Fruit tree

(לזכר מרק לינקוס, "Sparklehorse", שהתאבד ב-6.3.2010)

פנס שבור הניחי על קברי סנטיאנה,
כאלה היו חיי:
חתכו את מי שניסתה להתקרב אלי,
לא מאירים פנים של אף אחד,
תמיד מחכים שמשהו יזיז אותם

מפה לשם.

נוצת עורב שימי על קברי
סנטיאנה, כזה היה גורלי:
אפור, אפל, מוזר,
מוטב שלא יפתח ת'פה
אף אחד לא יודע למי הוא מחכה
וכולם מחכים שיסתלק כבר.

את הצעיף שלך הניחי על
קברי, סנטיאנה,
כדי שלא אראה את השריטות בעינייך,
שאני,
בביישנותי,
לא השכלתי לרפא.

פנס דולק, עורב קורא,
צעיף מוסר, המון רוקד, צחוק של תינוקות,
לא הכרתי זאת.

ואחר כך- אש הציתי
שרפי כל מה שהיה קשור בי
שרפי אפילו את צבע עיניי, אפילו את קברי,
אפילו את העץ עליו תליתי את עצמי.

נגנו בתוף, דפקו בחליל
את זה להסתיר מנסים
אבל לכל אורך מגדל אייפל קצוות מחודדים
הוא בעצם סכין גילוח ענק שהוקם
על ידי כל מי שפעם
חשב להתאבד, סכין גילוח שחור שנועד לחתוך את השמיים,
אין לנו חשבון
עם אלוהים, אין טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי, נכון
ולא נכון
מותר ואסור
פחדנים מול אמיצים,
חרוצים מול עצלנים,
אין כיעור
פנימי, אין יופי פנימי, יש יופי חיצוני וזה סיפור אחר. והשמחה, העצבות
הגאווה או הבושה, היוהרה מול הצניעות
הם כיתה א', דרגת הוויה נמוכה. טפסו לגג בניין גבוה. שבו
על המעקה. הרימו ראש וירקו
למעלה. זו הצהרת חופש, התפטרות מפחד שאין כמותם. לפני שאתם קופצים אל תחשבו
על אלה שאתם משאירים מאחור: אין כאלה. אתכם בעוד חודשיים הם ישכחו.
רק את הכסף שלכם אולי יזכרו.
התאבדות בעמדת כוח, לא כתוצאה
מייאוש, היא כניסה
בראש זקוף ללא כלום, ל"הכל אפשרי", ל"הכל מותר"
לגרעין הקשה העמוק ביותר של החיים. היאספו אל הרוח
היאספו אל העפר
הקול נגמר
מוסיקה, אמנות הן הבל
עיסוק בהן מסתיר בפניכם את האמת
שימו לב למילה "אמת" – לשתי האותיות האחרונות בה,
לחיות זה להצטמצם
בעולם
בו הכאב רב, התענוגות עלובים
הד קלוש להוויה שלפני בראשית. אל תפחדו
לגעת חזק בתוהו,
בחושך, שם אין "אני" ו"הוא"
נגנו
בתוף, דפקו
בחליל, העריצו
את מי שמעז לפרק עצמו, לבעוט בשוטר הכי חזק בעולם: באלוהים,
לקפוץ מעל ראש השוטר הזה:
זה החופש. אלה החיים האמיתיים,
סוף סוף תיגעו במשהו
שמעבר לעצב, מעבר לשמחה.

בגדייך הסירי
אינך צריכה לתת לי
לגעת בך, עזרי
לי לירוק על המילים האלה, שרפי
את הדף הזה.

אליוט סמית לימד אותנו שהעולם הוא מנזר, והאנשים הם זונות
שכרתו להם את הלשון ועקרו להם את העיניים. האמנות,
לרגעים בודדים, מחזירה להם את העיניים והלשון.

הרי כוכבים הם כריות קרח
מלאות בשיער שנערות שהתאבדו
גילחו מרגליהן.

עזרי לי לירוק על המילים האלה, בגדייך הסירי,
את הדף הזה שרפי,
אימרי לי
שאת אוהבת אותי.

סגור לתגובות.