מלחמה

רק כדי לנסוע להלוויות. בשביל זה קניתי רולס רויס. זה דבילי. הבלוג הזה בן 12. הוא הרולס רויס הנ"ל. זה אדיוטי. הפרטיזן והמשורר אבא קובנר אמר: "להיות יהודי זה למרוד". לא מרדתי בדבר. הרופאה שלי אמרה: "קובי, חתיך לא תהיה, אבל רזה ושמח תוכל להיות. אז תלחם עבור זה". את מה ששידרתי בבלוג שלי אפשר להגדיר בשורות הנפלאות משיר של אפרת מישורי: "הפרכוס הקטוע של כנף היונה / המדגדגת בקצה עלה חולה".

אנשים פוגשים בי. שואלים למה לא השתלבתי באחד העיתונים. "הרי אתה מוכשר". להם אני עונה בשורות של אפרת מישורי:

"הוא היה בעדי.

הוא רצה שאתקדם.

בצעדים של פיל.

אבל פרח לא צועד.

פרח נפתח".

אני חושב שאני מזכיר בחורה צעירה, גבוהה ויפה, שלא מנגבת את הסמארק שנוזל מאפה. שהסמארק הוא הפוסטים בבלוג שלי. זה נמאס לי. אני חושב שגם לכם. אני מפסיק להילחם עבור מוסיקת רוק. אני מתחיל להילחם על השפיות שלי. רם אוריון אמר לי שהוא נסע לאיסלנד כדי לכתוב אלבום חדש. אני נוסע לאיסלנד כדי למחוק / לשרוף את האלבום / קרמטוריום הישן שלי.

במאמר שובה לב על בריאן ג'ונס ז"ל, הגיטריסט הבלונדי של ה"רולינג סטונס", בספר: "The Dark Stuff" מספר ניק קנט שג'ונס לא הסתדר עם המושג "אהבה". הוא היה אלים, סכסכן, טווס, נצלן, ראה עצמו כמס' אחד בלהקה. בסוף הקטע האחרון במאמר שם קנט נקודה. אחריה הוא כותב בנפרד רק משפט אחד, רק משפט אחד שהופך את המאמר לספרות. הנה המשפט: "ילד, מישהו אוהב אותך?". תוסיפו את המשפט הזה לפוסט שלי.

מזל דלי

"יש שלושים ושתיים דרכים לכתוב סיפור. השתמשתי בכולן. אבל עלילה – יש רק אחת: דברים הם לא כמו שהם נראים" – סופר המתח האגדי ג'ים תומפסון.

את הקטע הבא לקחתי ממאמר של לסטר בנגס. הוא יעצבן אותכם. אבל בנגס היה עיתונאי כל כך ענק שצריך תמיד להקשיב לו. קוראים למאמר "How to be a Rock critic and here's is how" הוא מתוך "Shaking Street Gazette, Oct 1974":

"לכישרון כתיבה אין שום קשר לרצון להיות מבקר רוק. לכן, אל תדאג אם אין לך כישרון כתיבה. אל תדאג אם אפילו משפט אחד אתה לא יכול לכתוב. אפילו אם אתה לא מסוגל לחתום את השם שלך. אלא רק את הסימן X. כל אחד יכול לחרבן מילים בתור ביקורת רוק. מה שאתה צריך זה רק מינון גבוה של חוסר מודעות ואיזו יכולת להפגיז שטויות. כל המשפטים שאתה מתכוון לתקתק כבר נכתבו על ידי אחרים. הם בגיליונות המצהיבים של "רולינג סטון", "קרים" וכל היתר. פשוט קח זמן וקרא שוב ושוב מה שכבר נכתב. מהר מאוד משפטים אלה ידבקו לך למוח. זה לא רק אמצעי להרשים אחרים במסיבות, אלא גם לקרב בחורות שאתה רוצה. אל תחשוש להיתפס. בין כה וכה איש לא זוכר שאחרים כתבו קודם מה שאתה כותב. הכל אותו זבל. ואם נמאס לך להיות מבקר רוק, תזכר בשיטת הקאט אפ של וויליאם בורוז וקדימה לאוונגרד. אני עושה את זה כל הזמן".

דברים אלה מזכירים מאמר משנות השבעים של עמוס קינן. כותב גדול. תקשיבו לו: "הגעתי למסקנה שאני סמרטוט. סמרטוט מוחלט. אני בכלל לא מסוגל למחשבה – כל מחשבה מפריעה לי לחשוב. אני לא מסוגל למלא שום מחשבה מפני שאני לא מסוגל לשום דבר. אתה לא יכול לבוא בטענות אל סמרטוט למה הוא סמרטוט. אני לא חייב לתת לך דין וחשבון. מה שיש לי לומר לא אומר לאמצעי התקשורת. זאת אומר בפורום המתאים – פורום הסמרטוטים. אני לא רואה שום סיבה להשיג מסקנות אישיות. בתור סמרטוט אני בסדר גמור. אמשיך למלא את כל תפקידיי בצורה הסמרטוטית ביותר. אני הולך לתפוס לי קצת מנוחה בתוך הדלי".  – מתוך "ספר הסאטירות".