תחבושות

זה מה שקורה כשבא לי ללכת למועדון "הצימר". אני לוקח מונית, אומר לנהג לעצור כמה רחובות לפני המועדון. מבקש ממנו להדליק אור. מסיר את החגורה, פותח את הדלת, בורח בלי לשלם. מחיר הנסיעה מביתי לשם הוא 70 שקל. אני מעדיף לתרום כל פעם את הכסף הזה ל"צימר". הוא המועדון היחיד לו אני עושה את זה. הוא ראוי לכך.

מעט יודעים שב"צימר" נוהגים כמה מכוכבי הרוק / פופ להופיע בלי הודעה מראש. שם תוכלו לשמוע אמנים כמו שלומי שבן, פוליקר, משפחת בנאי וכו' מבצעים חומרים אוונגרדים, אותם הם לא מעיזים לבצע במקומות ידועים יותר.

אסור לכם להחמיץ הופעות מפתיעות כאלה. שבר ענן.

משהו הפוך: כעת, במוזיאון תל אביב, אוצר אורי דרומר תערוכה עמוקה, יפהפייה, של ציורי / הדפסי / יצירות קוליות / קולנועיות של דויד אבידן. הרבה אנשים יושבים בצוותא סביב מדורה, מדברים ומתחממים לאורה של המדורה. אורי דרומר נוהג לשבת לבד מול האש כמה שיותר קרוב אליה, ולדבר איתה. רק איתה. ואם תשאלו מה הוא עושה בחורף, כשגשם בחוץ, ובכן, הוא יושב בבית ומלפף תחבושות סביב הכוויות שהאש גרמה לו. והתחבושות האלה הן הציורים וקטעי הפרוזה שאורי כותב, המוסיקה שהוא מחבר, והתערוכות שהוא אוצר.

יובל מסקין צודק כשהוא אומר: "דרומר הוא אחד היוצרים הבודדים כאן שכל מה שהוא עושה מעניין". בתצלום למטה: מימין, אורי בתקופת להקתו "דורלקס סדלקס". משמאל, ארז שוויצר.

יש אנשים שאורי נפתח בפניהם ומספר להם על שורש הכוויות האלה. איך בילדותו הגננת נהגה לקשור אותו לעץ. איך כשהיה נער, ביום הולדתו הזמין את חברי כיתתו אליו הביתה ואף אחד לא בא. אורי ישב לבדו, מבטו חודר בעוגות ובקבוקי השתייה העירומים שעל השולחן. זה מה שהוא אכל בילדותו.

את השם "צימר" אורי נתן למועדון. לעיתים רחוקות הוא מופיע בו. שבר ענן.

ובקשר לאוכל: חשבתם איך נראה הגהנום? ובכן, הוא מסעדה. אתה קורא למלצר. מבקש תפריט. המלצר הולך וחוזר ומושיט לך את התפריט. לתדהמתך, ציפית לראות רשימת מאכלים ומחירים אבל המלצר מושיט לך ראי גדול שאתה רואה בו את עצמך. זה התפריט. המחירים בשמיים. ורק מגאונים כמו אבידן המלצר יקבל שירים במקום כסף.

ניק קנט

לא תאמינו. שנות השבעים. צעיר מאוד אחד, נודד בקוטב הצפוני. רואה בשדות הקרח הנצחיים מפוזרים מיכלים אדומים קטנים. מיכלים שנועדו לכיבוי שריפות. שריפות בקוטב? לא. בעצם אלה גוויות ספוגות דם של כלבי ים, דובי קוטב שציידים רצחו אותם. הצעיר מרים ראשו ומיילל לזוהר הצפוני. מרעיד אותו.

לדרום תל אביב יש זוהר משלו. הצעיר של פעם, כעת מבוגר, אוהב להסתובב שם בלילה. אוזניות גדולות באוזניו. מקשיב לאלבומים של הסטוג'ס. היות ואין לו כישרון להתחבר לאנשים / נשים הוא מתחבר למראות. לחנויות שמוכרות פיצוחים, לאופניים ישנים קשורים לעמודי חשמל. ליללות חתולים. לחלונות ראווה של חנויות לממכר חליפות עם שמות הזויים כמו "פריז", "אופנת העל". ריח של קיא. ריח של קיא.

ההקדמה הזאת נועדה להכניס אותכם לכתיבה של עיתונאי רוק אנגלי גדול שנערץ עלי: ניק קנט. Nick Kent. הוא גר כעת בפריז. כמעט בן 70. עוד כותב ומפרסם. ממנו למדתי לחבוש כובע עוד ועוד. לפחות ללמוד ממנו משהו אחד. חוץ מלרחרח עם מילים רחובות לא נקיים, משפטים הזויים, שרוצים להתחבר לאנשים ולמוזיקה ונכשלים, שמייללים לשמיים ולפעמים מרוב רעד מהקור שנושב מאנשים עושים לקוראים שלהם זוהר.

כמעט כל לילה אני נרדם כשהספר שלו ובו מיטב כתיבתו "The Dark Stuff" תחת הגיבנת שלי. איגי פופ אמר עליו: "אגדה מקצה אצבעותיו עד קצת הדמיון". לפעמים מהדורה חדשה שלו מגיעה לחנות התקליטים החדשה והמעולה "חולית" ברחוב יונה הנביא 42 בתל אביב. אל תחמיצו.

כשקנט כתב בשנות השבעים ב"ניו מיוזקל אקספרס", יתר הכותבים העריצו / קנאו / שנאו אותו. ג'ולי ברצ'יל, שכתבה שם וגם הייתה נערצת / שנואה, מספרת: "כשניק נכנס למערכת היינו בורחים. הוא תמיד לבש מעיל עור שחור מסריח עד השמיים. המעיל היה ספוג בקיא של קית' ריצ'רדס מ'הרולינג סטונס'. ניק כל כך היה גאה שריצ'רדס הקיא עליו, שסירב לנקות את המעיל".

ראיונות איתו, כתבות שלו, תמצאו ברשת. חופן של דולרים? בכלל לא. ריח של דברים שבאים מעומק הבטן. מיוחדים כדובי קוטב להם עור שחור.

תראו אני רוצה להעמיק. ביקורת טובה היא כשהמבקר מסיר את השריון שמקיף אותו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. והוא גורם גם למי שקורא אותו להסיר את השריון שלו, את הבגדים שלו, וגם את העור שלו. בשנות השמונים ב"מלודי מייקר" כתב מבקר כזה: לינדן ברבר. אני מתכוון לכתוב ספר אודותיו. אבל בינתיים קשה לי לפשוט את הטי-שירטס היפים והמקוריים שאני לובש. תחכו?

גשם בוא

השיר בסוף מרסק הגנות. כתב ושר אותו קווין איירס (Kevin Ayers), מוזיקאי אנגלי מעוזבי "סופט מאשין" בה תופף רוברט וואייט. בקלות תמצאו הקלטות שלו ברשת. אני ממליץ על אלו בהופעה חיה.

השמעתי אותו לתלמידים שלי בתיכון. הם אמרו שהוא תיאור בדידות קיצונית, פחד מאיבוד בתולין, מחלת נפש, פחד מלהתנתק מהעבר ולקפוץ למים: לתת למציאות אחרת לגמרי "לטפל" בך, תיאור לקיחת סמים מעוררי סערה (שימוש בלהבת נר כדי לחמם כף ובה גוש סם).

התרגום פה הוא של תלמידה שעל זרועה כתובת קעקע "את חייבת להאמין בחורף". התירגום הוא ללא זכויות. תתרגלו לחיות בלי מישהו ששומר עליכם ובלי שאתם שומרים יותר מדי על עצמכם:

"היא עולה במדרגות, רק נר דולק בידה
הדלת ללא ידית אחריה נסגרת
את הנר על כיסא ליד החלון היא מציבה
אומרת תפילה
ורוח סוערת
בבגדים למיטה היא נכנסת
מהחושך כעת
היא מוגנת
לפחות מוגנת מהמלתעות
הכי חדות

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?

היא מטפסת בגבעה
חבילה לה נמסרת
היא מסירה את העטיפה
מגלה בתוכה טירה
שלה גשר מתרומם, בלי מעקים
קולות מהמים נשמעים:
בואי ילדה, אלינו,
זמן רב לך חיכינו

על מה תחלמי ליידי רייצ'ל?
על מי תחלמי ליידי רייצ'ל?"

הקוד

א. חברי ואני מדברים בקודים. "מפתן" זה ראשי תיבות של "משולש פיצה תמורת נשיקה". "משהו צורב יותר? תשלם" – בקוד: "מצית".

במילים נוספות: את הבלוג שלי אפשר לכתוב בקוד בן שתי אותיות: "אם". ראשי תיבות של "אז מה?".

ב. כשהתחלתי להביא רשימות לאדם ברוך, אז עורך "עיתון תל אביב", המקומון של "ידיעות אחרונות", התחיל דו שיח:

– אדם: אתה יודע לאן אתה נכנס?
– קובי: לאן?
– אדם: מהר מאוד, כמו כולם שעוסקים בהבעה בכתב או בציור וכו', תמצא עצמך מתעורר כל יום בשש בבוקר, ועוד בטרם תבדוק אם הבחורה שישנה לצידך עדיין חיה, או שמא תלתל משערה מכסה את אפה ומפריע לה לנשום, בטרם תעבור באמבטיה לשטוף פנים, תמהר לחדר המדרגות, למעלית, לתיבת הדואר שלך, בידיים רועדות תמשוך את העיתון לבדוק אם הרשימה / הסיפור / השיר / סתם ידיעה אודותיך התפרסמה. אם לא, תקלל את העורך. אם כן, תבדוק אם תצלום שלך הופיע, ואם חס ושלום הודפסה רשימה ארוכה יותר של כותב אחר. ימיך יהפכו למירוץ אחר מחיאות כפיים, קנאה, השוואות, שנאות, חנפנות, דו פרצופיות. תהפוך לג'אנקי. קובי, ספר זאת לחברים שלך אם יש לך כאלה. אלה שעוסקים בכתיבות, במשחק בתיאטרון / סרטים וכו'. מי שיגיד לך שהוא לא מתנהג כך, תגיד לו שאני, אדם, קורא לו "שקרן". אתה מוכן להתחיל במסע המפוקפק הזה?
– קובי: אדם, אם לא אבטא בכתב את השטויות שלי, אתפוצץ. או שאפוצץ הורים, שכנים, אנשים ברחוב. כתיבה / צירוף משפטים בשבילי היא תחליף לאונס. לאוננות. לצפייה בסרטים כחולים. מה שמניע אותי זה לא אהבה. לא כמיהה ליופי, לעומק, אלא שנאה. אני, אדם, מנצל אותך. לא נעים לי להגיד אבל אני חושב שאנצל את הקוראים העתידיים שלי.

אדם, וכבר סיפרתי את זה באחד הפוסטים בבלוג הזה, פתח מגירה, הושיט לי מאה שקל, ואמר:
– אדם: אתה רעב. אני יודע למה. אתן לך כתובת של בית זונות. קח את הכסף, לך לשם, תירגע, חזור לפה וננהל את השיחה הזאת מההתחלה. אני חושב שהיא תהיה אחרת.

ג. הרבה שנים עברו מאז. לא החזרתי לאדם את הכסף. אז, כמו שדליה רביקוביץ כתבה: "ידעתי חמדה שלא הייתה כמוה". הראש שלי עובד היום אחרת. באוגוסט הקרוב ימלאו לבלוג הזה תשע שנים. הוא נראה לי הזוי. מופרך. תחליף. אם תגנבו את הציור "מונה ליזה" של דה וינצ'י ותגרדו אותו, תגלו מתחת את הציור "וונוס עולה מהגלים" של בוטיצ'לי (?). ואם תגרדו את "וונוס", תגלו את ציור "הילד הבוכה" שנמכר בפרוטות בתחנה המרכזית בתל אביב. ועכשיו תגידו: למי קובי דומה יותר: למונה ליזה, לוונוס או לילד הנ"ל? את מי מזכיר יותר הבלוג הזה?

ד. מ'. הבחורה שאני אוהב נושמת בסדר. יש לה שיער קצוץ ושום תלתל לא מכסה את אפה. אבל היא לא איתי.

ה. מי שכן איתי זה דיסקים, תקליטים, ספרים, עיתונים, לפטופ מקולקל, חתולים, מכתבים שאני לא פותח. את התקליטון מ-1973 של דיוויד אסקס שתצלום שלו פה למטה, מצאתי בכוך בבית שלי. תכננתי לצרף עליו משפטים. צירפתי. הם מרכיבים את הפוסט הזה.

שחרזדה

קונדום ביד אחת וכוסית ויסקי בשניה. לחבורה של המלחין מוריס רוול קראו "חוליגנים". הרבו לבקר בבתי זונות ולהשתכר. אילו כתבתי את הביוגרפיה שלו כך הייתי מתחיל: אבל רגע, דילגתי על משהו.

אפילו בתקופות הכי נמוכות שלי, העדפתי להישאר בבית ולהקשיב לרדיו כששידרו מוסיקה בנגינת הפסנתרן ארטורו בנדטי מיכלאנג'לי, במקום לנסוע לתחנה המרכזית בתל אביב לקנות מנה.

אורי דרומר סיפר לי שכנער גנב מספריית בית הספר שני ספרי שירה של רוני סומק. אמרתי לרוני שאין מחמאה יותר גדולה.

בשירות מילואים ישן בשכם בזמן עוצר, הדליק בעוצמה מדהימה, באמצע רחוב ריק, אחד הקצינים טייפ נייד ושמענו את "שחרזדה", מוסיקה שכתב רימסקי קורסקוב. היה יום סגריר. אבל פתאום הגשם פסק והכחול בשמים גדל וגדל. כוחה של מוסיקה.

המשורר / מתרגם / חוקר התרבות אורי הולנדר כיסח אותי בגלל אהבתי למלחין סרגיי רחמנינוב. כשאמרתי לו "אבל גם מיכלאנג'לי הפסנתרן הנערץ עליך הקליט מוסיקה שלו", הולנדר אמר: "על זה אני לא סולח לו".

את סיבות אהבתי את רחמנינוב אשאיר לפעם אחרת. בינתיים אני שם בקומפקט דיסק את הקונצ'רטו הרביעי לפסנתר של רחמנינוב בביצוע מיכלאנג'לי. כשאני מקשיב לנגינתו אני רואה גבר שלא כורע על ברכיו כשהוא מציע נישואים. הוא עומד זקוף, אבל מניח בכף ידה של הבחורה את העולם כולו.
כוחה של אהבה.

אבל לפני שאני מכחיל מאוברדוז, אני עובר ליצירה אחרת. הקונצ'רטו לפסנתר של מוריס רוול בנגינת מיכלאנג'לי. גם מפני שאוהב עננים ולא כחול.

אבל רגע. דילגתי על משהו. התפייטתי מספיק בפוסט הזה. אדם ברוך אמר לי פעם: "קובי, אתה משתמש בכל כך הרבה דימויים שאני מתחיל לחשוב שאתה בעצמך דימוי ולא בן אדם". בעצם אני אומר זאת לעצמי ולא אדם ברוך. לכל הרוחות, איך גוף כזה קטן (מטר שישים) יכול להכיל כל כך הרבה ביקורת עצמית קטלנית?

אוקי. נחזור לקונצ'רטו הנ"ל. בגלל שאני לא אוהב לקבל הוראות, אני מדלג על מה שרוול אמר על הקונצ'רטו שלו: "יש בו קלילות. אין בו יומרה למשהו מעמיק ודרמטי". אני מוצא בו כבר בפתיחה לב שבור, איזושהי ישות על שמושיטה אולי לא יד אבל לפחות כמה אצבעות לעזור לצאת מדיכאון, הבנה שאם אתה לא תעזור לעצמך ספק אם עזרה מלמעלה תציל אותך, קריאה להסתכל בעולם שמחוץ לך, יש בו דברים כל כך יפים ומשמחים, ואם תסתכל טוב תדע שמעבר לעולם הזה יש משהו רחב, שלו, נקי, מענג יותר. ואם זו לא חוויה דתית אני לא יודע מה זו חוויה דתית. וכו' וכו' וכו' וכו'.

סבסטיאן

"או שמישהו עובר ממש ברגע זה מהחיים אל המוות, או שהוא עובר מהחופש אל הכלא. בכל מקרה, הזמן נעצר ומפסיק לזרום. אמנם רק להרף המעבר, אבל גם זו עצירה. הרגעים האלה הקסימו אותו יותר מכל דבר".
"זיכרונות מעונה מתה", ראובן מירן

אני מכור ל
"עד הבוקר תבער האש שאנו מדליקים.
אבנים לוהטות וריח ספרים.
רצועות עור צולבות על גופינו.
כל כך חזק הקשר בינינו"

השיר לא של "דת' אין ג'ון". הוא חלק מ"Musclebound" של "שפנדאו בלט". להקה אנגלית שמכרה המון באייטיז. שייכו אותה ל"ניו רומנטיקס". עד היום היא קיימת. הזמר התחלף. מה שגורם לי להקשיב לשיר יותר ויותר הוא הפיזמון החוזר. הוא מכשף. לא המילים אלא הלחן שלו. קצב צעדי האווז שלו. אני מדמיין חיילים מרימים ומורידים בבת אחת רגליים וידיים. שרים ביחד. האם זה מעיד שאני, סנאי בודד, משתוקק לחברים? שבדידות משמידה אותי? שעמוק בפנים אני לא רוצה להיות יוצא דופן? שאני רוצה להיבלע ברעיון חובק כל. פשיזם או קומוניזם. כשדיברנו עם דגלאס פירס מ"מוות ביוני" בפעם הראשונה כשבא לארץ אמרנו לו: "הפשיזם, המתורבת כביכול, אותו אתה מפיץ לא בא לקדש אינדיבידואליות. להיפך, רוצה להפוך אותנו לרובוטים שמטרה גדולה: שנאת זרים, האלהת מאבק יום יומי נצחי להיות זאב טורף בלהקת זאבים ולא אנשים שקטים, כנועים, עדינים, מתחשבים בזולת שזקוק לעזרה – מעסיקה אותם. בעצם אתה פוחד להיות ממש לבד. להתווכח ולשוחח עם עצמך. פוחד להודות שאתה חלש. שלהיות איש רגיש זה תמיד, אבל תמיד לריב עם עצמך. גם לשנוא, לפעמים, את עצמך".

דגלאס ענה: "ארבעים שנה אני שומע טענות כאלה. זה בזבוז זמן בשבילי לענות להן. אתם רוצים להתמודד איתי בהורדת ידיים או בשחמט?".

בכלל לא. השלמתי עם העובדה שעד קץ ימי אשנא / אוהב את העולם, את האנשים, את קובי. שרק בגלגול הבא שלי, לו אני מחכה בלי פחד, בלי צער, זה כבר לא יהיה קובי, זה יהיה משהו אחר לגמרי, "ארגיש" אחרת.

בעצם, כל הפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מה מושך אנשים רגישים למוסיקה של יוהן סבסטיאן באך. תקשיבו לסוויטות לצ'לו סולו שלו. אולי הן יזיזו את הענן שבראשכם שמאפיל אתכם. זו תהיה גם הושטת אצבע משולשת לנושאי הלפידים הפשיסטים שמתרבים בארץ הזו. הסוויטות האלה, מלאות בתחינה, בשנאה, בכניעה, בהתמרדות, בחוסר אמונה, בתפילה לאל, בתחושה שהוא לא קיים, באכזבה, בעקשנות שמודעת לכך שאין בעקשנות תועלת, במחשבה שמעל האל יש מישהו / משהו חזק ממנו. שרשע ממנו, שהכול הבל, שלא הכול הבל, שהכול מקרי, שאין כלום אחרי המוות, שאחרי המוות ההרפתקה הגדולה באמת מתחילה. שאין אמת. שמרוב חיפוש אחר האמת בן-אנוש הופך למת.

כעת אכין אותכם לאחד הפוסטים הקרובים פה. אודות הפסנתרן הקלאסי ולדימיר הורוביץ. יש פסנתרנים שפויים שהביצועים שלהם שפויים. יש פסנתרנים לא שפויים שלא יודעים שהם לא שפויים. הורוביץ היה לא שפוי שידע שהוא לא שפוי. גם דגלאס פירס הוא כזה. עיתונאי מוסיקה (כל מוסיקה, רוק / פופ / קלאסי / ג'ז) גרוע בדרכון שלו כתוב – מקצוע: טכנאי מטוסים. עיתונאי מוסיקה טוב בדרכון שלו כתוב – מקצוע: טייס. לפעמים מגלים את הדרכון השרוף שלו בין הריסות מטוסו שנפל. תיגעו בעדינות.

המבורג

אלבום מ-1970. "Johnny winter and". שיר פותח: "Guess I'll go away". הרכב נהדר: וינטר, הגיטריסט הלבקן קול וגיטרה, ריק דרינג'ר, הגיטריסט שאני הכי אוהב בעולם. בתצלום על עטיפת התקליט דרינג'ר הוא הראשון משמאל. אני לא חושב שנגינת הגיטרה שלו כאן מסתדרת עם הצריחות ונגינת הגיטרה של וינטר. אבל זה בסדר. מי אמר שדברים חייבים להסתדר? מה, אני כן מסתדר עם הקומה הנמוכה ועם הגוף שלי?

את דרינג'ר אני אוהב כי הוירטואוזיות שלו בגיטרה יותר ביישנית מאשר יהירה. כן, יש אנשים כאלה. רנדי הובס מנגן בבס ושר. ורנדי זד תופים. השיר הזה מלווה חברים שלי ואותי שנים רבות. אם אתם שייכים לחבורה שיותר מאשר רוצה להגיע ל… רוצה לעזוב את… הוא יכול להיות אחד ההמנונים שלכם. הבלוג שלי יכול לשמש קטלוג להצעות עזיבה. תקשיבו לשיר ולביצוע. את מה בא לכם לעזוב?

כעת אני בהמבורג. מתכונן לניתוח לשינוי מין. נדבר.

– קובית