בת יענה

נטישה הולכת ונמשכת. שלי את מוסיקת הרוק. היא משעממת אותי יותר ויותר. לא משום שהיא משעממת. היא משעממת אותי. אני אשם בזה. שתי סיבות לזה. יחסית למוסיקה קלאסית הרוק מאוד פשוט. הקשיבו למשל לפרק האחרון בסימפונית יופיטר של מוצרט. או ל"פלי סלון פלי" של פייר בולז. אח"כ הקשיבו ללו ריד / ג'ון קייל. אל תקפצו ותגידו: "אבל הרי פראנק זאפה… אפילו פייר בולז המלחין האוונגרדיסט והמנצח הגאון ניצח על יצירותיו". או תפנו אותי לנגינת סטיב האו מלהקת "יס". תבינו, אני לא טוען שמוסיקה קלאסית טובה יותר מרוק או שהיא פשטנית. היא יותר פשוטה.

יש לי בעיה עם פשטות. "אולי העולם שלנו אינו הטוב שבעולמות, אבל הוא אחד מהיותר פשוטים" – אמר הסופר וויליאם בורוז.

החוכמה בחיים היא ליהנות מדברים פשוטים. שמונחים לפניך ואתה צריך רק לגעת בהם. החוכמה לא לאפות ביצי בת יענה בתנור ולשפוך עליהם משיער סנאי מעורבב בביצי דג סלמון שטוגנו בחמאה תאילנדית בדיוק במשך 17 דקות. החוכמה ליהנות מלחם ומים. מהספרים של מונפסאן. מהשירים של יעקב גלעד. מספרי המפקח מגרה של ג'ורג' סימנון. לא רק מהשירים של סטפן מלרמה וממשמעות נסתרת של הכלב בלק באחד מספרי עגנון.

יש לי בעיה עם פשטות. משום שאני פוחד ממנה. אני פוחד מהמציאות. המציאות היא פשוטה: קשה, אכזרית. לכן אני משתדל לעבות אותה, לכסות אותה בעשרות פרשנויות. במילים אחרות אני מתכחש למציאות. אני בורח. לכן אני מחפש פילוסופית מעמקים בשירים של "גאן קלאב" או לו ריד. מזל שאני לא אוהב מוסיקה מזרחית. אחרת הייתי מגלה "אוצרות" ב"מעמקי" שירים של קובי פרץ ואייל גולן.

אני מודע לסיבובי הראש שלי. משהו עקום אצלי. אני חולם לגור באיסלנד, ובלב יודע שכדי להגיע לאיסלנד, אצטרך לחרוש את מדבר סהרה.
איזה פחד.

לכן אני מקנא בעיתונאי הפופ / רוק של "ישראל היום" סער גמזו. הוא יודע שכותב אינטליגנטי שרוצה להרים קופסת גפרורים מהמדרכה פשוט מתכופף ומרים אותה, ולא כמוני, מזמין מנוף של 12 טון. הרי לא צריך ללמוד פסיכולוגיה כדי לזהות ניצנים לא דמוקרטים בממשלה הנוכחית.

לכן "קרמטוריום" מעניק את פרס מזרק השנה, פרס לעיתונאי הרוק הבולט השנה, לסער גמזו.

פאק אוף קובי אור!

הקשבה חזקה לביצועי הפסנתרן הקלאסי כריסטיאן צימרמן העלתה בי מחשבה ששורות יפות / דימויים יפהפיים יותר משהם מועילים לקורא, הם מועילים לכותב אותם. זו דרך זולה לברוח מהבדידות. להתחמק ממנה. אבל מבדידות לא צריך לברוח. צריך להתעמת איתה. נכון? ונזכרתי בדברים של מבקר רוק אנגלי ותיק Mat Snow שאמר "כתיבה טובה על רוק זה להתחיל בפקפוק בחשיבות המושגים 'איכות', 'יופי' ולסיים בפקפוק במושג 'עומק', ואז להישאר רק עם פקפוק במושג 'ביחד'". מט סנו אגב, כתב פעם שהאלבום "סרג'נט פפר" של הביטלס "הוא הכי אוברייטד ברוק".

הסיבה השנייה להתרחקות שלי מהרוק היא שעמוק עמוק בראש אני יודע שאין מוות בעולם. שזה לא נכון שכשאנחנו מתים אנחנו מתים. שהכל / הקול נגמר. כתבתי "אני יודע". את ההוכחות לכך אני שומר בינתיים בסוד. זה לא סוד סודי במיוחד. תקשיבו לסונטות האחרונות לפסנתר של שוברט ובטהובן ותיראו. אם המציאות לא עיוורה אתכם, תיראו בבירור מה קורה אחרי מותכם. הקשיבו לביצוע הפסנתרן אלפרד ברנדל למוסיקה הזאת. ברנדל הוא מין סער גמזו. מצד אחד: פשוט, ענייני, ומצד שני הוא סער גמזו שמבין שיש קופסאות גפרורים בהן גפרורים שרופים שכשאתם שולפים אותם דווקא הם מדליקים בעיניכם את האמת שמעבר לגבול המציאות.

בסיום אחת ההופעות השנה של "סייקק טי.וי" אומר ג'נסיס פי. אוריג' לקהל: "אחרי ההופעה לאן תלכו? לפאב? הביתה? אל תעשו את זה. זה קרוב מדי".
התרחקו קצת מהרוק. הוא קרוב מדי. לכו רחוק.

כשלו ריד נפגש בארץ עם עיתונאים, לפתע הוא אמר: "כעת התור שלי לשאול אתכם: הקשבתם פעם לאורנט קולמן?".

מי זה אורנט קולמן? חפשו בגוגל ותקשיבו. לכו באמת בצד הפראי.

קובי 2 001 (3)

הפעמון

כשהייתי צעיר ושוטטתי בלילות בגנים ציבוריים, בכל מקום שהשפכתי בנו אחר כך מנזר. לכן יש קוראים שאומרים לי שבכל פעם שהם קוראים אותי הם שומעים צליל פעמונים.
באמת.

דיסק ישן "פתח את ליבך" של שרון הולצמן. דיסק יפהפה ועמוק. ראוי שייכתב עליו ספר שלם. "יש דברים שאי אפשר להסתפק בלכתוב עליהם 700 מילים" אמר מבקר הספרות נסים קלדרון שכותב גם על רוק.

בדיסק הזה לשרון קול שדיי מזכיר את קולו של יוסי בבליקי מ"פונץ'". קול של מישהו שבאמצע הלילה עולה לגג ביתו החשוך, מביט סביב, מביט גם לשמיים, ושוב מסביב, ואומר / לוחש: "יש כאן מישהו?".
הוא מחפש את אלוהים.

כשאני כותב אני שולה גוויות מאגמים ומחפש בכיסים שלהן דרכונים בהם מוטבע אישור כניסה לגיהינום.
הדיסק הזה של הולצמן נשמע יותר רענן מרוב הדיסקים שיצאו אתמול.

בואו נלך שם עמוק: מכת התוף שמסיימת את השיר "כל פרידה" היא אנטיתזה לקצב הכל כך ספידי ורקיד שמאפיין את שלוש הדקות ועשרים ושתיים השניות שקדמו למכת התוף. זה לא תעלול. זה לא סתם צליל. זה תוף שמלא בתחבושות משומשות. בשיר "חרוזים" הולצמן מושך את המילה "בדיה" כמו ג'אנקי. ומי שלא שמע איך מכור לסמים מבטא את המילים "שקר", "בדיה", "אשליה", משהו דפוק בהשכלה המילולית שלו. את המילה "ילדותי" בשיר "פו הדוב" הולצמן מושך בגעגועים בעוצמה בלתי שכיחה, בעומק בלתי שכיח ברוק הישראלי.

בשיר "מעיין" הוא מושך את המילה "משתוקק" וזה צפוי, אבל מאוחר יותר בבית האחרון בשיר כשהוא שר את המילה "יגיע", ההברה האחרונה במילה ממש שוקעת. וזה כבר לא צפוי. זה הפוך מהצפוי. זה מיוחד. זה, זה יצירתי.

הגענו לשיר "מחר יקרה לי משהו טוב". תקשיבו בעיון: יש בשיר הזה מילה אחת שהולצמן שר בהתפעלות מהממת. מילה אחת שהדרך בה הוא שר אותה מצליחה, ואולי זה הפלא השמיני שבעולם, להשקיט להרבה רגעים את הרעב הארור, הנצחי שבי. ואני לא מתכוון לרעב לאוכל או לאהבה. או לאפלה המבורכת בגנים ציבוריים. נראה אם אתם מסוגלים לשמוע את המילה הזו. לא אגלה לכם אותה. תעשו את זה לבד. זה הרבה יותר קל מלהפשיט נזיר מהגלימה שלו בגן ציבורי בחושך. בלילה.

קובי 1 001

אמריקה

אני מקווה שתבינו. הבלוג הזה הוא לא כרטיס ביקור. היופי שבכרטיס הביקור שלי היה שהמילים "עיתונאי", "סופר", "כותב" שבו עלו באש. אבל הוא נגנב על ידי כותבים לא מוכשרים. הם מנסים להשתמש בו. הם נכשלים. בקרוב אתנקם בהם.

תארו לכם צליל התנגשות בין שני חלזונות פוגש בצליל נשיקת פרידה של זונות על לחי כמרים אחרי זיון. ובמרחק מה מהם, בסלואו מושן, אלוהים אוסף בשתיקה את שברי הבטחותיו. משהו כזה.

האם איוב, זה מהתנ"ך, גירד את פצעיו בסתם שברי חרס או בשברי לוחות הברית אותם ניפץ משה בהר סיני?
כך אני מתאר את המוזיקה של המלחינה הרוסייה-טטארית סופיה גוביידולינה.

"אני לא מנסה למצוא היגיון במבנה של שיר, לא מנסה לכפות היגיון על חוסר ההיגיון בעולם. אני משתדל לכתוב יפה. פשוט לכתוב יפה. לפעמים יופי רומז שאולי, מי יודע, אחר מותנו נגיע למקום בו המושגים 'חולי, 'אכזבה' לא קיימים" – אמר סופר / מבקר רוק אמריקאי גרייל מרקוס. אולי למקום בו אין מוות. אגב, על המצבה שלי יהיה כתוב "פייה עם ביצים".

סימן קריאה לא נכון בשבילי. רק סימן שאלה. אני יודע כלום. שואף לחזור לימים טובים שם פקפקתי כמעט בכל דבר. בכל דיבור. הפוסטים הגרועים שלי הם אלה בהם אני מתיימר לגלות לכם את "אמריקה". הפוסטים הבינוניים שלי הם אלה שם אני מתיימר לגרום לכם לחוש שאתם מבלים באמריקה. אמריקה של מקום נכסף ברוקנרול, במוזיקה קלאסית. בפוסטים הטובים שלי אני משתדל לגרום לכם לסמוך לחלוטין רק על עצמכם. לסמוך כל כך עד שפגישה אקראית או מתוכננת שלכם במישהו / משהו תזעזע אתכם עד כדי איבוד עשתונות / כיוון / ביטחון עצמי. כן, להוריד אתכם על הברכיים.

בוא נפסיק לרגע. אני ניגש להזריק. תכף אחזור. זהו. חזרתי. עכשיו נמשיך:

מה השעה המדויקת? מה עושה המתופף כשחמי רודנר שר בפעם הראשונה את המילה "גאולה" בשיר הידוע הזה? חמי הוא בחור מוכשר. אני בונה עליו שיום יבוא בו ישנה לגמרי את העדפותיו למוזיקה. לא מפני שכיום הן פסולות, אלא משום שאני מזהה בהקלטותיו רעב. לא רעב לדיוק, אלא רעב להגיע למקומות שרוקיסטים / פופיסטים ישראליים לא מעוניינים להתעסק איתם. רוקיסטים / פופיסטים ישראליים אוהבים להגיע אל… בניגוד להם רודנר, וזה נפלא, אוהב לעבור מ…. זה הבדל מהותי.

כל המילים פה הם תגובה למה שמבקר מוזיקה קלאסית ב"הארץ" כתב על סופיה גוביידולינה (בתצלום למטה): "המוזיקה הסתומה שלה". האם הוא התכוון שהוא לא מצליח לפענח את דקויות המבנים המוזיקליים שלה? מה דעתו על מה שיוסף טל, הקומפוזיטור הישראלי, מאסטר אמיתי, אמר על בלה ברטוק: "מי יודע, אולי יום אחד נוכל להבין את המוזיקה שלו?".

בנו של מבקר הספרות, המרצה והפילוסוף פרופ' מנחם ברינקר, סיפר לי שלאביו לוקח בכל פעם חצי שעה ויותר לקנות גבינה לבנה במכולת. הוא שב וחוקר האם גבינה בת חצי אחוז שומן עדיפה על זו בת שלושה אחוז, על זו בת חמישה אחוז וכו'. איש כזה נלחם ברעב שבתוכו. אנשים כאלה שונאים משהו לא ברור, "סתום", תוהו ובוהו. הם חייבים לפרשן. להסביר. לגלות את לב ה"משמעות". האם במילה "ציפור" נתן זך התכוון בשיריו לבחורה או לאיבר מין גברי? בעצם הם מחפשים להפוך את חייהם לכיסא נוח. בעצם הם פחדנים. פוחדים מרעב. פוחדים מהמציאות. והמציאות היא סימן שאלה. הרי כל בוקר כשאתה יוצא מהבית הלב שלך או מטען חבלה אחר עשוי להתפוצץ תחת רגלך. עדיף למות מרעב מאשר לחיות כעב בשר נהנתן.

ובכן, קודם כל תשיגו דיסק עם יצירה של גוביידולינה ותקשיבו. תנסו כלום. תציבו סימן שאלה בכל רגע בו אתם מקשיבים. קודם קול, תשכחו איפה אתם נמצאים. במקלט? בפיסגת מגדל אייפל? בחדר הנוח / לא נוח שלכם? בתדר הרגיל שלכם? אתם לבד? מי שמקשיב אתכם ליצירה זו אהוב עליכם או שאתם תקועים איתו בגלל בדידות? כואב לכם משהו? מישהו מאיים עליכם? אתם שולטים בחייכם? אתם שולטים על משהו / מישהו? גוביידולינה אומרת במוזיקה שלה שלא צריך להעסיק את עצמך בלהיות צודק. במקום זה צריך אומץ לטעות. צריך אומץ לתהות. כן אומץ לתעות. ורק אז, רק אז…

scan0002

הנחיתה

"איך אלמד אתכם לצלול? הרי אתם עומדים כמו עלים נידפים ברוח". – עזר וייצמן, מפקד חיל האוויר בהרצאה לפני מועמדים לקורס טייס.

אמרו: "קובי לא יזכה לעולם בתחרות 'כוכב נולד' אלא רק בתחרות 'כוכב מת', בגלל שהטקסטים שלו דכאוניים, אפלים. קובי הוא כותב זומבי".
אז אמרתי לעצמי: "אקח את זה עד הסוף, או כמעט עד הסוף".

אחד בעיתון הגדיר טקסט שלי במילים "שש אלי תהום". יש בזה יותר ממשהו. כל כך הרבה שנים רקדתי משמחה אבל רק על שפת תהום.
דעו: אם תסתכלו הרבה זמן בתהום, היא תפתה אתכם לקפוץ לתוכה.
לוקאס פוס, מלחין ומנצח קלאסי אמר על יצירתו של ארנולד שנברג "פירו הסהרורי": "אחרי שאני מקשיב אני רץ ופותח את החלונות בביתי".
והוא גר בקומה השלוש עשרה.
אל תגידו שלא מפתה אתכם להקשיב ליצירה הזאת.

יש לכם סורגים בחלונות?

כבר בגיל צעיר הבטחתי לעצמי שכמו שאין לי סורגים בחלומות, כך אחיה ללא סורגים. הטינופת שהשפרצתי סביבי במקומות כמו גנים ציבוריים, חוף ים, חדרי מדרגות, אזור פחי זבל בבניינים ישנים מאוד וחדשים מאוד…
גם בפנזינים ובבלוג שלי?

תמיד רציתי לשבור את הסורגים שמאפיינים עיתונות רוק. פעם התחלתי לכתוב את הביוגרפיה של ענבל פרלמוטר. אבל במקום להתרכז בהקלטות שלה להביא את הדגש הכי חזק על מה היא עשתה, מה היא חשבה, איך היא עשתה את מה שחשבה, איך היא חשבה על מה שלא עשתה וכו'. כלומר, לשבור את הכללים איך צריכה עיתונות רוק להיראות / להישמע. אני לא גלריה. אני חדר עבודה לא נקי.
או תוף מלא תחבושות משומשות.
כן, צריך גם כזה. אפילו במטוסים של דונלד טראמפ והילארי קלינטון
העיתון בו הייתי אמור לפרסם קטעים מהביוגרפיה הזו סרב להדפיסם. "אתה טס גבוה מדי, רחוק מדי, מסוחרר מדי" – אמרו לי.

כן, הטיסה.

במטוס שלי אין הרבה נוסעים, יש רק דיילת אחת – הבחורה שאני אוהב. הוא עובר את מהירות הקול. את מהירות הכל. את מהירות האור. אור קובי ינחת בקרוב. תהנו מהמוזיקה.

אביא לכם קטע משיר פלאי ביותר של ישראל אלירז. בגלל שהבלוג הזה מוגדר כבלוג מוזיקה, תחברו לקטע הזה מוזיקה:

"מכניס ידו לכיסו ומוצא שם אצבעות שמישהו
שכח, הוא מחזיק בהן כילד באבר מין".

PHOTO_18028079_61862_20198253_ap

הטיסה

קובי אור 1948-2016

"אני יצאתי. אתם עוד בבוץ".


scan0003 (6)

התלתל והטלטול

כשהתחלתי לכתוב בעיתונים אדם ברוך אמר לי: "אתה יודע לאן אתה הולך? מהר מאוד תגיע למקום שעיתונאים, סופרים, משוררים וכו' מגיעים אליו: תתעורר עם הנץ החמה, ובמקום לבדוק אם בת זוגך עדיין נושמת, אם אחד מתלתליה לא מסתיר את אפה ומפריע לה לנשום, לפני שאתה רוחץ פנים ומשתין, תרוץ לתיבת המכתבים כדי לשלוף, רועד בכל גופך את עיתון הבוקר לראות אם פירסמו את המאמר / שיר / סיפור / ראיון שלך. זו התנהגות של ג'אנקי. אין כותב שלא מגיע בספיד למצב הזה. מי שיגיד לך שאצלו זה אחרת, תגיד לו שהוא שקרן".

בוקר טוב שקרנים. המחזאי יוסף מונדי ("זה מסתובב", "המשיח") ז"ל קרא לאנשים כאלה "הקומוניסטים האחרונים" – יודעים שהם מתנהגים לא נכון, אבל לא מסוגלים להפסיק.

אני נמוג עם השנים, אבל עוד פועמת בי תכונה חשובה: לראות בברור לא רק פרצופים של בני אדם, אלא לזהות את ההתמכרויות שלהם.

יש בביתי תיקייה מפורטת של כותבים / מוזיקאים שאני מכיר ובה רשימות ההתמכרויות הסודיות / גלויות שבהם.

אני נראה ילד אבל האישונים שלי הם צבתות של עקרב.

ההפך ממכורים הם אמנים של מילים / מוזיקה / ציור וכו' שהם כל כך טהורים, נקיים ברמה גבוהה באמת, ענקיים רוחניים, שאינך צריך לשוחח איתם במילים, אלא להביט איך הם מנגנים (להביט, לא רק לשמוע) כשהם מחזיקים כלי נגינה (או מקישים בקלידי מחשב) כדי להבין שהם לא מתעוררים בבוקר ולפני שרואים את בת זוגם ממהרים לתיבת הדואר וכו', אלא הם בכלל לא ישנים. היצירתיות שלהם ערה 24 שעות ביממה. הם לא מקשיבים לאגו שלהם, אלא לאנטי אגו של העולם: לאמת שמעבר לו. חיי היומיום קטנים עליהם. התאווה לכסף, פרסים, פירסום מאוד נמוכה אצלם. זה לא שיצירה שלהם בצורתה הסופית, הסגורה, כל כך חשובה להם: הם מגדלים אותה כאנשים (מלאכים?) ששותלים עצים שברבות הימים ישלחו שורשים שיהרסו את ריצפת הבתים של השכנים שלהם, של השכונה שלהם, של המדינה שלהם, שיפילו את תושבי המדינה שלהם, השכונה שלהם, השכנים שלהם מהכורסאות הנוחות שלהם בהן הם, אותם תושבים, מבזבזים את זמנם בציפייה לתענוגות בפרוטה. לחיות זה לא ליהנות. לחיות ממש זה לגלות ולשנות. יום אחד תראו שהשתילים הקטנים יהפכו לעצים כל כך גבוהים, שכוכבים ספקניים, שלא בטוחים שבאמת הם גבוה בשמים, יוכלו להתגרד במבוכה בעזרת צמרותיהם החדות.

תכירו מוזיקאי גאון כזה שפועל פה: איגור קרוטוגולוב (בתמונה). מנגן לא רק בהרכב "קרוזנשטרן ופרוהוד", אלא ביותר. ב"לבונטין 7", ביום שישי, הוא מנגן נפלא בבס, אחר כך מפרק אותו ל-666 חלקים ומנגן בכל חלק כל כך יפה שביום שבת החזנים בבית הכנסת הגדול שברחוב אלנבי בתל אביב ירטיבו מעונג. אתם מכירים הגדרה טובה יותר למקוריות?

קל להשיג דיסקים שלו. ואם אתם מספיק רגישים כדי לשמוע שכשציפורים על עצים שרות, בעצם העצים-הענפים, העלים, השורשים – עונים להן, תבינו את פירוש המילה "גמילה".

001 (6)

ריבולבר

תצלום שנוגע בי יותר ממילה. לפני שלוש שנים פגשתי לראשונה ספר של לורנס בלוק. סופר מתח. בדף האחורי היה תצלום שמצורף פה. בלוק נראה כמוכר במכולת משנות השישים המוקדמות של המאה שנגמרה. שנות ילדותי. לבוש מצ'וקמק, חגורה שחורה מעל כרס, שיער דליל, חיוך ירח. Lawrence Block. הו, כמה רציתי אבא / אח / חבר שדומה לו. כעבור שנים שינה לגמרי את הופעתו. שפם, בגדים מצוחצחים, חיוך מצליחן. אולי בגלל שהתעשר. ספריו נמכרים אחלה. גם מאוד מעורך ומופרס. ג'יימס מ.קיין, סופר מתח נערץ שכתב את "הדוור תמיד מצלצל פעמיים", אמר עליו: "הוא לא מתחפש. הוא לא משחק. כאן כישרון כתיבה בשיאו". בשנים האחרונות בלוק חזר למראה המצ'וקמק. אולי בגלל גילו המאוד מבוגר. התצלום הנ"ל גרם לי להתחיל לקרוא ספרי מתח.

שישה או שבעה מספריו תורגמו לעברית. אחד מהם על ידי יותם ראובני. בלוק, פעם אלכוהוליסט, בנה את גיבורו המפורסם ביותר, סקודר, פחות מיותר בדמותו. למשל, בת זוגו של הבלש- ויש ביניהם סיפור אהבה אדיר – היא זונה לשעבר. סקודר, היה קליינט שלה. אני חושב שבקשר הזה ביניהם בלוק אומר שלפעמים סיפור אהבה גדול (אגב, ראוי יותר לכתוב "אמת אהבה") קורה הרחק מעבר להיגיון, ל"סדר וניקיון", מעבר לציפיות ולמקובל. כמו הרבה מעשי פשע. בדיוק כמו "סטיות" עם או בלי מירכאות. בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב, חור התחת של העיר הגדולה, אתם יכולים לראות זונה שצווארה חתוך, אבל גם לפגוש את מלכת הלבבות שלכם. מדממת, כי ליבה חתוך. לכן, אולי ספרי בלש / מתח הם הדיווח הספרותי העמוק ביותר על חיינו. תנו כבוד למה שחותך עמוק יותר. ספרות לא משחקת.

בעצם, אל תתנו כבוד. כמו שמוזיקת רוק לא זקוקה למרצים באוניברסיטה / מוזיאונים, מרצים בורגנים נפוחים מחשיבות עצמית, כך ספרי מתח לא צריכים "חכמים" שמנסים לשכנע שסופר מתח כמו הנינג מנקל ראוי להיות מוצמד להיינריך בל. מנקל לא צריך להישען על אף אחד. הוא אחר. והוא נפלא כשהוא לבד.

רוב סופרי המתח (גם בישראל) הם בסה"כ בוני מצבות שחולמים להתפרסם. עושים כסף מאנשים מתים. מיעוטם, ובלוק שייך לכאלה, שוב ושוב אומרים קדיש על קבר נרצחים עריריים. זה מעשה אציל. זה נקרא יושר. זו כתיבה כנה. תמצאו בה עומק נדיר. הנה שורות מהספר "השד יודע אם גמרת" (התרגום קצת עקום אבל בסדר) של לורנס בלוק. ראויות להתבוננות עמוקה:
"אין צדק בחיים. הכל מקרי. אלוהים בוחש בסיר מזוין מלא פתקים ובמקרה שולף פתק עם השם שלך". "אני מוכרח להמשיך. אני לא יכול להפסיק. אני מוכרח להמשיך. זו כל התוכנית. בעשר מילים. סמואל בקט אמר את זה". "כששום דבר לא מסתדר, מה שנותר לעשות זה להביט בחלון בגשם שיורד". "והסתכלתי מבעד לחלון בעקבות האחרונים של השקיעה: כתם ורוד סגול בקצה השמיים המאפילים". "ספר לי על הלילה בו דחפת קנה אקדח לפיך".

לפני שנים אמר העיתונאי אורי אבנרי בשידור רדיו: "הסופר הגרמני, חתן פרס נובל, היינריך בל, תומך בקבוצת הטרור 'באדר מיינהוף'". אני אומר לכם את זה כדי כשתקראו, לדוגמה, בעיון ספרי מתח שבדים / איסלנדים / נורווגים, גרדו את השכבה החיצונית שלהם. נראה אם תדעו לגלות משהו מפוצץ יותר מ"מי הרוצח?" / דמויות מעניינות / התייחסות לשנאת זרים / חשבון עם מיליונרים נוכלים / סיפורים על ילדות אכזרית מאוד / חשיפת פאשיסטים. מפוצץ יותר כי מישהם שהמילה "צדק" מדממת מצווארם אורבים לכם בחדרי מדרגות, בכיכרות. אתם יודעים לקרוא? אתם רואים שהכיסים שלהם נפוחים מאקדחים? לכו לחדרי האמבטיה שלכם. הסתכלו בראי. תראו שאורבים אלה הם אתם עצמכם. שום אמבטיות לא יורידו ממכם את האמת הזו.

002 (4)