כלב בגשם

(לליאור רשף, אקס ליליפוט)

כלב בגשם

הוא יכנס הביתה

כלב

הוא יכנס הביתה

או שיתחבא תחת ספסל בשדרה

או מול התנור, על הכורסא.

דבורה, כשהשמש שוקעת,

עפה אל הכוורת,

דבורה, כשהשמש שוקעת,

עפה אל הכוורת.

אם היא לא תגיע

זה יהיה סופה.

פלג בין ההרים

מחפש מוצא לים

פלג בין ההרים

מחפש מוצא לים

למות חופשי, לא בין חומות,

כשמלמעלה כוכבים, שלמטה אצות,

ולא שכשלמטה סדינים ולמעלה תקרות.

ילד מתגנב לקולנוע פורנו.

הוא עומד לראות דבר שלא ראה מעולם,

ילד מתגנב לקולנוע פורנו, משקה לבן,

משקה כזה הוא עוד לא טעם.

דוב שרגלו נתפסה במלכודת

מכרסם אותה, את רגלו,

בגשם, בלילה,

בלבן מפטמות הכוכבים.

דוב שרגלו נתפסה במלכודת

מכרסם את רגלו

בגשם, בלילה,

בלבן מפטמות הכוכבים.

הילד שלנו בן ארבע.

הוא יפהפייה. יש לו את העיניים הריקות. השפתיים, האף, הסקרנות שלך. את הרצון לגעת מעבר לשמש, את החיוך השבור, את הקומה הנמוכה, את השיער החום, המבולגן, שלי.

כשהילדים בגן שמעו לראשונה את שמו: חו-א-לו, הם צחקו. הוא נשך ובעט בהם, הם למדו לא להתעסק איתו.

הוא שונא לצייר ושבר את הגירים והעפרונות בגן. הוא שותק המון, אין לו חברים. "חו-א-לו" זו ציפור האלם מקירגיסטאן. הוא אוהב שאני קורא לו סיפורים, שונא שאני משמיע לו שירים. את מוכנה לראות אותו רק מרחוק, על המצבה שלי יהיה כתוב: "פה ישנו הגבר היחיד בישראל שהיה מכוער יותר מדובי גל, אבל כתב יפה ומדליק יותר מדורון רוזנבלום. ימותו הקנאים".

על המצבה שלך יהיה כתוב: "אמא של חו-א-לו. ברבור מחליק על קירות".

לקח לי חמש שנים להבין שבחרת בהתאבדות הזו כדי להחדיר למוח שלי שהעיסוק בכתיבה, שהיה כה חשוב לי, הוא אוננות. תנור, סדינים. תקרה שמתחפשת לשמיים.

הירואין יכול לברוא עולם, את זה את ואני יודעים, הוא הלבן שמפטמות הכוכבים.

מילים הם כלום, אשליה, שקרים, בריחה, שעשוע, בזבוז זמן, ה"שיט" שבמילה "בראשית".

אני מתקרב אליך יותר ויותר. יותר מלוכלך. יותר שותק. לא קונה בגדים. האהבה שלנו, מבוכה גדולה ששנינו מבעירים, חורכת את שולי אדרתו של אלוהים.

"אלוהים", אמרת לי פעם, "לא מדבר ולא מחייך כי לא רוצה שנראה את השיניים הרקובות שלו".

ו"המוזיקה הכי יפה היא חוף ים מלא פרפרים שבני אדם עוד לא צבעו אותם". אפילו: "צודק כמו גשם: קובי, אם הגשם לא נרתע מלגעת בך, כנראה שאתה לא כל כך מכוער כמו שאתה חושב. שלום."

זרקת את הדיסק של להקת "הנשרים" שהבאת לי. מי שנהנה מהלהקה הזו, מעולם לא ישן על רצפה, אלא על כר מלא נוצות מצפורים שנרצחו. שלום ליאור.

[יחד עם wingdale community singers]

Fruit tree

(לזכר מרק לינקוס, "Sparklehorse", שהתאבד ב-6.3.2010)

פנס שבור הניחי על קברי סנטיאנה,

כאלה היו חיי:

חתכו את מי שניסתה להתקרב אלי,

לא מאירים פנים של אף אחד,

תמיד מחכים שמשהו יזיז אותם

מפה לשם.

נוצת עורב שימי על קברי

סנטיאנה, כזה היה גורלי:

אפור, אפל, מוזר,

מוטב שלא יפתח ת'פה

אף אחד לא יודע למי הוא מחכה

וכולם מחכים שיסתלק כבר.

את הצעיף שלך הניחי על

קברי, סנטיאנה,

כדי שלא אראה את השריטות בעינייך,

שאני,

בביישנותי,

לא השכלתי לרפא.

פנס דולק, עורב קורא,

צעיף מוסר, המון רוקד, צחוק של תינוקות,

לא הכרתי זאת.

ואחר כך- אש הציתי

שרפי כל מה שהיה קשור בי

שרפי אפילו את צבע עיניי, אפילו את קברי,

אפילו את העץ עליו תליתי את עצמי.

נגנו בתוף, דפקו בחליל

את זה להסתיר מנסים

אבל לכל אורך מגדל אייפל קצוות מחודדים

הוא בעצם סכין גילוח ענק שהוקם

על ידי כל מי שפעם

חשב להתאבד, סכין גילוח שחור שנועד לחתוך את השמיים,

אין לנו חשבון

עם אלוהים, אין טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי, נכון

ולא נכון

מותר ואסור

פחדנים מול אמיצים,

חרוצים מול עצלנים,

אין כיעור

פנימי, אין יופי פנימי, יש יופי חיצוני וזה סיפור אחר. והשמחה, העצבות

הגאווה או הבושה, היוהרה מול הצניעות

הם כיתה א', דרגת הוויה נמוכה. טפסו לגג בניין גבוה. שבו

על המעקה. הרימו ראש וירקו

למעלה. זו הצהרת חופש, התפטרות מפחד שאין כמותם. לפני שאתם קופצים אל תחשבו

על אלה שאתם משאירים מאחור: אין כאלה. אתכם בעוד חודשיים הם ישכחו.

רק את הכסף שלכם אולי יזכרו.

התאבדות בעמדת כוח, לא כתוצאה

מייאוש, היא כניסה

בראש זקוף ללא כלום, ל"הכל אפשרי", ל"הכל מותר"

לגרעין הקשה העמוק ביותר של החיים. היאספו אל הרוח

היאספו אל העפר

הקול נגמר

מוסיקה, אמנות הן הבל

עיסוק בהן מסתיר בפניכם את האמת

שימו לב למילה "אמת" – לשתי האותיות האחרונות בה,

לחיות זה להצטמצם

בעולם

בו הכאב רב, התענוגות עלובים

הד קלוש להוויה שלפני בראשית. אל תפחדו

לגעת חזק בתוהו,

בחושך, שם אין "אני" ו"הוא"

נגנו

בתוף, דפקו

בחליל, העריצו

את מי שמעז לפרק עצמו, לבעוט בשוטר הכי חזק בעולם: באלוהים,

לקפוץ מעל ראש השוטר הזה:

זה החופש. אלה החיים האמיתיים,

סוף סוף תיגעו במשהו

שמעבר לעצב, מעבר לשמחה.

בגדייך הסירי

אינך צריכה לתת לי

לגעת בך, עזרי

לי לירוק על המילים האלה, שרפי

את הדף הזה.

אליוט סמית לימד אותנו שהעולם הוא מנזר, והאנשים הם זונות

שכרתו להם את הלשון ועקרו להם את העיניים. האמנות,

לרגעים בודדים, מחזירה להם את העיניים והלשון.

הרי כוכבים הם כריות קרח

מלאות בשיער שנערות שהתאבדו

גילחו מרגליהן.

עזרי לי לירוק על המילים האלה, בגדייך הסירי,

את הדף הזה שרפי,

אימרי לי

שאת אוהבת אותי.