ארכיון חודשי: אוגוסט 2010

כלב בגשם

(לליאור רשף, אקס ליליפוט)

כלב בגשם
הוא יכנס הביתה
כלב
הוא יכנס הביתה
או שיתחבא תחת ספסל בשדרה
או מול התנור, על הכורסא.

דבורה, כשהשמש שוקעת,
עפה אל הכוורת,
דבורה, כשהשמש שוקעת,
עפה אל הכוורת.
אם היא לא תגיע
זה יהיה סופה.

פלג בין ההרים
מחפש מוצא לים
פלג בין ההרים
מחפש מוצא לים
למות חופשי, לא בין חומות,
כשמלמעלה כוכבים, שלמטה אצות,
ולא שכשלמטה סדינים ולמעלה תקרות.

ילד מתגנב לקולנוע פורנו.
הוא עומד לראות דבר שלא ראה מעולם,
ילד מתגנב לקולנוע פורנו, משקה לבן,
משקה כזה הוא עוד לא טעם.
דוב שרגלו נתפסה במלכודת
מכרסם אותה, את רגלו,
בגשם, בלילה,
בלבן מפטמות הכוכבים.

דוב שרגלו נתפסה במלכודת
מכרסם את רגלו
בגשם, בלילה,
בלבן מפטמות הכוכבים.

הילד שלנו בן ארבע.
הוא יפהפייה. יש לו את העיניים הריקות. השפתיים, האף, הסקרנות שלך. את הרצון לגעת מעבר לשמש, את החיוך השבור, את הקומה הנמוכה, את השיער החום, המבולגן, שלי.
כשהילדים בגן שמעו לראשונה את שמו: חו-א-לו, הם צחקו. הוא נשך ובעט בהם, הם למדו לא להתעסק איתו.
הוא שונא לצייר ושבר את הגירים והעפרונות בגן. הוא שותק המון, אין לו חברים. "חו-א-לו" זו ציפור האלם מקירגיסטאן. הוא אוהב שאני קורא לו סיפורים, שונא שאני משמיע לו שירים. את מוכנה לראות אותו רק מרחוק, על המצבה שלי יהיה כתוב: "פה ישנו הגבר היחיד בישראל שהיה מכוער יותר מדובי גל, אבל כתב יפה ומדליק יותר מדורון רוזנבלום. ימותו הקנאים".
על המצבה שלך יהיה כתוב: "אמא של חו-א-לו. ברבור מחליק על קירות".
לקח לי חמש שנים להבין שבחרת בהתאבדות הזו כדי להחדיר למוח שלי שהעיסוק בכתיבה, שהיה כה חשוב לי, הוא אוננות. תנור, סדינים. תקרה שמתחפשת לשמיים.
הירואין יכול לברוא עולם, את זה את ואני יודעים, הוא הלבן שמפטמות הכוכבים.
מילים הם כלום, אשליה, שקרים, בריחה, שעשוע, בזבוז זמן, ה"שיט" שבמילה "בראשית".
אני מתקרב אליך יותר ויותר. יותר מלוכלך. יותר שותק. לא קונה בגדים. האהבה שלנו, מבוכה גדולה ששנינו מבעירים, חורכת את שולי אדרתו של אלוהים.
"אלוהים", אמרת לי פעם, "לא מדבר ולא מחייך כי לא רוצה שנראה את השיניים הרקובות שלו".
ו"המוזיקה הכי יפה היא חוף ים מלא פרפרים שבני אדם עוד לא צבעו אותם". אפילו: "צודק כמו גשם: קובי, אם הגשם לא נרתע מלגעת בך, כנראה שאתה לא כל כך מכוער כמו שאתה חושב. שלום."
זרקת את הדיסק של להקת "הנשרים" שהבאת לי. מי שנהנה מהלהקה הזו, מעולם לא ישן על רצפה, אלא על כר מלא נוצות מצפורים שנרצחו. שלום ליאור.

[יחד עם wingdale community singers]

Fruit tree

(לזכר מרק לינקוס, "Sparklehorse", שהתאבד ב-6.3.2010)

פנס שבור הניחי על קברי סנטיאנה,
כאלה היו חיי:
חתכו את מי שניסתה להתקרב אלי,
לא מאירים פנים של אף אחד,
תמיד מחכים שמשהו יזיז אותם

מפה לשם.

נוצת עורב שימי על קברי
סנטיאנה, כזה היה גורלי:
אפור, אפל, מוזר,
מוטב שלא יפתח ת'פה
אף אחד לא יודע למי הוא מחכה
וכולם מחכים שיסתלק כבר.

את הצעיף שלך הניחי על
קברי, סנטיאנה,
כדי שלא אראה את השריטות בעינייך,
שאני,
בביישנותי,
לא השכלתי לרפא.

פנס דולק, עורב קורא,
צעיף מוסר, המון רוקד, צחוק של תינוקות,
לא הכרתי זאת.

ואחר כך- אש הציתי
שרפי כל מה שהיה קשור בי
שרפי אפילו את צבע עיניי, אפילו את קברי,
אפילו את העץ עליו תליתי את עצמי.

נגנו בתוף, דפקו בחליל
את זה להסתיר מנסים
אבל לכל אורך מגדל אייפל קצוות מחודדים
הוא בעצם סכין גילוח ענק שהוקם
על ידי כל מי שפעם
חשב להתאבד, סכין גילוח שחור שנועד לחתוך את השמיים,
אין לנו חשבון
עם אלוהים, אין טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי, נכון
ולא נכון
מותר ואסור
פחדנים מול אמיצים,
חרוצים מול עצלנים,
אין כיעור
פנימי, אין יופי פנימי, יש יופי חיצוני וזה סיפור אחר. והשמחה, העצבות
הגאווה או הבושה, היוהרה מול הצניעות
הם כיתה א', דרגת הוויה נמוכה. טפסו לגג בניין גבוה. שבו
על המעקה. הרימו ראש וירקו
למעלה. זו הצהרת חופש, התפטרות מפחד שאין כמותם. לפני שאתם קופצים אל תחשבו
על אלה שאתם משאירים מאחור: אין כאלה. אתכם בעוד חודשיים הם ישכחו.
רק את הכסף שלכם אולי יזכרו.
התאבדות בעמדת כוח, לא כתוצאה
מייאוש, היא כניסה
בראש זקוף ללא כלום, ל"הכל אפשרי", ל"הכל מותר"
לגרעין הקשה העמוק ביותר של החיים. היאספו אל הרוח
היאספו אל העפר
הקול נגמר
מוסיקה, אמנות הן הבל
עיסוק בהן מסתיר בפניכם את האמת
שימו לב למילה "אמת" – לשתי האותיות האחרונות בה,
לחיות זה להצטמצם
בעולם
בו הכאב רב, התענוגות עלובים
הד קלוש להוויה שלפני בראשית. אל תפחדו
לגעת חזק בתוהו,
בחושך, שם אין "אני" ו"הוא"
נגנו
בתוף, דפקו
בחליל, העריצו
את מי שמעז לפרק עצמו, לבעוט בשוטר הכי חזק בעולם: באלוהים,
לקפוץ מעל ראש השוטר הזה:
זה החופש. אלה החיים האמיתיים,
סוף סוף תיגעו במשהו
שמעבר לעצב, מעבר לשמחה.

בגדייך הסירי
אינך צריכה לתת לי
לגעת בך, עזרי
לי לירוק על המילים האלה, שרפי
את הדף הזה.

אליוט סמית לימד אותנו שהעולם הוא מנזר, והאנשים הם זונות
שכרתו להם את הלשון ועקרו להם את העיניים. האמנות,
לרגעים בודדים, מחזירה להם את העיניים והלשון.

הרי כוכבים הם כריות קרח
מלאות בשיער שנערות שהתאבדו
גילחו מרגליהן.

עזרי לי לירוק על המילים האלה, בגדייך הסירי,
את הדף הזה שרפי,
אימרי לי
שאת אוהבת אותי.

רוצחים מלידה

"הם לחצו ידיים הרבה זמן" – Fieldhead

הגשם הוא רסיסים מלב הקרח של אלוהים שנמס לעתים רחוקות מדי. אלוהים הוא כנראה פירומן. אחרת הוא לא היה ממציא את האהבה. את השנאה. את הכבשנים. "כאן מתאים להקים את המחנה" אמר קצין אחד לשני. השדה סביב היה רחב וריק. חיפושית נפלה מעלה שיח אחד על המגף שלו והוא רמס אותה. כך רצה לרמוס יהודים, צוענים, קומוניסטים, הומואים ולסביות. קצין אחר הוציא קופסת סיגריות, והציע מהן לשאר. אף אחד לא הסתכל לשמיים. ולו היו מסתכלים, מה היו רואים? את עשן המשרפות שיכסה מעט מהן כשהתנורים במחנה יעבדו?

הקצינים לחצו ידיים הרבה זמן. הבכיר ביניהם, מטורף על מוזיקה, רשם בדמיונו להקים תזמורת אסירים. צלילים שנועדו להסתיר אמת. לבלבל. למלא שקט. אני בטוח (אני לא טועה לעולם) שזו התמונה שפול אלם (Elm) ראה כשכתב וניגן את האלבום הזה. האתגר שהעמיד לפניו היה גדול מאוד: איך לתאר בצלילים את "הבל הבלים הכול הבל", את המלכות האבסולוטית של האדם שגירש את האל מהאדמה ומהשמיים, את השדה, את הטבע האדיש. את מה שיישאר אחרי שהאנושות תהפוך לחיפושית מתה.

האלבום הזה הוא לא סתם אמביאנטי/נויזי. הוא תיעוד ה"סתם" במובן העמוק, המייאש, ללא תקווה. תיאור היופי בעמוד תלייה, בכובע עם סמל גולגולת מוות. אני בטוח (אני לא טועה לעולם) שפול אלם יצר את האלבום הזה הפוך מהמקובל. קודם יצר היצף של צלילים ואחר כך התחיל למחוק. עד שהמוזיקה הפכה לאור ועצמות. כעת אתם מבינים לאן הוא חותר: צילום אובייקטיבי של המוזלמנים (אסירים מתים חיים). צילום קול. פול אלם המציא מצלמת קול. זה אלבום מחריד בעומק שבו. כמו שאומנות גדולה צריכה להיות. אלבום שבז לצלילים שנועדו למלא שקט. לבלבל. להסתיר אמת.

10 קטעים, 39 דקות בלי מילים. אני חושב שאלם תוהה על מושג היופי. על החיבור בינו לבין האימה והאלימות. גם כשהוא מנגן בלהקת "גליסאנדו". מישהו באחד הבלוגים כתב שאלם אוהב מאוד את מוצארט. אני בטוח שהוא יודע שלנגן טוב את מוצארט זה להיכנס לתוך ארמון דווקא דרך חלון בעל זכוכית שבורה. בשיחה עם קהל, נשאל הקומפוזיטור בלה ברטוק על מה המוסיקה שלו. הוא ענה: "על זה שהמלאכים הם זבובים". הרי על כך, יפהפייה שלי, אני כותב. אני משתחווה לפניך על זה שאת מנסה להפסיק את הזמזום באוזניי. משנה לשנה הוא מתגבר. אני כבר לא יכול להבדיל בינו לבין מוזיקה שאני שומע. אולי השמיעה שלי יותר חדה משל אחרים. אולי אני שייך לקבוצה נבחרת של אלה המסוגלים לשמוע "צלילים שמיימים"? אולי המוסיקה לה אני מקשיב, זו מהרבה לפני ריצ'ארד הקטן עד זו שהרבה אחרי בלה ברטוק היא מזויפת? אולי אני לא שומע טוב, אבל אני חושב טוב? אני חושב שפול אלם שומע/חושב כמוני, שהשמות שהוא נתן לקטעים שבאלבום הם קוד.

שפול אלם, כמוני, כמו עוד מעט נבחרים נוספים, הפסיק לשמוע מוזיקה. איבד את היכולת לשמוע מוזיקה. אבל הוא זוכה במשהו חשוב יותר: היכולת לשמוע את העולם, לא רק את מה שהאדם הכניס לעולם.