לבנות / להרוס את דויד פרץ

שרון אומר שאני מסתכל על מטר מרובע כבר 20 שנה. רואה אותו מראה, מדווח על המראה הזה שוב. שאני נהנה לגרד אותו פצע. האמירה הזו שלו פשטנית. אנשים כמוהו, כביכול טועמים שפע משקאות שונים, אבל הם עיוורים מלראות את שורש הדברים. עיוורים מלשמוע את הצליל האחרון, הגבוה מכולם: האנחה של האל.
השורש, הגובה, ידידי, אינו במוסיקה, בספרות, בציור וכו'.

צריך להרוס את הצלילים, את המשפטים, את הצורות כדי להבין אותו.
לסגור את החלונות. להחנק. הביטו בחלון הסגור שבתצלום צידו האחורי של הדיסק הזה.

בבית הספר בו אני מרצה על מוסיקה, הראתי לתלמידים את העטיפה הקדמית של הדיסק הזה. מעקה, מדרגות שהשד יודע לאן הם מובילים.

– "מה המוסיקה שהכי לא מתאימה למראות האלה?" – אני שואל.
– "קול גרביים נקרעים של גברים" – אומרת ליה, החכמה מכל התלמידים. אתם צריכים לשמוע איך היא משמיעה את זה. אלי אלי למה עזבתי אותך? הם מדביקים את ידי ורגליי לצלב עם רוק.
זה אפשרי.

נחשו איך זה נשמע. כמו גורי נמלים מסמסים.

הטקסטים של אורי ברנשטיין באלבום הזה: הם יפיפיים, אבל לטעמי מסודרים, נקיים מדי: "ואחר כך חוזר הכל להרף למקומו, / אך כבר לא לתומו וכבר לא עד תומו", "ורק צילי, רחב כנפיים, צילי / מוכן לכמון אותך בחשכתו". אני חושב שברנשטיין הוא איש פרוע, חורק בשיניו בקול כל כך גבוה עד שהשקר, המילה היחידה חסרת המין בשפה העברית – לא זכר, לא נקבה, מת… בייש… ת.

כאן אני מגיע למה שאני חושב הכי משך את דויד פרץ לכתוב מוסיקה לשירת ברנשטיין. אני חושב שברנשטיין הוא מהמשוררים הבודדים כאן שלא משקרים. כשאין להם מה לומר – סותמים את הפה. ששיקולים כמו: כבר שנה ומשהו שלא פרסמתי שיר / ספר / והגיע הזמן, היד מגרדת לי, נתחיל לרוץ במילים – אינם בשבילו. הוא גם לא תוקע מילים / שורות כדי להרשים. הוא לא כותב כמו שהוא מחרבן או אוכל, אלא כמו שהוא בוחר מתנה לאישה שהוא אהב. אני מכיר את דויד פרץ ואת יצירתו המון שנים. ויכול להעיד שהאמת, בכל השטחים, חשובה לו מכל. הוא יחזור בתשובה מחר בבוקר אם ירגיש שזו האמת שלו. הוא יתאסלם אם יחשוב שזו האמת שלו. הוא ישרוף את האולפן החדש שלו אם יחליט שזו האמת שלו. הוא יכתוב רביעייה לכלי קשת אם יחליט שזו האמת שלו. וכמובן – לפני שיעשה זאת ילמד בשקידה את סודות הכינור, הצ'לו, הויולה, כדי שרביעיית כלי הקשת באמת תהיה ראויה לשמה.

ישנה עוד סיבה לבחירה של פרץ. כמו ברנשטיין, הוא הר געש שעל סיפו גורי נמלים שיש לשמור אותם מכל משמר. שששקט. באחת ההופעות שלו הוא מבצע שיר של ה"סקס פיסטולס" בכזה שששקט. אני חושב שלמשל, השורה של ברנשטיין "בקי וזהיר איש יושב ולא זז" או: "לבד בחדר, שומע / את מה ששומעים לבד", "רק סתיו / שקוף כעץ נרעד", "סוגרים חלונות / להתחבא בפני המטר" הן שורות שיותר משנוגעות בשקט, נוגעות בנקודת החיבור בין רעש לשקט. יש עוד רעש, אבל השקט מתחיל להשתלט. השקט עדיין לא ניצח. מה שפרץ עושה במוזיקה שכתב לשורות אלו, ויותר מכך: מה שהוא עושה בדרך, בעוצמה המתרסקת שנייה אחר שנייה, כשהוא שר אותן, זה לקחת את הטקסטים של ברנשטיין לכוכב השקט. למקום שברנשטיין רק עומד על סיפו.

אבל למה השקט? מה תפקידו של השקט? לטשטש את הבושה מתשוקה או תשוקות שמתביישים בהן? להסתיר איזשהן רגשות קיפוח? להסתיר צריחת זעם על העדפות המוזיקליות של ההמון? להסתיר אהבה "אסורה" לסוג מוסיקה "לא תקינה"? להסתיר את הידיעה שכדי להשיג משהו צריך לדרוך על גוויות?

שאלות לא קשות. הקשבה דרוכה לשירתו של פרץ, לנגינה שלו, למילים בשירת ברנשטיין אותן הוא מדגיש בשירתו תוביל אתכם לפענוח החידות. אבל אני חושב שהתשובה נמצאת בסיום השיר האחרון בדיסק. רגע ארוך נשמע צליל מוזר, נמשך ונמשך, כמו רחש גל גוסס, רוח שמתביישת להרים שמלת נערה, גורי נמלים מסמסים את האנחות בשיר "גריל" של הביטלס.

אני לא מעז לכתוב אותה. יום יבוא ואקפוץ איתה ממגדל מלחמה.

סגור לתגובות.