בבית קברות, מאחורי האלונקה עליה ישימו את הגוויה שלי, ילכו רק נמלים. לא אכפת לי. סנדי רוברטסון, עיתונאי רוק מופלא מהשבועון "סאונדס" ז"ל, אמר פעם: "מוטב להשמיע את המוזיקה שיקרה לך לאנשים קבורים. הם אף פעם לא יכחישו את העובדה שהעתיקו ממך."
אני שמח יותר ויותר, ככל שהסוף שלי מתקרב. אשאיר אחרי כספות פרוצות, רכוש גנוב, שקיות סמים שלא נפתחו, קירות עירומים, מזגנים, תנורי חימום לא מחוברים. בדיוק במילים אלה אני מגדיר את הבלוג הזה. גם מכונית סובארו מודל 86. אני טס איתה עכשיו למקום שנקרא קיבוץ מעברות. מתחמק מהעוקבים / מעתיקים אחרי. כי זה עומד להיות הסקופ של חיי. גילתי מישהו מלהקה אמריקאית שלא קיימת משנות השבעים. "דקוטה". ברשת אפשר למצוא עוד להקות בשם "דקוטה", אבל הן משהו אחר. ה"דקוטה" שלי הוציאו פעם אלבום פרוג / ג'ראז' / משהו כזה בערך בחברת התקליטים "Radioactive" ודי. פתאום גיליתי אותו בחנות הדיסקים "קצת אחרת". הוא יפהפה. אנשים שידעו לנגן אדיר, אבל, וזה החשוב, שנאו לנגן טוב. זאת אומרת: הם לא ניגנו בכוונה עקום, להיפך, הם הבינו שמוזיקה אמיתית מתחילה כשאתה, המנגן, ואתה, המקשיב לו, שוכחים מה הכלי בו אתם מנגנים ולו אתם מקשיבים. הצליל שווה לתחת. הוא לא חשוב בכלל. גם הרעיון המוזיקלי, מבנה השיר, התווים – כאשר הם קיימים – הם קליפת שום. אז מה כן חשוב? הכל חוץ מהדברים הנ"ל. בדיסק של דקוטה זה בדיוק מה שקורה.
בכניסה לקיבוץ מישהו עוצר אותי ושואל אם אפשר לעזור, הוא נראה מוזר: לובש חליפה, ענוב עניבה, מסופר קצר, מגולח. נועל מגפי גומי מוכתמים בבוץ. כנראה שהתפקיד שלו בקיבוץ הוא קברן. הוא צעיר מאוד, כבן 17. אני שואל היכן מזכיר הקיבוץ והוא עונה ש"מאחורי גורד השחקים של סוף השביל, פחות או יותר היכן ששדה הדבש מתחיל". אני נוסע לשם. לא אכפת לי שליד חונות מכוניות פאר: מרצדסים, אוסטין, אופל, באמת שמעתי שהקיבוץ הזה מצליח.
המזכיר, שאת שמו שכחתי, נראה כילד אתיופי. הוא משתעשע עם קוף בגודל בינוני. אני מציג עצמי מספר על הפגישה המיועדת לי עם מי שפעם נקרא קרל, והיה המתופף של "דקוטה". וכעת, שהוא בן חמישים פלוס חזר לשמו האמיתי התנכ"י. הילד / מזכיר אומר שזה מעניין כי "לא ידענו שהוא עסק במוזיקה וחשבנו שהקעקועים שלו לא אמיתיים". הערב יורד. אחרי שאני יודע איפה בדיוק "קרל" גר, אני יוצא. נמלים בוערות מאירות לי את הדרך.
קרל הוא גבר נמוך, שמן, קירח, עיניים קטנות קטנות וכחולות. לא מגולח. לובש טי שירט בצבע תכלת, מכנסי בוקסר אדומים. סנדלים. יש לו ספריה גדולה בחדר. ספרים לא משהו מיוחד. אני חושב שהטעם הספרותי שלו נעצר בסביבות הספרים הראשונים של רונית מטלון. אין ספרי שירה. אין ספרים באנגלית, דיסקים לא מפתיעים: ברקלי ג'ימס הרווסט, הרבה ג'ימס בראון, אמילי האריס, וילי נלסון. ייתכן ודיסק של אלונה דניאל כן מפתיע. הוא העברי היחיד. הוא מסרב לחתום לי על הדיסק של "דקוטה". "לקח לי שלושים שנים לקצץ באגו שלי" הוא אומר, במבטא ריק מאמריקאיות. שכחתי לספר שאיך שנכנסתי ולחצתי את ידו הוא הכין לי תה צמחים נפלא, הוא לוקח מידי את הדיסק של "דקוטה". אוחז בו בחוזקה. לא מתוך אהבה, אני מספיק רגיש כדי לקלוט את זה, אלא משום שהוא פוחד לשמוט אותו. "אחיזה מקצועית", שיש בה גם איזשהו רצון להיפטר מהמסע הזה. כאילו החזיק באלונקה שעליה מונחת גווייה.
פתאום מוזיקה באה.
"זה מהבית השכן" הוא אומר ועיניו רכות יותר מקודם. "גרה שם מוזיקאית, טל וייס, וזה הדיסק החדש שלה. 'דקוטה' מתה, טל חיה. תקשיב. אחר כך נדבר על ההווה".
אני עוצם את השאלות שהכנתי לשאול אותו, מקשיב.
וזה מה שיש לטל וייס לומר על נסיעה, פגישה, אמת. כלומר על ההווה: חייבים תמיד לעזוב. חייבים תמיד לנסוע בלי מטרה. כל בית הוא אסון. הדיסק הזה "motion drawing" הוא קול בית שאינו בית וטוב שכך. יש בו מוזיקה שמערערת סדר קיים, צפוי. היא לא ארבעה קירות קבועים, היא קירות זזים כל הזמן. חלונות שנפתחים ונסגרים ועוברים ממקום למקום. אפילו לרצפה ולתקרה. גם כלי הנגינה הם כמו שיחים שנעקרו. נבל, גיטרה, בקבוקי מים, בס, חלילים (חללים), ויבראפון, צ'לו. גם זמרת שלא מספרת סיפורים, אלא מפרקת סיפורים. יש! סוף סוף מישהו עושה בארץ הזו משהו הפוך מהמקובל. תבינו, אוונגרד יכולים להחזיק בין שתי אצבעות כמו סיגריה. לא צריך לנפנף בו מראש מגדל.
קירות חדרי לבנים כחלב כי הם מלאים עקבות איש הירח הראשון שפסע על כדור הארץ. אני עושה מהם משפטים. כבר הבחנתם שהמשפטים שלי לא יכולים לדרוך על הרצפה. כמו הצלילים של טל וייס באלבום הזה. בלונדון, 1988, במערכת שבועון הרוק "ניו מיוזקל אקספרס", העמידו בפניי אתגר לעשות רשימה של שירי רוק בהם שומעים קול נשיקה. לא זכרתי אף שיר כזה. אמריק ריי, אחד העיתונאים שם, אמר: "אז תמציא שמות של שירים כאלה". וזו הגדרה מעולה לכתבות שלי.
בחורה נכנסת לחדר. נמוכה. שמנמנה, בלונדית עם עיניים כחולות, יפה מאוד. אומרת לי "שלום". "זאת אוסטיה", אומר מרק, "אשתי, היא מפינלנד". היא נושאת שתי כוסות גבוהות וקנקן. אני שואל את מרק: "איפה אתם קוברים את החברים שלכם?" והוא אומר "יש בכלל חברים?" ופתאום אני מבין שדיסק הוא כמו מסע הלוויה. משהו אבוד, מת, מכוסה עד מעבר לראש. נישא על ידי שניים או יותר שחושבים על פרנסה ומאחור משתרכים מישהם, שבעצם עסוקים יותר בעצמם מאשר בזה שנישא לפניהם. הוא תכף ייזרק לבור. אז למה לנו כל העניין הזה? ובכן, כדי להעמיד פנים שאכפת לנו מאחרים, מהעולם ולא רק מעצמנו. האמנות היא ניסיון כושל לצאת מעצמנו. אנחנו תולים תמונות על קיר כדי להסתיר את הסדר שנשאר שם אחרי שדפקנו בייאוש את ראשנו בקיר. מוציאים דיסקים ומדמיינים שמישהו עושה תנועות חיבוק לעברנו כשהוא מקשיב להם. הרי אפילו הילדים שלנו יזדיינו כמה שעות אחרי שיחזרו מההלוויה שלנו. כלומר, מקסימום שדיסק מעולה, כמו הדיסק הזה יכול לעשות, זה לא להשכיח את האמת הזאת, אלא לעשות אותה בהירה יותר. מוזיקה טובה לא מנחמת, היא נוהמת. היא נהמת השטן.
–
crematoriumm.wordpress.com 