הקיר

שמי קובי ואני סולם יעקב. סולם רעוע שיגרום לכם להחליק איתו לגיהינום. מי שרוצה להגיע לגן עדן שיסע לבתי הזונות בבנגקוק.
קוק.

בגבעתיים בין כיכר נח לכיכר כופר הישוב היה סניף של בנק דיסקונט. לפני שנים נהגנו חברים שלי ואני לטפס בלילות בלי סולם על הקירות החיצוניים שלו, ולרשום בצבע שחור מה אנחנו חושבים על הבנקאות הישראלית. באותיות גדולות, גסות, יפות להפליא כמו חזירי ים. עד שחבר אחד (קובי) נפל ושבר את הראש.

היה לנו קוק והיו לנו ביצים.
והיו לנו עיניים כך שיכולנו לקרוא הרבה עיתוני רוק אנגליים: "סאונדס", "מלודי מייקר", "NME", "זיגזאג".

ב"מלודי מייקר" גילינו את העיתונאי לינדן ברבר (Lynden barber). מאוחר יותר ברבר (בתצלום למטה) עוזב את העיתון, עובר לגור באוסטרליה שם הוא עוד גר, ומתחיל לכתוב ב"NME". היום הוא כותב בעיקר על קולנוע. חפשו אותו בגוגל.

לינדן ברבר הוא סידור פרחים יפני בעציצים / לבבות שבורים.

ציור עדין בצבעי מים. כשהמים מעורבבים בזרע. כשהזרע בא מאוננות. כשאוננות באה מבדידות. ילד שנותן לחבר שלו את אקדח הפלסטיק שלו ובתמורה מקבל את היכולת לשמוע זמיר מקונן.

ברגעים היותר עמוקים בכתבות שלו ברבר הוא ילד שממשיך למצוץ אצבע גם אחרי שמישהו / מישהם עקרו את כל ציפורני אצבעותיו.

הפוסט הזה הוא קינה על דעיכת עיתונות רוק. חלפו הימים שזגזגנו בין עיתונאי הרוק הנפלאים סיימון פרס, ג'ון וויילד, לינדן ברבר, מט סמית' (מלודי מייקר), אמריק ריי, דון ווטסון, רצ'רד קוק (NME), גארי בושל, מיסטר ספנסר, סנדי רוברסטון (סאונדס).

אין יותר כותבים שמטפסים על קירות גבוהים. שלא פוחדים ליפול ולשבור את הראש. שלהם ושל הקוראים שלהם. הפלסטיק ניצח.

buddy

המחדד

ללכלך אני יודע. משום שניקיון מרתיע אותי. גדלתי בבית פולני. אפשר היה לאכול אפילו בתוך אמבטיה. שמירה מטורפת על ניקיון. כבר מגיל צעיר מאוד עשיתי דווקא. התלכלכתי בכוונה. מרחתי בוץ (ועוד דברים חומים) על קירות, סדינים, שטיחים. ידעתי לקרוא לפני גיל 5. בגיל 5 הכניסו אותי לכיתה א': "הילד כל כך מוכשר, שחבל לחכות לגיל שש". נהגתי לשרוט את השולחן לידו השיבו אותי. מכיתה א' עד כיתה ד' בבית ספר "דובנוב" בתל אביב ישבתי קבוע ליד שולחן עם לאה בגין, ביתו של מנחם בגין. גנבתי ממנה מחדד פלסטיק בצורת מגהץ עליו כתוב "מייד אין ג'רמני" – "תוצרת גרמניה". אבא שלה הטיף באותן שנים נגד יחסים דיפלומטיים עם גרמניה. מאיפה הגיע המחדד? לאה הייתה ילדה פראית. ארבע שנים נשענה עלי כבד. התביישתי לומר לה שתזוז. עד היום לא השתחררתי מהביישנות בקשר לבחורות. ביום הולדתי החמישי הורי הקמצניים הביאו לי מתנה צעצוע: כיסא זעיר מפלסטיק ובו יושב אדם. בכיתי מעלבון. הם רצו לחנות תל אביבית "טננבוים" (קיימת עד היום) ברחוב קינג ג'ורג' בתל אביב והחליפו את הצעצוע ל"חתול במגפיים". הספר הראשון שקיבלתי מתנה. מאז ועד מותם לא קיבלתי מהם מתנות.

אולי לא הגיע לי?

דוד שלי קראו לו "דויד" הביא לי מתנה כלבלב. הכנסתי את הכלבלב לקופסת קרטון גדולה והתיישבתי עליה. הורי המבוהלים הצילו את הכלבלב והחזירו אותו לדוד. עוד עדות לתאוות ההרס, האנטי בניה, הלכלוך שבי?

אולי משם התפתחה המשיכה שלי לרוק שהוא יותר הרס מאשר בניה, התפתחות לקצוות הרעים, המלוכלכים.

הפעם הראשונה שרצחתי מישהו הייתה כשהייתי בן…

אני מספר את כל זה ל"דויטש נפאל" ( ("Deutsch Nepal" ממוזיקאי הנויז השבדים הקשוחים שכה אהובים עלי. הוא הופיע רק פעם אחת בארץ ב"לבונטין 7". ראו בתצלום למטה. הגבר המזוקן. הוא אוהב שאני מהבודדים שכשמדברים איתו לא מנסים לקשור אותו לימין האולטרה קיצוני, הפשיסטי שפורח באירופה. הוא כן משתייך לאנשים מאוד מוכשרים שאוהבים לשרוט את סביבתם (ואת כל הנגינה שלהם), שדברים שקשורים להיסטוריה הגרמנית מרתקים אותם, שלא אוהבים לגהץ את המקומטות שבחיים, שבגיל צעיר מאוד סבלו מילדים ומנערים שנשענו עליהם / ניצלו אותם. מוזיקאים שההופעות האלימות שלהם הם כיסוי לביישנות הקיצונית שלהם. שנראים כמו תנין מרובה שיניים ובעצם הם חתולים במגפי משי.
כל כך קשה לחיות וליצור בצורה כזו.

ל"דויטש נפאל" הרבה דיסקים. לפעמים הם מגיעים ל"אוזן השלישית". אל תחמיצו אותם.
אם אתם מחפשים במוסיקה צחוקים, שלווה, שביעות רצון – אין לכם מה לעשות בהם. אבל אם אתם מחפשים יללה, רוצחים שכשאף אחד לא רואה פושטים את תחתוני המשי שלהם ותוחבים אותם לפיהם כדי להשתיק את הבדידות הצורחת שלהם – תקשיבו לדיסקים האלה.

בשנת 1920 מפרסמים אנדרה ברטון ופיליפ סופו שיר / לא שיר / כן שיר ובו השורה המדהימה: "עובדי הביוב של גן העדן מכירים היטב את העכברושים הלבנים אשר רצים תחת כס האלוהים". במוסיקה של "דויטש נפאל" העכברושים לגמרי לא לבנים. והם ענקיים. אולי אפילו יותר מאלוהים.

"דויטש נפאל" לקח את שמו משיר של להקת הקראוט הגרמנית "אמונדול 2". הנה התמליל שלו. בואו ננסה לפענח אותו. בייחוד למי הכוונה במילה "גנרל". אולי כך נאהב את העירום שלנו:

ליד העריסה שלי עמד גנרל
אומר: "איזה ילד יפה
יהפוך לגבר שבעתיד אותו אוהב
אולי יהיה מושל בממלכה גרמנית בנפאל".

נולדתי
בשדה קרב
נלחם בגבורה
הנה הניצחון בא.

אבל אבל אבל
אולי הוא טעה
גנרל גנרל גנרל.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-1-001-3

הפנס

אין לפחד מהמוות. הרבה טועים בי. חושבים שהטקסטים שלי אפלים. דיכאוניים. לא. להפך. הם (מנסים) אומרים שההרפתקה הגדולה שצפויה לנו מתרחשת אחרי מותנו. ישששש משהו, מישהו, איזה דבר, איזה איזור, איזו הוויה שנמצאת מעל אלוהים.

לכן, הטקסטים שלי הם יותר מליטוף מנחם. יותר מהרגעה. הם עידוד. שימחה. כיף. חיוך.
הביצוע של הכנר שלמה מינץ לקונצ'רטו לכינור ותזמורת של המלחין הפיני יאן סיבליוס מדבר בדיוק על דברים אלה.

תקשיבו. עלו לגוגל ומיצאו פרטים על סיבליוס והמוסיקה שלו.
לסופר הפורטוגלי פרננדו פסואה שורה נפלאה: "הטבע הוא ההבדל בין הנפש לאלוהים". אני חושב שהמוסיקה של סיבליוס היא ויכוח מעמיק של אדם עם המשפט הזה. הוא נכון או לא?

כעת עשו מאמץ והקשיבו לפרק השני בקונצ'רטו מס' 1 לפסנתר ותזמורת של צ'ייקובסקי בביצוע הישן נושן של אמיל גיללס והפילהרמונית של ניו יורק בניצוח זובין מהטה. גיללס, בגאונות שלו, "מספר" בנגינה שהיופי שבעולם, השמחה שבעולם, הניקיון שבעולם, בעצם מכסים על משהו עמוק, אמיתי יותר: על הכיעור, המחלות, האלימות, הסירחון, האכזריות שבעולם. על המהות שבדבר הקרוי עולם. אני חושב שהמשפט הזה נכון.

הגענו כעת לשלב השלישי. הקשיבו לשיר "Hurt Me", אחד השירים היפים ביותר שחוברו אי פעם, של הגיטריסט, זמר וכותב ג'וני ת'נדרס (Johnny Thunders), אקס ה"ניו יורק דולס". ראו תצלום שלו למטה. השנה מלאו / התרוקנו 25 שנים למותו. הוא לא הגיע ליום הולדתו הארבעים.

אני מדלג על סיפורי הסמים וההרס העצמי שלו, ונוגע במשהו קשה. כדי לתאר את נגינתו אני נעזר בציטוט מספר של Randy Wanye White, סופר מתח אמריקאי אדיר, חתן פרס ג'ון די. מקדונלד, שאינו מוכר כלל בארץ. כבר הבנתם שהבלוג שלי גם נועד להכיר לכם סופרי מתח שעדיין לא תורגמו לעברית: "הפנס שלו האיר אותי וגם את חנה. הוא שאל: 'את מזדיינת עם האיש הזה?'. 'תוריד את הפנס מהעיניים שלנו' אמרתי, מגשש אחרי הטי-שירט, התחתונים והמכנסיים שלי. היה לי הרושם שזו הפעם הראשונה שהוא ראה את חנה עירומה.. הוא הוריד את הפנס. 'את מבינה, חנה, מה את עושה לי?' הייתה לי הרגשה שמאוד כואב לו ושהוא מאוד מאוד מופתע… והוא ממשיך: 'זאת לא בדיחה חנה, את יודעת מה קרה לחבר ארוך השיער שלך? לפני כמה שעות מצאו אותו בצד הכביש, אנשים היכו אותו כל כך חזק, שהוא על סף מוות'. הוא השליך את הטי-שירט על פניה. 'לקחו אותו לבית חולים, אם זה מעניין אותך' ".

הקטע הזה מכיל בתוכו אמיתות שיותר גדולות מהמילים. הרי כל אמנות גדולה היא טי-שירט שמושלכת על פרצופנו. מדגישה את העירום שלנו. הקטע הקצר הזה מדבר על אהבה, מין, קנאה, הסרת בגדים, כיסוי.
אני חושב שהתרגום הנ"ל של טקסט של רנדי וויין ווייט הוא תרגום שלו ל- "Hurt Me" של ת'נדרס בלי לשמוע אותו. אז איך השיר הזה הגיע אליו? כנראה שהתשובה באמת נישאת ברוח.

אולי הדברים האלה ישמשו כמצבה לזכרו של צ'רלי מגירה שמת אתמול בגרמניה.

001-7

צמח בר

לא אוהב את הלחנים של נחום היימן. הם מזכירים לי יושבים נינוחים סביב מדורה, אוכלים תפוחי אדמה ומקסימום מעבירים צינגלה. אני אוהב יוצרים כמו לו ריד וג'ון קייל שעמדו ליד מדורה שקלו בדעתם / ליבם אם לזנק לתוכה ולהישרף, או לנסות לשרוף את המדורה שבליבם.

זה הבדל ענק.

לפני כמה שנים בעכו נכחתי בערב בו זמרים ערבים שרו בערבית את "כמו צמח בר" לחן של נחום היימן ומילים של שפירא. באגרופים קפוצים. הם הפכו את השיר האולטרה אישי הזה להימנון פלסטינאים שדוחפים אצבע משולשת לפרצוף יהודים ישראלים שלא מוכנים להשלים עם העובדה שחי איתם ציבור פלסטיני שמרגיש כ"צמח בר". עד שישיג מדינה משלו.

חבל שהיימן לא נכח בהופעה. גם סי היימן לא נכחה. גם קוטנר לא.

ברגע בו יצירה עוזבת את שולחן מי שעשה אותה, הצרכן רשאי לפרש אותה איך שירצה. למצוא בה מה שיחפוץ. אפילו בניגוד לכוונת היוצר. אתה יוצר אותה מחדש. ידעתם למשל, שולדימיר הורוביץ, הפסנתרן הקלאסי הגאון נהג להוסיף תווים ליצירות "הקדושות" כאשר ניגן אותן?

כן. להוסיף. כן. לשנות. כן להפוך.

לפני כמה שנים הופיע דיסק עברי יפהפה בשם "עולם רחוק" של הילי בוימל. מוסיקה עמוקה מאוד, לא שואפת להיות להיט קליל. לא אוונגרדית, אבל מקורית. לחנים שמכילים רצף צלילים שבנוי מהפתעות אקוסטיות: "מאיפה בוימל הביאה את החיבור הכה מיוחד הזה?". ההפקה של אבי ליבוביץ' מעוררת התפעלות: לכל צליל, ממש לכל צליל בדיסק הזה יש גוף, נשימה, נשמה כאילו היה תינוק שזה עתה נולד, שחלומות, מילים, בגדים וגם חיבוקים עדיין לא לכלכו אותו. לאחד השירים קוראים "עולם רחוק" והוא מדבר על "קריסטל". הקריסטל הוא שם קוד לסם חזק וממכר ביותר. מתחבק עם הרואין. כמובן שזאת לא הייתה כוונתה של הילי בוימל. אבל ראו כמה זה מתאים:

"הנה אני
בערב סגרירי
על חוף באי
וגשם בראי
משמי קריסטל – אף לא ענן אחד
בוכה מטר על גג ליבי בלבד..
עולם רחוק
קסמו מתוק
אם לא אפחד – אצלול אל תוך מימיו אחיה לעד".

קנו את האלבום הזה. סעו, עופו בשלום.
%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-1-001-2

שלום, חבר

איך להכיר גאון כתיבה? אחד כשקרא את הספר "20 אלף מיל מתחת למים" של ז'ול ורן יכל להציע אלטרנטיבות יותר מסעירות ממה שקורה בספר. כי הוא היה שם. כי הוא היה שם. או מי שפגש פנים מול פנים בביקוריו בעולם החיצון חייזרים, לא חייזרים שמתהלכים בכדור הארץ, אלא כאלה שמעולם ולעולם לא ירדו לכדור הארץ. פגשתם כאלה?
את מי בדיוק?

כותבים על רוק שעברו את גיל חמישים, דומים למי שמטפס לפסגת ההימלאיה ובמקום ללבוש כפפות כהגנה מהקור, לובש על כל אצבע שלו קונדום. כך הוא דופק את עצמו.

אבל יש כותבים על רוק שעברו את גיל חמישים וכותבים אחלה. אלה המוכשרים שיכולים להפוך במשפטים ספורים את הקונדומים לכפפות עם פרווה. לאצבעונים עשויים אור. (אור קובי?).
פגשתם כאלה?
את מי בדיוק?
את פול מורלי, ג'ון סבאג' וניק קנט האנגלים. את ריצ'רד מלצר, סקוט כהן וגרייל מרכוס האמריקאים.

הטקסטים שלי הם ערימת כפפות שלא מתאימות לדבר. הן לא מסתירות את הציפורנים. אבל הציפורנים גדלות כלפי פנים ומכאיבות לי.
רק לי?

כבר סיפרתי איך בצבא שלחו אותי לקב"ן ששם ביד שלי המלצה לאשפוז ואיך זרקתי את ההמלצה וחזרתי לבסיס "הכל בסדר" אמרתי והמשכתי לבזבז שנתיים וחצי. במחנה הצבאי היו עצים גבוהים מאוד, ואהבתי לטפס עליהם. קובי ציפור נדירה. עורב לקחן. חסידה שהלהקה שלה נטשה אותה. תוכי שמחקה ללא קץ את עצמו. נשר שמוזיקת רוק היא הכלוב שלו. רק לבחורה שהוא אוהב יש מפתח שיכול לפתוח לו את הלב ולהוציא אותו לחופש.

אני מתכונן לעשות לי עוד קעקוע: "לא עוד כדורים".

באלבום "Vulgar Display of Power" של להקת הרוק הכבד "Pantera" שיר חזק בשם "Hollow". לסולן שלהם קראו פיליפ אנסלמו (בתמונה). שיר על חבר שמאושפז בבית חולים לחולי נפש:

"מה נשאר בתוכו? הוא זוכר אותנו?
הוא לא יכול להאמין לי? היינו כמו אחים.
רק לפני חודש דיברנו שעות על
החלומות שלנו. כעת אני יושב וידו בידי
אבל אני יודע שהוא לא מרגיש דבר…
אני קרוב לאימא שלו, היא בוכה ובוכה.
אלוהים יודע עד כמה אנחנו מתגעגעים אליו…
זה כל כך חשוב שיש לך חבר אמיתי, אבל
זה קשה כשהחבר הזה יושב ועיניו ללא הבעה…
צדף ריק של חבר, רק בשר ועצמות
ללא נשמה, הוא לא מזהה אהבה
אני מרים אגרוף כלפי שמיים, כועס
על אלוהים…
אני מקווה שהוא יתעורר מהקללה הזו
לפני שהכל יגמר. אני רוצה ללכת למקום
שאתה הולך חבר שלי".

קיראו ותלמדו לעזור לאלה שבמצוקה. הם רבים יותר משאתם חושבים.

%d7%a7%d7%95%d7%91%d7%99-2-001-4

ריפיוזניק

אש בשורשים, אש בענפים, אש בעלים,
אש בבתי הקברות, אש בבתי חולים,
אש במסעדות, אש בבתי זונות,
אש בתחנות משטרה, אש בתאי עינויים,
אש בתיאטרונים, בסינמטקים, בספריות,
אש במוזיאונים, באוניברסיטאות, בחניות דיסקים וספרים.

אש במסגדים, בבתי כנסת, בכנסיות,
בנמלים, בשדות תעופה,
אש במערכות עיתונים, בפייסבוקים,
אש בבריכות שחייה, בביוב, בבתי משפט ובבתי ספר לרפואה,
אש במרכזי מפלגות, באצטדיונים,
אתם קופצים ממטוסים בוערים וכדי להסתיר את האמת
מנסים לשכנע אחד את השני עד כמה המצנחים שלכם יפיפיים ועמוקים,
למצנחים כאלה אתם קוראים "אמנות":
ציורים, פסלים, מוזיקה, סרטים, הצגות,
אתם חושבים שבעזרת מצנחים אלה תגיעו בשלום
לאדמה, אבל אתם טועים:
אין שלום, מסביב הכל מת,
תמשיכו לשפוך עוד ועוד בושם על המצנחים שלכם,
לחייך אחד לשני, נוח לכם באוויר, אבל מיד תגיעו לקרקע,
תשקעו עמוק בבוץ, תמכרו אחד את השני תמורת פרוטות
כדי להאריך בעוד כמה שניות את הגסיסה שלכם,
האם זה לא מגוחך לראות איך אתם מחטטים בכיסכם, משליכים מכם
והלאה דיסקים של "רדיוהד", "פיקסיס" ולו ריד
כדי להקל על משקלכם, כדי שתהיו פחות כבדים, כדי שתשקעו בבוץ לאט יותר,
ראו איך אמהות מזייפות לילדיהם הקטנים שירי ערש,
כדי להסתיר את האש,
והאבות זוחלים לשלוח עוד לוטו וטוטו, כדי שהאשליה
תחזיק עוד טיפה מעמד,
מוסיקה מזויפת היא בלדה לחובש, לרופא, לאמן,
מוסיקה אמיתית היא בלדה לשטן,
נולדתי, אני עוזב,
הרי זה הצחוק המטורף שהשמיע סולן
"מרקורי רב"
בחדר ההלבשה ב"בארבי", צחוק שהפחיד כל מי שעמד מסביב,
תאכלו מה שבישלתם,
תלקקו לשווא את הצלחות,
אל תתעקשו לחיות.

אלבום חדש ל- Refuse to Die"" (אבנר אלטמן) הוא נקרא "RIP". חפשו ברשת.

קובי 2 001

הסימן

ק' חודר בעיניו את הנערה שמוכרת מציתים. בפרוטות האחרונות שלו רכש כרטיס טיסה למדריד. לראות משחק של "אתלטיקו מדריד" קבוצת הכדורגל שהוא אוהב. הוא עומד קרוב למוכרת המציתים. הגשם עוד יורד. היא עומדת חשופה לגשם. ק' בא אליה, קונה חמישה מציתים ונותן לה את המטריה שלו. היא לוקחת. את עיניה הוא ייקח לחלומות שלו.

מדריד בסתיו. בישראל עכשיו סוף הקיץ. ספטמבר לא בגשם.

אני חושב שלכל אחד יש שיר שלוקח אותו לשניות / רגעים של שלווה עמוקה. שלווה שמעבר לעולם הזה. אני חושב שאם נקשיב טוב לשיר כזה יתברר לנו שלא השיר כולו, מראשיתו עד סופו מביא לנו שלווה כזו, אלא רסיסים מהשיר. לפעמים מילה אחת שבו. צליל פריטת גיטרה. נקישת תוף. צליל פריטת גיטרה… עבורי, שיר כזה הוא Big Log, מתוך אלבום סולו ישן "The principle of moments" של רוברט פלאנט, זמר "לד זפלין". השיר היפה ביותר שהוא הקליט. בעצם, רק צלילי הגיטרה שבשיר הזה. לגיטריסט קוראים רובי בלאנט.

לפעמים מילה אחת… או בית אחד מתוך שיר ארוך מביאים את זה. למשל, בית שחותם שיר בשם "ולאחר זמן שעבר" מספר שירים ישן, "ערב עם סו", של אורי ברנשטיין. משורר נפלא:

"כשבא הערב מעלים את האור
בבית. ירח במקומו. שנה
במחזוריה הקבועים.
כל מה שעליך לעשות, סו,
הוא להיוולד מחדש כחיה".

בשירים של ברנשטיין יש שלווה גדולה. אם תשאלו אותו מאין היא באה אני מאמין שיגיד לכם שביום בו הבין שלעולם לא כתב ולא יכתוב שיר ברמה של חברו הקרוב נתן זך, הוא הכיר את השלווה. כי הוא הפסיק להתחרות. אחד הדברים המרתיעים בברנז'ה הספרותית (גם המוזיקלית) היא התחרותיות באצבעות של סכינים. כל אחד שם רוצה להוכיח שהוא כוכב גדול יותר מהשני. שהוא מתקרב יותר מהשני לפרס ישראל. זה מצחיק, משום שאף אחד מהם לא כתב / יכתוב שיר ברמה של "יופייה אינו ידוע" של נתן זך. או "סיפור אהבים" של אבידן. או "וידוי" של אלכסנדר פן. אז למה הם ממשיכים להתחרות? הרי זה נורא להיות מכור.

לפני העלייה למטוס שיביא אותי חזרה לארץ החרימו לי את המציתים. אני מקווה שנשארו לי אמצעים אחרים להדליק אש. הטקסטים שלי, אני חושב שכבר הרגשתם בזה, כּוֹבִים מחודש לחודש. אף אחת לא באה אלי לחפש משהו שעדיין מצית אצלי. לעזאזל, הרי אני נמצא פה בתל אביב ולא במדריד!

כמו שכותב אורי ברנשטיין בשיר מתוך "ערב עם סו":

"אני צמאה
אמרה וקמה ממקומה ועל רגלה
היה סימן של חבורה כהה".

קובי 001