דמעות לפחדים

לא חשוב אם אשתדל. הרי הכיף נגמר. בראי קובי נראה כבן שמונים. תוך כמה חודשים ההליכה שלו תיגמר. באוטובוס קמים לכבוד הגיל שלו. לחשוב שהוא טיפס על צופים כדי לגעת ברגל של איגי פופ בפעם האחרונה שהופיע פה. נראה אם יתקין מדרגות חשמליות בביתו. קל יותר להעלות / לרדת לקומת הקרקע בביתו? חבילות דולרים שתולעים חיררו גילה במרתף הבית מאבא שלו. שהסתיר חלק מהמיליונים שהרוויח משדות פרג בקולומביה. ב1989 אבא אירח פה שלושה קולמביאנים שהיוו את ראשי הצבא הפרטי שאבא החזיק בקולומביה. כדי לשמור על השדות שלו. על המעמד הרציני שלו בברוני סמים שם. "אסור אסור" אבא אמר לו כשקובי שאל אותו למה עם כל כך הרבה מיליונים הוא לא קונה לעצמו מכוניות פאר, וילה בקיסריה, פילגשים בנות עשרה. "אסור" זו המילה שקובי הכי מתעב. עכשיו תראו: הכל מותר. להפוך דעות. משפטים. סדר. הנחות מה זו עיתונות מוסיקה טובה. מה זו עיתונות מוסיקה גרועה. לשפוך דימויים ("כמו"). מותר לעשות צחוק מדימויים (פאקינג שיט, למה לעמיחי היה חשוב בשיר שלו לכתוב "אחר כך שתקו כצעדים מתרחקים" ולא להסתפק ב"אחר שתקו?". ראו מה עמיחי עולל: ממנו יצאו מאות עמיחימים בגרוש, צדק מנחם פרי שאמר שבשירים הממש גדולים של אלתרמן ועמיחי, שני אשפי דימויים, הדימוי הוא רק תחנת ביניים. לא תחנה סופית. יש משהו עמוק, חשוב יותר בשיר שלהם. אצל החקיינים שלהם הדימוי הוא התחנה הסופית. חוץ ממנו אין כלום. לכן, החקיינים האלה יעלמו בסוף למרות שחלק מהם עוד מפריעים לנו כבר עשרות שנים, הם כמו (הנה עוד דימוי) בעלי שדות פרג בקולומביה שהקוקאין במקום לעשות ממנו כסף, סתם להם את האף ושלח אחריהם את הFBI).

אוי, אבא אבא, למה הסתרת את עשרות המיליונים שלך באיי קיימן ובשוויץ? מתת בלי צוואה ואני לא יכול לומר לבנקאים את מספרי החשבון שלך.

לו הייתי צעיר ב40 שנה הייתי מחפש וגם מוצא סגנון כתיבה על מוסיקה באמת חדש, באמת אוונגרדי, הפוך מהקשת הכמעט דהויה של הסגנונות הקיימים: סטרייטים, ניו ג'ורנליסטים, פירוט מה עושה הפסנתר כשהזמר שר הברה מסוימת ואיך מגיב לזה הבסיסט. נו כותבים צעירים, עשו משהו חדש. תפתיעו. תרעישו. את (הופלה! עוד דימוי!) פרחי הפרג תעקרו. תגדלו בצלים. לפחות שיהיה דבר שיגרום לכם לדמוע. שיהרוס את שביעות הרצון שלכם. את הנמנום. מתי בפעם האחרונה בכיתם?

מתים יכולים לרקוד

קובי נוהג פעם בשבוע לאסוף מזרקים משומשים מהתחנה המרכזית בתל אביב. להרכיב מהמזרקים אותיות ענקיות של האלף בית. בנתיים הוא הגיע לאות "ז'". כשיסיים, המילה הראשונה שירכיב תהיה "כישרון" או "כישלון".

כשהכנר הגדול פנחס צוקרמן היה ילד, הוא ניגן בפני הכנר אייזק שטרן. שטרן הפסיק אותו ואמר: "ילד, ככה לא מנגנים". צוקרמן בעט בו ואמר: "ככה אני רוצה לנגן".

די לחרב את חיי. את חיי מי שסביבי. הסוד שאבא התעלל באמא כבר לא סוד. במקום להרביץ לו, הסתגרתי בחדר עם תקליטי רוק. אולי זו הסיבה שקוראים טוענים שמה שמאפיין טקסטים שלי זו בריחה. בריחה ממה? מלהתייחס לדיסק / תקליט / הופעה כמו שרצוי: להביט בהם ישר מלמעלה למטה כי זה מה יש, בלי לנסות להפשיט אותם ולדבר על השריטות שבמוח שלהם שאיש מלבדי לא מבחין בהן. אני די חופר בעניין ואולי פעם אהיה ברור יותר. חכו בסבלנות. או שלא תחכו. אף פעם לא התעניינתי במוזיקה של ניל יאנג, אבל קורה מהפך. אני קורא ספר יפהפה על יאנג ("Love to Burn") של פול וויליאמס. סופר / עיתונאי רוק נפלא, קראו לו "אבי עיתונות רוק רצינית", שמת צעיר. הכתבה שלו גרמה לי להסתקרן בקשר למוסיקה של יאנג. קניתי את אלבומו החדש "אסם", ואת אלבומו הראשון "ניל יאנג". עוד לא הקשבתי להם. אני יכול לכתוב (להלל) על עטיפות תקליטים אלה אלף מילים, אבל זו תהיה בריחה. בא לי להתפייט: "פול וויליאמס הוא… הוא… משהו מיוחד: תארו לכם מישהו קונה תפילין רק כדי ללפף אותם חזק סביב זרועו, כדי שהוורידים שלו יבלטו ויוכל בקלות לנעוץ את מחט המזרק שלו בזרועו. אני חושב שזה גם מה שמאפיין את הכתיבה שלי. כעת, כשסיפרתי מה קורה ביני ובין המוזיקה של ניל יאנג שעוד רחוקה ממני, אני יכול להתהפך ולדבר על מוסיקה שמאוד קרובה לי: הפרק השני, אדג'יו רליגיוזו. מהקונצ'רטו השלישי לפסנתר ותזמורת של בלה ברטוק.

ההתחלה מרחפת, נוגעת בקצה אצבע, עם שתיקות באמצע, איטית, אפילו לפעמים עוצרת ונעמדת במקום. אבל לפתע הופכת לריקוד. אפילו ריקוד שמח. מה עניין אדג'יו רליגיוזו (דתי) ולריקוד? סביאטוסלב ריכטר, הפסנתרן הגאון אמר שהוא לא מבין מדוע ברטוק הכניס פה ריקוד. "הרי באושוויץ ובגולאגים ברוסיה לא רקדו. אבל כן התפללו". תקשיבו לקטע הזה, הוא בקושי בן 10 דקות. תצטרכו לרכוש את האלבום. הוא לא ברשת. נסו להסביר לעצמכם מי רוקד פה. השטן, שתמיד נוכח, לפעמים בפינה של בית כנסת / כנסייה / מסגד? אלוהים שלא אכפת לו מה קורה על פני האדמה? תקשיבו. Dead Can Dance?

קוראים שאלו אותי איך לזהות משוררים ענקיים. בתשובה ציטטתי מה שהמשורר חזי לסקלי אמר: "כשראיתי את דוד אבידן ברחוב, פחדתי / התביישתי לגשת אליו. הלכתי הצידה ומחאתי כפיים". נתן זך סיפר איך אלתרמן והוא הלכו לבית של המשוררת יוכבד בת מרים. לפני שנקשו בדלתה, אלתרמן סב לאחור, ירד שלוש מדרגות, כרע על ברכיו ונישק מדרגה מדרגה. שאלו את עצמכם האם בשבילכם יש משוררים / עיתונאים להם תגיבו כך.

אבל כשחליתי באבעבועות וחזרתי בלילה מבית חולים, ביתי היה ריק. איש לא חיכה לי. להכין לי כוס תה. להציע לי את המיטה. או פשוט לחייך אלי. היה חושך. גם החתולים שלי נעלמו. רק ערימות ספרים / תקליטים חיכו. אז הבנתי שמילים, ספרים, דיסקים, תקליטים, הם אבעבועות. תתפטרו מהם. הם עור פגום. אור מזויף.