אצרח כדי שתתעוררו: השם "צימר" ניתן למועדון הרוק / שירה / קולנוע ניסיוני / ציור / מחול / תיאטרון / טיפוח ילדים ונוער שמתגוררים באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א, בגלל ראשי תיבות.
"צימר": ראשי תיבות של צעקות, יופי, מעשי סדום, רעש. יש הבדל ענק בין צעקה לרעש.
אליוט סמית, ניק דרייק, בלה טאר (זואי פולנסקי, אקס ההרכב "קטאמין") שרים בלחש, אבל בעצם צועקים. לראות את זואי, היפהפייה הכי עצובה בת"א בהופעה: בכל שיר היא מתרחקת יותר מהמיקרופון. כלומר, היא נשארת יושבת על כיסא באותו מקום, אבל, אבל ה… איך להגיד את זה… הכאב שלה, הוא פרח "אל תיגע בי" שמקבל עלים קרים כשמישהו נועץ מבטים חודרים בחימוקים שלו. והוא כל כך יפה. שאון היופי. ובקשר למעשי סדום: במרחק מטרים ספורים מה"צימר", בשעות הלילה, בחורים שעברו ניתוח לשינוי מין מוכרים את גופם לנהגים חולפים.
בקרוב אספר לכם על אמנים גדולים שמופיעים שם כמו: רייסקינדר, שהגאונות שלו שוות ערך לזאת של אהד פישוף, ריפיוז טו דיי, ברברה, ניקוטין, גדם, אלכס דרול, יעל ברולסקי, אילן וולקוב, מייטס, השמוקס, אורי פרוסט, השקרנים, על אורחים מחו"ל כמו מאטין, אפילו מורי ורבי, טוני וויקפורד, אקס death in june הגיע לגעת מקרוב, על מאשה, הבחורה הכי יפה, פראית ויצירתית שפגשתי בחיי או במותי. הרי אני כבר עשרים שנה מת חי.
רון קציר וגיא דוביוס, שמנהלים את ה"עסק", מרזים יותר ויותר מרוב מאמץ, תשוקה, וחזון אומנותי קדוש. אני, כמותם, שייך לאלה שחושבים שמוזיקת הנויז, שבמיוחד אותה מטפח ה"צימר" בקנאות היא המוזיקה הכי מרתקת שנעשית כיום בארץ. בואו לשמוע את הצמד "פגועי מוח" שמרסקים בשיניים את שירי אמצע הדרך של גלג"צ. והתוצאה כמו חורבן בית שלישי, רביעי, חמישי. הולך להיות רע בארץ הזאת, חברים.
בואו לחגוג איתנו כמעט כל ערב את כיבוי האורות, את ההתפרקות.
ברחוב הגדוד העברי 5 בת"א.
ל"בארבי" באים הרבה זוגות חבוקים. ל"לבונטין 7" באים לא מעט זוגות אוחזים בידיים, ל"אוזן בר" הוא והיא נוגעים בהיסוס זה בזו. ל"צימר", כמעט כולם באים לבד. הם מדברים במקום לגעת. אבל פה ושם יש כאלה שמתנשקים חזק. אני חושב שהפער הקיצוני הזה בין הלבד לנשיקות התשוקה, הוא המייחד את המוזיקה שב"צימר" ובכלל את המקום כולו: מופנמות נואשת אך גם סערת חושים גועשת. פרחי "אל תיגע בי" שמכסים מיטת כלולות.
–
צילום: עתליה מוסקונה לרמן
crematoriumm.wordpress.com 