אני כן שם (על Judee sill)

"אבל משהו משך אותי גבוה יותר" – ג'ודי סיל

ג'ודי סיל חזרה להשתמש בהירואין כשהייתי עסוק בגיליון הראשון של "חמור", הפאנזין שלי.

אתם רק קוראים על זה.

אני הייתי שם: בואו, אספר לכם למה אנשים לוקחים סמים.

לפני 3 ימים. לקחתי יותר מדי כדורים נגד כאב. התחלתי להזות. מצאתי עצמי, עם שותף, חוקר כת מסתורית, תמימה למראה. היינו במעבדות שלה. הן ניראו תמימות. אבל משהו משך אותנו גבוה יותר. לכת היה בניין גדול, ובו הסתובבנו חופשיים. אף אחד לא התעניין בנו. אני יכול לתאר בפירוט את המכונות. חלקן נראה כמו מכונות ישנות לצילום מסמכים שעברו שיפוץ, עם צינורות בצבע אלומיניום. הכל היה נקי, מרווח. העובדים הסתובבו לבושים חלוקים לבנים. זכרו, בינתיים, את המילים/מראות:

כת

גבוה

חופשיים

מכונה לצילום מסמכים

נקי

מרווח

לבן

החלטנו לעלות לקומות גבוהות יותר.

המדרגות דמו לאלה שבחזית בניין אל-על בת"א: ספירלה די צרה.

אני מנסה לסדר את המילים/ שורות כמו מדרגות. הסדר הנכון הוא כמובן מלמטה למעלה:

לבן

מרווח

נקי

מכונה

חופשיים

גבוה

כת

איתמר בן-כנען ידידי כתב פעם שהספר הכי חזק של ויליאם בורוז הוא "ג'אנקי", הספר הכי פחות מבולגן שלו. ומה בקשר לכתיבה על רוק? רוי וילקנסון, עיתונאי רוק אנגלי נהדר מ"סאונד" ז"ל, שבועון הרוק הכי תזזיתי אמר לי שעיתונאי מוזיקה טוב הוא לא מי שמצליח (בכתיבה) לנשק את המרפקים של עצמו, אלא מי שיכול לפגוע בפיקות הברך של אימפריית הרשע. ואימפריית הרשע היא הסדר הקיים.

ובחלום מעקה המדרגות היה בצבע חום כמו צואה, וכשנגעתי בו הוא נמס. וכשניסיתי לפתוח את דלתות המכונית הלבנה (הגעתי בה? היא נועדה להסיע אותי חזרה למציאות?) גם הדלתות נמסו.

הגענו לחדר הכי חשוב, למכונה הכי חשובה.

שני אנשים עמדו לידה. הבוס ואחד העובדים. הבוס כבן ארבעים, די גבוה. ממושקף. אלוהים?

הם לא ראו אותנו. מיהרנו להסתלק.

צ'זארה פאבזה, משורר איטלקי התאבד בגיל צעיר. "הוא לא אהב את החיים" – סיפרה מישהי שהכירה אותו. לחפש באלבומים של ג'ודי סיל את אלוהים, והאם היא אהבה את החיים. הרי כל כך אני כותב כבר שלושים שנים.

אני מציע לעיתונאי רוק לזכור מה שאמר פרופסור ישיעהו ליבוביץ': "אני לא יודע כלום. אני לא מבין כלום. אולי הדבר היחיד שאני יודע לעשות זה לעשות דבר רע".

כשנשאתי עיניי לתקרת החדר, כשהתחלתי להרשות לדימיון שלי להתלבש בצלילים, לקח אותי האל לסיור בגן העדן. גבוהים ממני היו הכלניות והסביונים. רבים מאוד. הלכנו בשדות רבים. לא ראיתי אנשים ושאלתי את האל למה אין בני אדם.

"אני מתעב בני אדם" ענה.

אח"כ הגענו לקצה שדה הפרחים, שטח ענק, ובו אלפי, כנראה יותר, מכוניות חדשות מאוד. מסוגים שונים. ריקות.

"אני אוהב ואוסף מכוניות" אמר אלוהים. "בלילות אני מדליק את הפנסים שלהן, ואתם, בני האדם, מביטים למעלה, לשמיים, וקוראים להן "כוכבים".

המוסיקה של ג'ודי סיל כדיון בשאלות "למה אלוהים שונא אותנו, בני האדם?", "האם זה צריך להיות אכפת לנו?", "האם הכמיהה שלנו להיות נאהבים על ידי האלוהים מסרסת אותנו?".

את אלבום הסולו של אביב גדג' הגדרתי כלימון עטוף תצלומים שגדג' הבריח מגן עדן. זה נשמע לכם עקום, אבל אני חושב שהאושר הוא בשבירה, בפרידה, בהתנתקות, בהפניית גב, בהתפטרות מ…, בהרס. בצחוק ברגע המוות. בקללה ברגע אורגזמה. כנראה שזאת הסיבה שהטקסטים שלי שבורים. השירים של ג'ודי סיל, וזה כל כך נדיר, הם רימון יד שעליו מצויירים טכס נישואים, לידת תינוק, זוג מתנשק, ילדים משחקים. הם השיא שאומנות יכולה להגיע אליו: להיות מגרש משחקים ריק. חדר ילדים מלא צעצועים שאין בו ילדים. מחסן בו מסודרים זה ליד זה ערימת נעליים, ערמת משקפיים, ערמת מזוודות, צמות גזורות, בגדים. לעזאזל בני האדם. מצידי, שיהפכו לעשן. מות המחשבה.

בטח שראיתי אותם, איך אפשר שלא? שלא כמוני, בני אדם עושים כל כך הרבה דברים כדי לא להיות אלמונים. גם אני לא צנוע במיוחד. הקובי הזה נחמד מאוד, הייתי אפילו לוקח אותו על חשבוני לטיול בתיאלנד. הוא מהכותבים הבודדים שיכולים לכתוב יופי של דבר תחת הכותרת "אלוהים וסקס". גם אני חולם. את החלומות שלי אפשר לחלק לחלומות מרושעים, חלומות מתוקים וחלומות גרועים. הדף האחרון בסידור התפילה היהודי נקרא "איגרת הרמב"ן". הוא חלום שלי. אתם תחליטו אם הוא טוב או רע. ביום הראשון, כשבראתי את השמיים… שכחתי באיזה יום בראתי את הפחד. אני חושב שזו אחת מהבריאות הכי חשובות. המאנייק עם הקרניים, הזנב, רגלי התרנגול והשקים בלי ספור בהם הוא תוחב את הנשמות שהוא מפתה, עושה הון מהבריאה המסוימת הזאת. אבל כשהוא נתקל בבנאדם שמנצח את הפחד, הוא לוקח את זה קשה מאוד. הוא מסנן מבעד לשפתי הסילקון שלו: "ניצחת…". ג'ודי סיל והפחד. ג'ודי סיל והפחד. קובי, אני לא מצליח לחלום מה אתה חושב על הטקסטים של סיל בנושא הפחד, האם היא בכלל מתייחסת אליו, הרי השירים הם בסך הכל קשקשים מכנפי פרפרים.

העיניים של אדם ברוך דיברו איתו. לא הפה. מתים אסירי תודה. חה – חה – חה.

זה הסתיו עם הענן, הרוח מפילה את הפליירים של הלהקות שלי. השיחים גדלים וגדלים וכמעט הגיעו לחלון. אתמול אחרי כל כך הרבה זמן ירד גשם. האמן האמריקאי כריס ברדן ציווה שיצלבו אותו על אחורי מכונית פולקסווגן. הוא יזם את צליבתו. אף אחד לא החליט בשבילו.

שירים על צליבה. האם ג'ודי סיל ציוותה על צליבתה?

הברך שלי הולכת ומתקמטת. יש ימים שאני בקושי הולך. לא אלך לרופא. כבר ראיתי. הוא אמר לי מה יש לי. בדיוק מה שהיה לג'ודי סיל.

ענת, כל כך רציתי לספר לך על זה, אבל את כבר לא מתעניינת בי.

"כושר לקוי, כושר לקוי / בתמונות הסדין שעל מיטתי נראה מלוכלך. / כשמאירים משהו חזק, רואים יותר ברור. / צילמתי מקרוב את ח. סולנית שלישיית רוק מקומית, והיא, / ש"בחיים" כל כך יפה, / נראית בתמונה / כמו הג'וקר בסרטי באטמן. / שנראה כנציג עתידי של מלאך המוות. זה מביא אותי לחשוב ש / הופעות סטנד-אפ הם למעשה מסדרון למוות. / שכתיבה על זמרים דכאונים – כמו הכתבה הזאת / היא למעשה מסדרון לשמחה. לישועה.

שמע סיפור מצחיק. קליינט ביקש שאשכב לידו / עם ספר תנ"ך – הוא הביא אחד איתו / ושארצה לו על חטא הזנות. אבל לא / לחזור בפעם האלף על סיסמאות / כמו: לא להשתמש באיש אחר ככלי, לא לעשות את זה בלי אהבה, לא להוריד בני אדם לדרגת חיות. / ולמה זה מצחיק? כי שוב נוכחתי לדעת, שמינון ההעזה, המקוריות והדמיון של הצרכנים הוא אפסי. ולא משנה אם אתה זונה, זמר או עיתונאי. כמה שאתה יותר יורק על הקהל, כמה שאתה פחות מתחשב בו, / אתה מגיע לגבהים ועומקים גדולים יותר. כשהזדיינתי תמורת כסף או סמים לא פנטזתי שאני עושה את זה עם מרלון ברנדו / או / סלינג'ר. פנטזתי שאני מעבירה לקליינט מחלה או מקללת אותו. / אגב, כמה אנשים בדקו את מינון הקללות בשירים שלי? אני לא צריכה אהבה, חיבוקים, נשיקות, הגנה, הבנה. / אני צריכה רוק בפה ושנאה. / מתי כבר תקלטו שאמנים באמת רציניים מלמדים אתכם / לגלות את האושר בפרידה, בנטישה, בבגידה, ביריקה בפנים, באי הזדקקות. / בהעלמות. / בלהיות לבד. הייתי בולעת זרע וחושבת: "הו, בני זונות, / הנה כעת פחות / תשריצו זבלים כמותכם. ג'ודי סיל היא כותבת שירים שכל אחד מקצות אצבעותיה הוא כוכב חרוך. ג'ודי סיל מצולמת כשהיא נשענת על כיור מטבח. מאחוריה חלון, מאחוריו עץ, ציפור בונה בו קן. מלאכים מקיאים שם.