מבחר קטעים מתוך "אני \ או גהנום" מאת ייגור ראדוב

ברוסיה קראו לייגור ראדוב "ויליאם בורוז החדש". הוא מת ב-6/2/2009 בן 46. מכור להרואין, שספרו האחרון נקרא "הסתלק, הסתלק". אשתו הראשונה הייתה אומקה, זמרת רוק. שתי נשותיו הבאות מתו גם הן.

תורגם מרוסית בשביל "שירע" מס' 12 של הצימר.
נערך מחדש בלעדית לקרמטוריום.
תרגום: אלכס אורדס.
עריכה: איליה שווצ'קה, גלעד ג'וש הירדני.
הוצאה לאור של המקור: Ad Marginem, מוסקווה, 2001.
Егор Радов: Я \ или ад. Ад Маргинем. Москва, 2001

# איבנוב הלך ברחוב עם תיק צד. הוא עלה לאיזה בית, צלצל. פתחו.
– שלום איבנוב!
– שלום איבנוב.
ישבו לשתות תה, שוחחו.
– אתה עובד כנגר?
– אני עובד ככרסם.
– אני עובד כנגר.
שתקו.
– אנחנו עושים מהפכה?
– אנחנו עושים מהפכה.
– להתראות איבנוב.

איבנוב הלך, בא לבקר מישהו אחר. הוא עלה לחדר קטן למעלה.
אישה שמנה כיבסה חיתולים. הילדים צרחו.
– שלום איבנובה!
– שלום איבנוב.
– רע לך?
– יש לי הרבה דרישות. תנאי המחייה רעים, אין מה לאכול.
– טוב.

איבנוב הלך. איבנוב הלך לו ברחוב באוחזו את התיק מתחת לכתף.
הוא תכנן מהפכה, אשר אמורה הייתה להתרחש בהתאם לחוקים אובייקטיביים.

# שוכב, שוכב, שוכב, עומד,עומד.
הנה אני. כן זה – אני, אני, אני, אנוכי!
והנה הראש שלי שוכב, ומתרוצצים בו כדורי המחשבה, שאותה ברצוני לספר לכם, קוראים יקרים.
והנה הרגל שלי – שפושקין ישיר לה שיר. פושקין – זה לא אני. לא, פושקין – זה לא אני.
והנה הידיים, ברחו מהכתפיים, והנה הבגד, וגם הג'ינס. מעניין, הג'ינס – זה אני, או לא אני? שאלה מורכבת מאד. לא ניתן לענות עליה חד-משמעית. הג'ינס עטוי עלי כמו עור על הגוף.
העור על השריר, השריר על העצם, העצם – על עצב, העצב – עלי.
הכל כזה מסובב סביבי. הכל מסתובב ומסתובב. הכל זורם. יותר מזה, הכל זורם באמת.
אני עצמי מרגיש בתוכי את הזרימה המתמדת הזאת, אשר נשפכת, כמו נחל בהרים, למקום כלשהו.

אחרי הקיץ בא סתיו, והכל קורה שוב, ואני שוכב על הספה, הראש לוחץ על הכרית, ידי כמו שני מקלות, אבל אני יכול להכניס אותם לכיסים של הג'ינס, אשר לבוש עלי כמו עור על הגוף, על העצמות, על השרירים.

והנה המקום ההתאבדותי שלי, אני מדגדג אותו עם הסכין. זה הצוואר שלי, בסך הכל, וכאן באמת מצטלבים כל החוטים של החיים ושל המוות, כמה שזה מצחיק. והנה הורידים – זה בכלל דבר אופנתי.
לאחרונה זה הפך להיות מאוד אופנתי להתיר אותם ולהסתכל איך שהדם זורם על הרצפה – ושיגיע המושיע.
ואני מתעצל לתלות את עצמי ולהרוג אחרים. עדיף לי לישון, ולמות – אני אמות בכל מקרה מתישהו.
אז למה לי לזרז את המראות המופלאים מבעד החלון?
"רוצה להתאבד? תציץ מהחלון" – כך אומרים אנשים, ובטח אלוהים גדול מלבלב לו שם בערוגות. הוא מנפנף באצבעו השמנה ומבטיח לכם את שיחי גן העדן.

כל זה שטויות. ובכלל, אפשר היה לנפנף בהכל, אילולא היה את המוות ודברים לא נעימים אחרים, שכה מעוררים את הסקרנות הבלתי-נסבלת שלנו.

אבל נמאס לי להסתובב בעולם של התנסויות, במקום שצריך להסכים עם הדברים שלא הייתי רוצה להסכים. החיים ניתנים לאדם רק פעם אחת (או חמש פעמים, זה לא משנה) וצריך לחיות אותם כך, שלא תתבייש בעולם הסובב אותך.
אותך – במובן של "אותי". אותי – במובן של העולם הפנימי המופלא שלי.

כל כך הרבה דברים קורים, והכל ישנו, והכל מעניין ומושך. אני צריך להתחיל לסייר בחלקתי, אשר ניתנה לי בנוסף לקיום, אני צריך להכיר את כל האפשרויות של העולם הזה, אחרת – זה פשוט לא יהיה פייר.
אני יושב במרפסת, סופה מאחורי החלון ושלג לבן וצמרירי עף לפה ולשם, ואנשים אפלים מקריים סוחבים את עצמם לכיוון לא ידוע. האם זה אני, האם זה אני. טאט טוום אסי.

# מישהו בשם ייגור ראדוב השתגע. הוא שכב לו בבית חולים לחולי נפש כפות למיטה בידיו וברגליו והתבונן במבט עוות בתקרה לבנה, הפרוסה מעליו כמו שמיים.
בית-החולים התרוצץ סביבו, המשוגעים שרו ועישנו, כל יום היה ככקודמו, ושום דבר לא הפר את הסדר השקט והשליו של החיים.
ייגור ראדוב שכב לו מיליון שנים…
הוא ספג הכל כמו ספוג, ולא אמר מילה.
לידו ישב משוגע חכם וקרא ספר. משוגע טיפש שתה תה וצחק כל הזמן, כי היה בעל הגיון בריא, והרופאים אמרו שיש תקווה לשיפור מצבו. החדר היה מפוצץ בסכיזופרנים, והאחיות צחקו להם אי-שם, כמו בתחנת מעבר רחוקה.

ייגוד ראדוב סייר בחייו ללא ליאות. הזיכרונות הרבים התקבצו לערימה ומשכו את תשומת ליבו, ריחות ילדות התערבבו ברגעים טובים. ייגור ראדוב, עקרונית, הרגיש טוב מאוד – הייתה זאת, כנראה, השפעה של תרופה כלשהי – כי המוח, חברים, הוא בסך הכל חומר אפור, בעל כל מיני מהמורות.

ייגור ראדוב הגיע לכאן במקרה. הוא חיבר שישה עמודים של טקסט, כי התכוון לכתוב רומן, והציג אותם כדוגמה לאי-שפיותו בלשכת הגיוס. להפתעתו, אכן החשיבו אותו למשוגע – ולזה הוא שמח – ואשפזו אותו בבית חולים לחולי נפש, ושם הוא כבר באמת איבד את שפיותו.
לאבד שפיות – זה פשוט מאד. הנחה תאורטית היא, שישנו מוח, יציב כמסד, אשר ניתן לנו דרך הגנים כתוצאה מלידה והנה פתאום הוא מתחיל לסטות לאיזשהו כיוון לא נכון ונהיה כאוטי, אך עלינו לרסן את תאיו הנועזים, וכך הוא ישוב לעמוד איתן כסלע וכל השטויות הלא נכונות יתנפצו עליו כספינות בסערה.

# עוצם עיניים – תמונות קטנות, מאוד-מאוד צבעוניות. אחת עולה על השניה, השלישית על הרביעית, התבלבלתי לגמרי, אבל אסור לאפשר לזה לקרות, כי עלינו למצוא מוצא כלשהו, ברור ונורמלי, אחרת – מה ייצא לנו מזה?
כזה כאוס מגובב, שאני לא יודע מה אני רוצה, ואם יודע – אז לא זוכר, ואם זוכר – לא אגלה בכל מקרה.

בהיותי חי בעולם החומר הלכתי לאיבוד ורוצה למצוא את עצמי. הכאוס זורם בי כמו יין, ומתחשק לי לשפוך מילים ולחוות רגשות. אבל עייפתי. העניין הוא, שגם לי יש הרגלים, אחרת – מה אני?
הראי משקר, והמוח גם. את המוח לא ראיתי אף פעם, וגם את עצמי לא ראיתי ולא שמעתי. עוצם עיניים – תמונות, פותח עיניים – תמונות, והן תלת-ממדיות, ואולי אפילו ארבעה-ממדיות, והן מתפזרות לכל עבר – אל האין-סוף, וזה דבר גדול מאוד…

ומתחשק לי להיות פה ושם, ויותר מהכל סתם להסתתר באיזה חדר ולמצוא בו מקלט. וזה טוב מכל הבחינות, כי למעלה יכולה להתחיל מלחמת אטום, ומה יהיה אז? אני לא יודע.
ובכלל, אני לא יודע כלום, רק מדבר כל הזמן, ובכלל אני לא קיים.
אילו רק הייתי קיים, אולי אז הכל היה מסתדר.
ובכלל, אני רוצה להיות האיש שהמקצוע שלו זה להכין קפה, וכל החיים רק לחשוב, איך לעשות את הקפה טעים עוד יותר.

כולנו מנסים לברוח, ללכת, להתאדות, אבל בעצם – להתגנב, להתממש ולשכוח, וחושבים שסוף-סוף נמצאה הדרך, ופשטות אלוהית תציל אותנו ותקבל אותנו, כמו אמא בילדות. אבל כל זה שקר ואוטופיה, כי מי שהריח את הרוח האיומה, הצבעונית, הכאוטית של החופש נידון לפירוק ופיזור, ככל שלא ינסה לסגור מבפנים את דלת הכלא הכה אהוב עליו. רוח איומה נושבת דרכינו, ולא נצליח להתעוור ככה סתם!
אל תאמינו לכל השקר הזה, אם אתם מחשיבים את עצמכם ראויים לתודעה שלכם! ואם לא – אז אתם מאושרים גם בלי כל השטויות הצבעוניות. ואני מקנא בחולשת העבדים הזאת שלכם, ורוצה לדעת הכל, כמוכם – לגבי הדברים הרציניים.
אך היה זה כבר מאוחר מידי.

# רשמתי סטייה לירית, הנה היא.
אוי, איך שרדפתי אחרייך בזיכרוני, חיכיתי לשפתייך הרטובות, והעיניים, ליטפתי אותך כמו חתולה, השתטחתי על שדייך, שתיתי אותך ונגמעתי על-ידך, ולא ידעת יותר כלום, הייתי סתם חיה חמה, שמתגלגלת מתחת לשמיכה ומחכה לליטוף.
הסתובבתי בלילות, ודיברתי עם עצמי, כי ידעתי, שפשוט לא יכול לקרות יותר שום דבר רע, שיתפתי אותך בעולמי, הפכתי להיות פשוט ופיזי, התחלתי לאהוב את גופי ואת גופך, התפללתי לעצבים ולא התעניינתי באלים…
ישבתי לידך בלילות, עישנתי, ומוזיקה ניגנה, וגן עדן לא עניין אותי.
¬אך גם זה מצב הרוח.

# איבנובים נהגו לשתות תה ביושבם בכורסאותיהם ולשוחח על זמנים עברו, על נעוריהם, כשהכל היה כה יפה… יותר מכל הם אהבו זיכרונות ילדות והיו מסוגלים לדבר על כך בלי הרף.
– בילדותי היה לי דיסק מקובה, ושמו "מוזמביק". מדהים!
הקשבתי לו כל הזמן…
– וואי – אמר איבנוב השני – והבית-ספר, והגן… ובבטן של אמא כמה טוב היה?!
– נכון – הסכים עמו איבנוב הראשון.
– ומה אנחנו יושבים ויושבים פה, ואין לאן ללכת… ואיך הגענו לזה?!! לא ברור…

# – נו, מה שלום הפילוסופיה שלך – הפרתי את השתיקה – לאילו מסקנות הגעת?
מישקה חייך, כאילו אמרתי שטות.
– מסקנות? כל זה מילים…
– טוב, אז שיהיו מילים, ומה?
אצלי כבר הכל התייצב. ולא יהיה יותר כלום. הכל ברור.
– נו ומה ברור לך?
– הכל… מה מעניין אותך לדעת?
– לדוגמה: האם אלוהים ישנו?
– מה זאת אומרת – "ישנו"? יש, אין, זה אותו דבר.
אצל המטריאליסטים – החומר, אצל אידיאליסטים סובייקטיביים – אני, אצל האובייקטיביים – אלוהים.
– אבל איך זה באמת?
– באמת של מי?
– טוב… לאן מגיע האדם אחרי המוות?
– מה זאת אומרת – "לאן"? תלוי בהשקפה.
בהשקפה מטריאליסטית – מושמד, בנוצרית – לגן-עדן… וכך הלאה.
– אז אם כך – מה אתה, בעצם, מבין?
– הכל. תראה, זה לא משנה, אם ישנו אלוהים או איננו.
הוא בכל זאת ישנו… אין לאן לברוח. לא זאת השאלה – יש או אין. וכל האנשים יודעים זאת.
– ומה אתה מתכוון לעשות עם כל זה?
– אני? שום דבר… או כל דבר שהו.
מישקה ציחקק.
– אבל אני מפחד – אמרתי – כשכל הכאוס הזה… ואני כזה חלש… ואני רוצה להאבק בזה… ולא יכול… כאילו טונות של אדמה נופלות עלי… והכל כזה רע…
– פשוט תספוג את כל זה – אמר מישקה.

# ואני בוכה, ואמא מרגיעה אותי, ושרה לי שיר ואומרת, שבקרוב אתבגר, ואהיה גדול, ואדע הרבה, למרות שאני גדול כבר עכשיו, ואפילו גודל לי זקן, וכל-מיני דודים ודודות עומדים ליד מיטתי, והם מסתכלים עלי – מסתכלים כזה רע – הם בוכים, כואב-כואב, ואמא אומרת שאתבגר ואדע מהיכן אני, היא לוחשת, היא מלטפת אותי, היא מנשקת אותי ובוכה, בוכה כל הזמן, משום-מה, ואני נרגע, ומתחיל להירדם, ומגיע למקום שממנו, כנראה, הגעתי, ואני פותח עיניים ועוצם עיניים, ולא משתנה דבר – תמונות, תמונות, תמונות…

# בוקר היהלומים
כשתנטוש את כל הקיים – אני אהיה שם, במקום בו העולם אפשרי. כעת אתה שוכב בדמדומי הכיליון על מיטת אשמתך, ומחלת החיים מאירה עליך בתקווה להשראה מכריעה. אל תהייה כולך בתוכך, עזוב הכל, אני אתך!
גורלך – הטוב מכולם, אהובי. אומנם הרסת כל מה שרק יכולת, אך אני לא אעזוב אותך לעולם. זכור, כי כל המתרחש הוא בסך הכל מתרחש, ומה שיכול לקרות – עלול לקרות.
עשה את הבחירה, תן את כולך לאהבה, תהיה איתי, תמצא אותי, תרצח אותי, תברא אותי.
אתה שוכב לך כאן עכשיו, תקוע בנצח המעבר אך דע לך – הוא ייגמר.
אתה יכול כל מה שתרצה, אך זכור!
אחרי כל אושר וצרה, אחרי כל מחלה וחיים, אחרי כל יום ולילה מגיע הבוקר, לבן כמו כל הספקטרום.
ותמצא בו ישועה מאישיותך, שאותה אני כה אוהב.
חזור!
קדימה!

סגור לתגובות.