהוא קיים. היות ואני ביישן רציתי לצאת מהחיבוק. מ. אמרה: "איפה אתה הולך? אתה ממהר לאיזשהו מקום?" זהו. אל תהססו לדחוף את המוסיקה, הספרות וכו' לשולי חייכם. אחרת החיים שלכם יעלו בעשן. מקווה שהבנתם ש"הקרמטוריום" שלי הוא בכלל לא על מוסיקה.

אבן, נייר ומספריים

אחד הפוסטים הקודמים פה הוקדש לדבורה בארון. כבר כשהוא עלה נזכרתי בשורה שתכננתי לשלב אותה שם. אבל היא מתאימה גם עכשיו:
"הסיפורים של דבורה בארון זה לכתוב לאורה של נורה שרופה באמצע הלילה מכתב התאבדות". קובי, אם תמשיך כך לאן תגיע?

הגענו לשפך הירקון
זה מה שקרה לטיול האופנועים
שתכננו. רצינו להקיף את העולם.
או לפחות לבוא לניו זילנד.

טיפות ראשונות של ספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן וגם השעונים נזרקו בדרך. הבנו שאם נציב לנו מטרה, נגמד את אורח החיים שלנו. סובבנו את האופנועים ורכבנו בחזרה לרמת גן. להגיע לניו זילנד זה קל כמו להגיע לסביח של "עובד" בגבעתיים. אז מה ההבדל? נכון שאין דרך לרדת מהמירוץ למיליון שמעצב את החיים שלנו? בעצם יש רק דרך אחת עליה אנחנו פוחדים לחשוב.

"זה להתניע אופנועים ולהוציא רק רעש ועשן" הם אמרו אחד לשני. בעקבות הפוסט הקודם שלי התנפלו עלי: "קובי, לו היית ארכיטקט היית בונה את מגדל פיזה בצורת מזרק עם פנס בצורה טיפה / כיפה אדומה בקצה".

כבר 15 שנה אני על כדורים נוגדי חרדה / חזרת כפיה – פרקסוטין וקסנגיס (לידיעת ד"ר חופית כהן ויובל לוי שלשניהם בלוג חדש יפה ביותר ב-Ynet בשם "מתים עליהם"). הכדורים מצילים את חיי אבל לא נרפאתי. התמכרתי להם. עוד ועוד אני מדווח בבלוג הזה על כישלונותיי להירפא. אני עוטף את זה באזכורים מוזיקליים. אחרת תפסיקו לקרוא כבר בהתחלה ולא באמצע, כמו שלפחות חצי מכם עושים. כל כך רציתי להציג בפניכם את מכתבי האהבה שאני מקבל אבל אין כאלה. במקום זה האותיות שמרכיבות את המילים בבלוג הזה הן ציפורנים מלוכלכות שאני קוצץ מאצבעות ידיי ורגליי.

מוות ביוני. חיים בספטמבר. האפור של השמיים. קסדות המגן והמסיכות נזרקו בדרך. הייתה לו מטרה שעיצבה את אורח חייו. כעת הוא סובב את עצמו חזרה לאדלייד באוסטרליה. בעצם נותרה לו דרך אחת עליה הוא פוחד לחשוב. אני מדבר פה על דגלאס מ"מוות ביוני" ועל אלבומו החדש חדש "Essence". כבר לפני שנים סיפר לי איגור אחד מאלה שהביא את דגלאס להופעה הראשונה שלו פה שדגלאס בדיכאון גדול. "משעמם לי. הופעתי בכל מקום שרציתי. אין לי יותר למה לחתור. בא לי למות" אמר האיש הגבוה שלפני כשנה הופיע שוב בארץ והצהיר שזו ההופעה האחרונה בחייו. למה דווקא בישראל? "כי אני מעריץ שאתם הישראלים מנהלים חיים נורמאליים למרות שאתם מוקפים בערב רב של עממים שכעת, סוף סוף, האירופיים מבינים עד כמה זה חמור".

את הפילוסופיה שלו הוא תמיד עטף באיזכורים מוזיקליים. בעצם כל זמר עושה את זה, אלא שהדעות של דגלאס פירס הרחיקו אותו מעיתונאי רוק רבים, מעיתוני רוק רבים, מרדיו וטלוויזיה. אני חושב שהאלבום החדש הזה הוא תיעוד של איש מאוכזב, נואש, עייף. אם השירים של לאונרד כהן הם סיפור על עננים שמסתירים קרני שמש אבל בכל זאת קרני השמש עוד קיימות ומגיעות גם אם חלש חלש אלינו, השירים באלבום הזה (דף המילים מצורף) הם נורות שרופות באמצע הלילה. אבל אם תקשיבו באמת בעיון לאלבום, דגלאס הולך רחוק יותר: בעצם הוא מספר על מה שקרה ביום שלפני היום הראשון בבריאת העולם. הוא מספר על התוהו ובוהו ועל החושך על פני תהום. והוא עושה זאת בעוצמה יצירתית אדירה. אבל אם הוא ימשיך כך לאן הוא יגיע?

דבורה בארון

אילו מריאן פייתפול וניק קייב ידעו עברית. כנראה שהיו עושים דברים עם הכתיבה של דבורה בארון. הסופרת / עיתונאית איילת נגב מתארת את הטקסטים. קיראו. לא בא לכם לחקור מי עומד (בעצם זז חזק) מאחריהם?

הנושא שהעסיק את דבורה בארון (1887-1956) יותר מכל, כאישה וסופרת: חיי משפחה, בפנים המכוערות שלהם… כמו הצעירה היפה והענייה, שנישאת לגבר שהיא סולדת ממגע ידו, ועושה את כל המאמצים להתחמק מקיום יחסי מין איתו, כאשר היא מרגישה שאין לה עוד ברירה היא מנסה לתלות את עצמה ולא מצליחה (בסיפור "בשחוק ההוויה") או הבעל הנכה, אשר אשתו בוגדת בו לנגד עיניו והוא אינו יכול לעשות מאומה ("על יד החלון").

אביה הרב של בארון, בניגוד למקובל, נתן לה השכלה תורנית. בגיל 35 נכנסה למיטה שלה ולא יצאה ממנה עד מותה, 34 שנים אחר כך. את אורחיה קיבלה במיטה כשהיא לבושה בבגדיה. הסופרת והפסיכולוגית עמיה ליבליך חושבת שזו הייתה תופעה פסיכולוגית – "שיגעון בשניים" – שני אנשים – במקרה הזה דבורה בארון ובתה – שיחד מפתחים עולם אחר של הזיה בשניים.

חוץ מהרוקיסטים ענבל פרלמוטר וגבריאל בלחסן קשה לי להיזכר בכותב רוק קרוע / לוחם / הרוס / נאבק כזה. סופרים דווקא יש: י.ח. ברנר, אילנה ברנשטיין בספרה החדש והאדיר "מחר ניסע ללונה פארק" למשל.

אני נוהג לקרוא את סיפוריה של בארון כשברקע תקליט של "מסיבת יום הולדת" – להקתו העתיקה של ניק קייב.

אתם, רוקיסטים ישראליים, שהטקסטים שלכם הולכים ומתייבשים, טוב תעשו אם תתחילו לקרוא ספרים. קיראו את י.ח. ברנר. את "אצל" של גנסין, גם הוא סופר משנת תרפפ"ו. אם תקראו טוב את הספר הזה, תקלטו שהפרוזה של גנסין לא פחות מתנגשת / מעופפת / מתהפכת / נופלת על הפנים – ספרות גדולה צריכה ליפול על הפנים ולא על מושב נוח כמו התחת – לא פחות מהפרוזה של וויליאם בורוז.

קיראו ספרים. זה יעזור לכם לקרוע מיתרים.