הטייס הלא קיטע

הבריחה הגדולה. לפני הרבה שנים, בבניין "ידיעות אחרונות", יואב קוטנר ואני מצאנו אותנו יורדים במעלית עם העיתונאי אהרון אהרל'ה בכר. בכר מת בגיל 45 ב-1987. העיתונאי המופלא הזה לא השאיר יורשים ראויים. כתיבתו הייתה תערובת בין רובין הוד, וירג'יניה וולף, טום וולף ונער בן 15 שמול הבית בו הוא גר פועל בית זונות 24 שעות ביממה.

בכר הסתכל על קוטנר ועלי ואמר: "אתם לא לובשים שעון?". קוטנר, שיש לו פה גדול, אמר: "אומרים לענוד שעון, לא ללבוש. אם אכתוב 'ללבוש שעון', העורכת לשונית תכף תתקן לי". בכר השיב: "בגלל עורכים כאלה אברח לארצות הברית".

אם מדברים על עיתונאים: כשאלוהים גירש את אדם וחווה מגן עדן, הוא הזמין שני עיתונאים לסקר את הגירוש. את האנטר תומפסון (בתצלום למטה) ולסטר בנגס. הוא גם שילם לשני עיתונאים אלה באספקה סדירה של תפוחים מעץ הדעת, ובהבנה שהנחש נמצא עמוק בתוך מוחם, ולא מחוץ להם.

אחרי שיצאנו מהמעלית שאלתי את קוטנר אם לא בא לו לעבור לארצות הברית. קוטנר ענה: "כרגע לא. מחר אולי". תשובה שיכולה לסכל את חלומו לזכות בפרס ישראל. או שלא. אני נוהג להחליף את המילה "בריחה" במילים "לזנק אל". לא טוב לי פה, אני חושב שיהיה לי טוב באיסלנד / פינלנד / הצפון הרחוק רחוק בקנדה. אני חושב שתחושת חוסר סיפוק, מחנק, בית כלא, חוסר תזוזה, עוברת טוב ויפה ב"קרמטוריום" שלי. אולי זה הדבר שהכי מושך קוראים לבלוג שלי. בינתיים כדי להירגע מהקורונה תרגמתי לכם שיר של האמריקאי פיליפ למנטייה (Lamantia) 1927-2005. הוציא לא מעט ספרים. לאחד מהם שם נהדר: "הדם של האוויר". בויקיפדיה אומרים: "בשירים שלו חזיונות, אקסטזה, טרור… המשורר הכי חזיוני בדור האמריקאי שאחרי מלחמת העולם השניה". השיר הוא זינוק אל. בבקשה להמריא. שלא תעזו לחגור חגורות. גם אל תקחו מצנחים. כשתגיעו לגובה רציני, תרצחו את הטייס. דלגו על שביל החלב. תעזבו. קשה לכם לנשום? תסירו מצווארכם את הצווארונים, השרשראות שחוסמים אותכם. גם את המסיכות. קומו מהכיסא. כל כיסא הוא כיסא חשמלי בבית סוהר. בדידות היא כנף גדולה. בדידות בשניים היא זוג כנפיים. רק כך תוכלו להמריא. אני מתכוון לאהבה?

אני בא

אני הולך בעקבותיה לירח המבליח
לגשר לידו מפל אדיר
לעמקים של בערה יפה
לפרחים מתים בראי אהבה
לאנשים אוכלים רגעים פראיים משעון
לידיים משחקות בכיסים נאצלים
ולחדר האפל ההוא לצד ארמון
קולות נעורים שרים לירח.

בעלות השמש היא תגור בירח
מכוסה דם אנקורים
ועטופה בשמלות ריקבון אבוד
אבל אני בא לירח
והיא תהיה שם בליל נגינה
בליל צחוק בוער
בוער כדרך מוחי
המגיר זרועו לאגם הירחי.

מצפן

כנראה שהמוח שלי מסובב. אני מתפרנס ממפעל קטן בתחנה המרכזית בתל אביב. אני מייצר נרות נשמה בצורת אצבע משולשת שמלאכים שמרדו באלוהים מדליקים מדי לילה כדי להרגיז את אלוהים. תביטו בשמיים. אתם חושבים שאלה הכוכבים שמאירים אבל לא. אלה הנרות. יש שם מרד!

זה סוג של נחמה לפגוש שירים שבמינון גבוה משדכים בין עצבות, רצון להפוך ויופי. המלאכים לא משלמים לי בכסף. הם נותנים לי שורות יפות. כמה מהן אני נותן לכם לקרוא / להסניף.

יהודה עמיחי אמר שהחיים הם לבנות נמל ובתוכו אונייה. ולהשלים את הנמל אחרי שהאונייה כבר טבעה. אני חושב הפוך. צריך לשים דגש על האונייה. כמה שיותר מהר לעלות עליה ולהתחיל לנדוד כמה שרחוק יותר. הצמד "סואיסיד" (אלן וגה ומרטין רב) נהגו ללכת עם מעילי עור עליהם כתוב "סואיסיד". אלן וגה אמר: "בעצם 'סואיסיד' היו ההפך מהתאבדות. שרנו על לשנות. להשתנות. על חופש". יש שם מרד!

מוזיקלית, ביצועית, השירים של נתי אורנן שונים לגמרי מאלה של "סואיסיד". נכון, יש פה עצב, אבל יותר מזה יופי של רצון להפוך. לא פלא שאורנן מוכר גם כאקטיביסט פוליטי חריף. הוא לא יושב בבית. הוא יוצא מהנמל. הייתם צריכים לראות אותו הולך עם יד שבורה במזרח ברלין. חורק בשיניו.

על האלבום האחרון שלו "העולם הזה" כבר דיברתי בבלוג הזה. יש לי יכולת אבל אין לי רצון להתחיל לפרק את המבנים המוזיקליים שבאלבום. להגיד לכם מה עושה הבס כאשר אורנן שר את השורות בשירו "חיים בדימויים": "חיים בדימויים / בלי שמץ של אמת / רק נולד וכבר כוכב / חייל גיבור הוא כלב מת", ובמיוחד מה עושה שם אקורד מוזר, ברווח שבין המילים "חייל" ו"גיבור". אם בכלל. אלף פעמים הלמתי לכם בראש את מה שהפסנתרן ארתור רובינשטיין אמר: "המוזיקה היא לא בתווים. היא מה שקורה בין התווים". אני חושב שאת האימה, הכאב, הזעם, הקללה, הרצון לשנות את המצב הקיים שבשירים של אורנן אביע טוב יותר אם אביא לכם מה שתרגמתי מספר של סופר מתח סקוטי אלים מאוד אך אוהב אדם בשם סטיוארט מקברייד:

"קולין לקח את קופסת הפלסטיק הקטנה וניגש לילדה. פתח אותה. הוציא מחט חדשה. מילא אותה בחלב. כרע ליד המיטה. האמא צעקה אל תפגע בה! קולין שיחק בשיער של ג'ני עם אצבעות הגומי הסגולות שלו. זה בסדר אמר, אני צריך לתת לך זריקה קטנה כדי שלא תהיי חולה. אני לא נותן לך כדורים כדי שלא תקיאי אותם. ג'ני הביטה בו. הפנים שלו נראו כמו פנים של מת. כמו דג זהב על רצפת חדר אמבטיה. היא הושיטה את ידה אליו. בבקשה אל תמשיך לחתוך את הבהונות של הרגליים שלי כמו שעשית אתמול… היא בקושי הרגישה במחט נכנסת. אני רוצה הביתה אמרה. אמא ליטפה את הלחי של הילדה. תיכף הכל יגמר ונחזור הביתה. דיוויד הרחיק את האמא. כעת התור שלי ליהנות. בבקשה לא. הדלת נטרקה אחריהם, כמו שדלת ארון המתים נטרקה כשאבא שכב בתוכו נזכרה הילדה. סנטרו של סילבסטר צנח על חזהו. החדר הסתובב כמו שיכור".

הלוואי והקטע הזה / הדיסק של אורנן (כנסו ברשת לנתי אורנן ביוטיוב) יארגנו משהו בתוככם. כוכב צפון. הקמת מצפן.

למה לא, למה כן

עכשיו עלו לרשת ראיונות טלוויזיה שעשיתי לפני חמש שנים. במקום שנקרא "חללית". ראיונות עם אורי דרומר, יוסי מר חיים, מיכל ספיר, רונן ללנה, אבנר אלטמן ("רפיוז טו דיי"/ "האסורים במגע"), גבריאל בן חורין ("להקת ישראל"). ראיון עם בועז כהן אבד. אבל אמצא אותו.

ראיון המפתח הוא עם אורי דרומר. החלטתי ללכת הפוך ממה שמצפים ממראיין. הייתי לבוש בסמרטוטים, לא מסורק, גירדתי בראש. וקראתי בלי סוף מניירות שהחזקתי. ממש אנטי מהמראיינים המיופייפים שאתם רואים בטלוויזיה. למה? האם קיים חוק שמראיין צריך להיראות נקי ומסודר? חוץ מזה מראיין צריך לחשוף את עצמו עד לקיצוניות. אחרת איך ידרוש מהמרואיין לעשות כך? זה מה שעשיתי בשיחה עם דרומר.

בראיונות עם אחרים בסדרה אפילו חבשתי כובע של בית"ר ירושלים. אפילו אם אני אוהד שרוף ואלים של הפועל תל אביב. למה לא?

כבר סיפרתי לכם שאם אתה עמוק עמוק מעריך יוצר מסוים יותר משאתה רוצה לראיין אותו אתה משתוקק שהוא יראיין אותך. זה מה שקרה בראיון עם אורי דרומר. תגיעו אליו אם תכנסו לגוגל ותקישו "קובי אור ואורי דרומר ראיון בחללית".

אז זו קריאה שלי למראיינים: השתדלו ללכת הפוך. תגוונו. תחליפו את התנוחות.

קובי נוהג פעם בשבוע לאסוף מזרקים משומשים מהתחנה המרכזית בתל אביב. להרכיב מהמזרקים אותיות ענקיות של האלף בית. בינתיים הוא הגיע לאות ז'. כשיסיים, המילה הראשונה שירכיב תהיה "כישרון". או "כישלון".

כשהכנר הגדול פנחס צוקרמן היה ילד, הוא ניגן בפני הכנר אייזיק שטרן. שטרן הפסיק אותו ואמר: "ילד, ככה לא מנגנים". צוקרמן בעט בו ואמר: "ככה אני רוצה לנגן".

הפחד, הגשר והנשר

ד. אפשר להתאבד באמבטיה. לא צריך לשוט ללב האוקיינוס ושם לקפוץ למים. לאן אני חותר? למוזיקה של סרגיי פרוקופייב. איך לתאר את המוזיקה של המלחין הרוסי (1891-1953) הזה? ליתר דיוק את מכלול הקונצרטי לפסנתר שלו. על שני הראשונים אמרו "צריך לכבול את המלחין בכתונת משוגעים". מלאו ספל במים, שיפכו אותם לספל ריק. המים לא יכולים לפרוץ לצדדים. כעת שיפכו את המים על הרצפה. ראו איך המים הולכים לצדדים. בלי סדר. לאן שהם רוצים. לא לאן שאתם רוצים. אי סדר, בלגן, הפתעה בכל שניה, הכל אפשרי. ללא גבול. זו המוזיקה שלו. אמנם יש מחשבה מדוקדקת בבלגן, באי סדר שלו, אבל גם במוח של מתנקש אנרכיסטי חכם יש חשיבה מדוקדקת. אני קצת מגזים אבל פחות מיותר. פרוקופייב הוא לא באך או שוברט. לא מפריע לי שיש מבקרים שטוענים שהוא שייך לליגה ב'. הרי הסולן של להקת הפאנק האנגלית "UK Subs" – צ'רלי הארפר, אמר: "מה רע בלהיות בצמרת הליגה השניה? אנחנו לא 'אקדחי המין', 'הקלאש' או ה'ג'אם'". אותי הצניעות של המוזיקה של פרוקופייב מרגשת יותר מהזוהר האולטרה גאוני של באך ובטהובן.

ג. ג'נסיס פי. אוריג' סולנית "סייקיק טי.וי." מתה 14.3.20. נכון. הוא לא ג'ון לנון או דיוויד בואי או פרנק זאפה. לא מפריע לי שיש מבקרים שטוענים שהוא שייך לליגה ב', אבל ג'נסיס הסכימה לגמרי למה שסיפר המלחין האוונגארדי קרלהיינץ שטוקהאוזן: "יש לי תלמיד שיש לו יכולת להעתיק את גופו לכוכבים שמעבר שביל החלב. אני יודע שמכשפים דרום אמריקאיים מסוגלים לעבור בשניות ספורות מרחק של מאות קילומטרים. לעבור בגופם, לא בדמיונם". אנשים כאלו לדעתי חשובים יותר ממוזיקאים שהמוזיקה היא התחנה הסופית במחשבתם.

ב. פגשתי בג'נסיס כשהופיע לראשונה בארץ. היא אמרה לי: "אתה בחור עצוב לא מפני שאתה לא חתיך. אתה לא חתיך כי אתה עצוב".

א. רציתי שג'נסיס יתחתן עם דויד אבידן. יחד הזוג הזה היה יכול להביא לעולם יצירה גאונית שהעולם טרם ידע. אולי כעת הם מתחתנים בגן עדן. באולם החתונות התזמורת מנגנת מוזיקה של פרוקופייב.

ז. ג'נסיס אמרה: "מהפכה צריכה להיות באורח החיים, לא במוזיקה". וגם: "הקרייריזם משחק לידי הקפיטליזם". אהבה לצטט את בראד פיט: "דיכאון, מאניה דיפרסיה הם פיתרון יותר מדי קל".

פ. בסוף הופעה / קונצרט אנשים שבים הביתה או הולכים לפאב. ג'נסיס הטיפה לעזוב את הבית ואת הפאב. גם לעזוב את הגוף. או לפחות לשנות אותו במידה קיצונית. הוא לא ראה עצמו כנביא, אבל הטיף גם לעצמו להעלות בסערה השמיימה. העולם הוא גשר צר מאוד, ורצוי גם לשבור את המעקה בגשר הזה. מהגשר להמריא כמו נשר. אסור לפחד. ושקובי אור לא יפחד להפוך לקובי אוריג'.

ח. "הפחד אינו מסימני ההיכר של אלוהים" – מרטין בובר.

ט. ג'נסיס: "הילדות היא הזמן החשוב ביותר". שם נערך הקרב בין רוע לבין תום.
ג'נסיס הייתה ילד עד מותה. הנה שיר של המשורר האמריקאי ביל נוט:

הדבר היחיד שנותר לעשות
ליד קבר ילד
זה להשתרע לצידו
ולהעמיד פני מת.

צילומים: אבי יגיל

אילו היה לי פטיש

אמירה שיישרה גבות שבורים. נדיר לפגוש איש צנוע בברנז'ה הספרותית. אמר יהונתן גפן: "כל פעם כשאני יוצא החוצה מזהים אותי. אבל אני יודע שלעולם לא יקראו רחוב על שמי. כי לא מגיע לי".

רק מעוד שני כותבים שמעתי שלא מגיע להם רחוב על שמם: איתמר בן-כנען ורועי צ'יקי ארד. היתר, אלה שאני מכיר, ואני מכיר מאוד רבים, מחכים לרחוב / כיכר עיר על שמם. גם לפרס ישראל ולנובל. קשה לחתוך את האגו שלהם. תצטרכו לטפס לפסגת מגדל אייפל. הוא בגובה כזה. אני חוזר לנושא הזה כי יהירות היא מהדברים שהכי שנואים עלי. לא הפריע לי כשדויד אבידן דיבר גבוה על עצמו. כי לפעמים הוא ירק על האגו שלו:

"מה שמצדיק יותר מכל
את הבדידות, את הייאוש הגדול,
את הנשיאה המוזרה בעול
הבדידות הגדולה והייאוש הגדול,
היא העובדה הפשוטה, החותכת,
שאין לנו בעצם לאן ללכת".

גם

"אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
… הוא בודד והיא בודדה שניהם בודדים".

כך הוא דיבר על בת זוגו ועליו.
הו, אבידן.

לפתיחת התערוכה "דויד אבידן נביא מדיה" שאצר אורי דרומר במוזיאון ת"א הגיעו הרבה משוררים. עם האף בתקרה. מחפשים את החסידה שתשליך לרגליהם את פרס ישראל. אבל כשהם יצאו הם דמו לעכברים שפטיש היכה בהם. הבינו עד כמה הם רחוקים מענק כמו אבידן. שאבידן הוא המסי / רונאלדו של השירה. והם מקסימום בוזגלו מהפועל ת"א. איזה הבדל!

אבל כעבור שבוע חזרו ותקעו את אפם בשמיים. איפוא החסידה?

שמעתם על המשורר הנודע שביום שישי, בבית הקפה הקבוע שלו, כששכנו לשולחן התחיל לספר: "אתמול הייתי בהרצאה מקסימה של שמעון זנדבנק" עצר אותו ואמר: "שמעתי שהוא אוהב את השירים שלי". כשהשכן המשיך וסיפר "שמעון הרצה על המשורר דילן תומס" שוב עצר אותו המשורר: "שמעתי שדילן תומס מאוד אהב את השירים שלי". המספר הכועס אמר: "אבל דילן תומס מת ב-1953, כשעוד לא נולדת, השיב המשורר: "אבל מקור מוסמך גילה לי שדילן כן אהב את השירים שלי".
אין גבול לאגו.

לפעמים האגו גבוה יותר ממגדל אייפל. נ.ק., שכותב בצורה מרתקת על ספרים, סיפר לי על משורר נודע שאמר לו: "חס וחלילה אני לא אומר שאני כותב יותר טוב מאלתרמן. אני רק אומר שאלתרמן לא כתב יותר טוב ממני".

בתצלום בסוף הפוסט הזה נראה אחד מהאגואיסטים האלה. שט בסירה בחיפוש אחר הפרס / הדג / הלוויתן הגדול בעולם. אבל הכישרון שלו מספיק רק לדוג סרדינים.

הו, לו היה לי פטיש. לו בלוג היה פטיש.

יש לי אחות

"הכניסיני תחת כנפך". זה הקעקוע שהתכוונתי לעשות במקום מוצנע בגופי. אבל זו שורה ארוכה מדי, והמקום ממש קטן. אז הסתפקתי בקעקוע "ביאליק מת". גם מפני שהמקום שם לא פעיל במיוחד.

המבקר מנחם בן סיפר שגילה ברשת מאמר שהראה שביאליק היה מאונן כפייתי. לפי ניתוח הפואמה שלו "הבריכה". אתם מבינים שזו לא בריכת מים אלא של נוזל אחר.

מבקר הרוק גרייל מרקוס אמר שעיתונאי מוסיקה מוכשר מאוד יכול להוכיח שבשירים הכי מפורסמים של "הדלתות" יש צופן שקורא למאזינים להצביע למפלגה הדמוקרטית. אין גבול לדמיון.

"הביאו לי את בעלי הדמיון ולא את המקצוענים" אמר אלברט איינשטיין.

כשחברים שלי רוצים לצחוק ממני הם מסמסים לי הודעות כמו "קובי, כתוב שעיתונאי רוק מוכשר הוא זה שגונב מבית כנסת את כל סידורי התפילה ובמקומם מניח עשרות עותקים מהספר 'צביקה פיק – מלאך או שטן'".

ואם כבר מדברים על מלאכים / מלאכיות, בוא נדבר על אחות. על הרכב בשם "אחות עם פצע" (Nurse with wound). בראשו סטיבן סטפלטון. פועל מ-1978. נולד ב-1957. גר באירלנד. כשהוא מצייר / מעצב את עטיפות הדיסקים / תקליטים שלו הוא משתמש בשם "באב סנטיני". חפשו ברשת.

באחד הקטעים הכי מרגשים בספר "האישה האיטרת" של חתן פרס נובל לספרות האחרון פטר הנדקה (הופיע החודש ב"שוקן") מתוארת אישה זקנה ובודדה בבית חולים, שמושיטה יד ונוגעת בעדינות בציפורן יד אחת של אחת האחיות המטפלות. רק בציפורן של האחות. נסו לשמוע את הצליל הזה. תשתדלו. אתם יכולים אם תתאמצו. זה אחד משני הקטבים במוסיקה של "אחות עם פצע". הקוטב החרישי. הקוטב השני במוסיקה שלו רועש הרבה יותר. לי הוא מזכיר סערה ששוברת חלון חדר בבית חולים. אבל זו לא סערת מזג אוויר. זו סערת נפש של אחד החולים שמסרב להמשיך לשכב במיטה עד מותו או הבראתו, אלא מתנתק מהמכשירים להם הוא מחובר, קם מהמיטה, מרסק את שמשת החלון וקופץ החוצה. החוצה. מוטב למות ברחוב, בשדה, בגן, בחוף ים, בין הגלים, בפתח בניין, לא בחדר בן ארבעה קירות.

המוסיקה של "אחות עם פצע" – יש להם אלבום חדש, תוכלו להזמינו ב"אוזן השלישית" אצל מוטי כהן, נעה בין שני קטבים אלה. מדברת על דלתות סגורות שנפתחות לא בעזרת מישהו מבחוץ, אלא משום שאתם החלטתם לפתוח אותן. להשתחרר. ואם החלון גבוה מדי, בכל זאת תקפצו. החופש ירפא את הרגליים / ידיים / ראש השבורים שלכם. גם את הלב השבור.

כמו אדי

מוסיקאי הרוק הכי מרדן הוא אדי קוקרן. היה (נהרג בתאונת דרכים ב-1960 בן 21) ועודנו. אבל לפני שאני מתעסק איתו אדבר על הסופר פרנץ קפקא.

כשבפעם הראשונה קראתי שקפקא היה צוחק כשקרא בפני מכרים קטעים שכתב, הופתעתי. אחר כך הבנתי.

מה הבנתי?

כעת אחזור לקוקרן.
קוקרן עשה מה שלא הרבה אמנים מעיזים: הוא צחק על עצמו. גם על הרוקנרול. הסתכלו במעט הופעותיו ברשת. הוא מחקה את נענועי הרגליים של אלביס. לפעמים אפילו את החיוך העקום שלו. מי שזועם על הדברים שיקרא את קובץ המאמרים של Creem, עיתון הרוק האמריקאי האגדי. כתבו בו גדולי סופרי / מבקרי רוק אמריקאים: לסטר בנגס, דייב מארש, לני קיי, ריצ'רד וליזה רובינסון, ג'אן יוליצקי, אד ווארד, גרג שאו. בהקדמה נכתב: "מה שמשותף לכל הכותבים פה שהם לא מתייחסים לרוק ברצינות". איך המשפט הזה מסתדר עם מה שגרייל מרקוס, סופר / מבקר רוק כתב בהקדמה לספר "סייקוטיק ריאקשן" של לסטר בנגס: "בנגס היה חד משמעי: בוודאי שמוסיקת רוק היא אמנות".?

אני לא יכול להסביר את זה. אז לא. מה, אי אפשר לחיות עם סתירות / סטירות?

חלק מאיתנו ממשיך לזוז גם אחרי שמאבד את שיווי המשקל הפיזי / הנפשי.
אני חושב שההומור העצמי של קוקרן היה ועודנו אצבע משולשת מול פרצוף האלוהים. אעז יותר: אולי המוות המוקדם שלו היה נקמת האלוהים במרד הזה. אני מקווה שכשקוקרן שכב בבית החולים כשראשו מרוסק, הוא חייך. אז הוא ניצח את אלוהים. אני חושב שזו הירושה הכי חשובה שהשאיר. יותר חשובה משני השירים הנפלאים שלו: "קמאן אבריבאדי" ו"סמרטיים בלוז" אותם תוכלו לראות ולשמוע ביוטיוב. קוקרן הבין שאסור להיות כבד. אני מסתכן ואומר שאפילו ברגעים הכי קשים חיוך קטן, אצבע משולשת, נחרת בוז, הוצאת לשון – הם מרד גדול. ניצחון גדול.

בנעוריי הסתובבתי במערכת עיתון "למרחב" אצל דן צלקה עורך "משא" המדור לספרות. יום אחד נכנס למערכת יורם בורונובסקי, מהכותבים הכי מוכשרים שהארץ הזו ידעה. נכנס עם חיוך גדול. "מה מצחיק אותך?" שאל צלקה. בורונובסקי השיב: "כי קראתי מאמרים ישנים שלי". זה לימד אותי לצחוק על עצמי. זו חוכמה עלובה לצחוק רק על אחרים.

קוזי פאני טוטי, הגיטריסטית של "סרובינג גריסל", הלהקה שג'נסיס פי. אוריג' היה הסולן שלה, שכמעט כל מאמר עליה ציין "להקה נועזת, חצופה, מתקדמת, ממציאת סגנון הנויז ברוק" וכו' וכו', אמרה: "הדבר הכי נועז שעשינו היה לשתות תה בשעה ארבע אחרי הצהריים במקום חמש".

היא מבינה את קוקרן. אתם מבינים?