דימה

בתחנה המרכזית בתל אביב
אנשים קוראים למקום הזה ביב, או כיב,
רחוב פין תשעים וארבע,
פעם בחצי שנה
מכירה פומבית של ילדות קטנות
שהוברחו לארץ ברגל או במכוניות,
מטגקסיטן, אוקרינה ועוד מקומות
החבר שלי דימה ואני שבעסק הזה שנים רבות
בודקים את הסחורה בשבע עיניים
עשרת אלפים דולר לראש זה סכום לעניין
אנחנו מצויידים במקל גדול ובמקל קטן
עם הגדול בודקים את הכוס עם הקטן את חורי התחת,
לקליינטים העתידים טעמים שונים ולכל אחד צריך לגרום נחת
אנחנו מוכרים 20 דקות באלף שקלים
ותאמינו לנו לא חסרים לילדות קונים
כמה שפחות הציצים גדולים
כך מתארכים התורים
עיני תכלת הן פלוס
כמו כמה שפחות שערות ליד הכוס.

אני לא מתכוון להישמע גזען
אבל הרבה ערבים אוהבים לדחוף את הקטן
דווקא מאחור למראה הקטנה
ומי אנחנו שנתערב בבחירה
הבתולות נמכרות בספיד
ואין כמו חברי דימה שמקפיד
שהן תהיינה נקיות, בריאות, בלי דמעה
"אסור לבכות" הוא מנחם בשיניים רקובות
הרי באותן מילים מנחם ביבי נתניהו את העניים ואת האימהות החד הוריות.

את הקטנות ביותר אנחנו מייעדים לטיפול מיוחד.
פעמיים שלוש בשנה מגיעים קליינטים מסוג אחר.
בשדה ריק רחוק ממקום ישוב,
בשעות שאפילו ראש הממשלה כבר לא ער,
ניילון שחור אנחנו פורשים, וצבתות, משורים, סכינים שוטים
שלקצה כל אחד מחובר מסמר.
אחרי ששילם הקליינט מובא למקום בעיניים קשורות
הילדה כבר קשורה טוב, רגליה פשוקות,
אמרתי לכם: המקום מבודד, לא ישמעו את הצרחות,
את גניחות האהבה שלו אנחנו מקליטים,
הרי אתם יודעים עד כמה מוזיקה אנחנו אוהבים.
את הלמות הפטישים, המסור שקורע את העור, הוורידים, העורקים, הבשר
זה נוייז אמיתי, הרי את שירת הנפש תמיד תנצח שירת הבשר.
דמיינו את הצרחות, צלע נשברת, זרע שוטף את השן הקדמית,
אגב, המשפט הזה נשמע הכי טוב בגרמנית ובעברית.
בואי חמודה מצצי את הבוהן שלי,
כסף קונה הכל, הישראלים חלשים
מעריצים גבירים עם מטוסים פרטיים,
בעולם הבא תמסרי ד"ש לא.ד. גורדון, בורוכוב, בן גוריון
כל סנטימטר מהכוס הקרוע שלך, מסרי מתנה לאבות האומה
לאנשי החזון, ספרי שהמופע של קובי ודימה בקרוב בערוץ ה-2
הוא יקרא "מי מוצץ ת'אגודל שלי?"
הרייטינג שלנו גדול משל יאיר לפיד, יונית לוי, "נולד לרקוד"
מספיק לכם או שאתם רוצים עוד?
Hate the haters, fuck their soul
Don’t write, don’t talk
Do things, that’s my call
Don’t fuck your girlfriends
Fuck the state
Fuck art
Fuck poetry
Fuck Rockn'roll.

השדה ריק עכשיו. הכיסים מלאים. האש מכלה את הניילונים עם הכתמים. זה התור של דימה לקשור את המשורים, הפטיש, השוטים. תמיד אפשר למצוא מישהו שיש לו סירה שלא ישאל שאלות מה אנחנו לים משליכים.
איך קראו לה, נטשה, אולגה, איגריה? על כל ילדה שהולכת סניף בנק קם. במקום "לאומי", "דיסקונט", "פועלים", קיראו לו "בנק הדם".
הלילה ניכנס למגרת המה-שמו.
השמש זרחה,
השיטה פרחה,
גם הסחלבים גם הסלבים.
בוקר טוב מדינת היהודים
מתי כבר תבינו: יותר קל להשיג אקדח, לבנות חבלה
מאשר דפיקה הגונה.
זו לא הסתה.
אני מכין אתכם להלוויה.
–

לאן עפים הזבובים

קחו את ההקדמה לסדרה על עיתונות הרוק בישראל שתום אבידן ואני מכינים: "לאן עפים הזבובים". יש דבר דק שמפריד בין להיות מיוחד לבין להיות פריק. אנדי וורהול לדוגמא לא עבר אותו. הוא היה רק מיוחד. צ'רלס בוקובסקי גם לא. סלבדור דאלי, ג'נסיס פי אורידג' ("סייקיק טי.וי"), המלחין האוונגרדי האיטלקי סילבנו בוסטי, שהופיע בליל סערה בבית של נגן צ'לו שהתכונן לבצע יצירה שלו וביקש להלקותו "כי זה ישפר את הבנתך את המוזיקה"- כן עברו. גם קובי.
המרצה לפסיכולוגיה ד"ר נעמי גור בספר חדש ומקסים שלה "מצאתי עצמי עומדת ליד הכיור", כותבת: "יש הבדל בין להיות שונה לבין להיות משונה".
קובי יודע שהוא מאוד אחר. הוא לא בחר להיות כזה. ה"אחרות" בחרה בו. זו אחת הסיבות למשל, שקובי ודאגלס פירס ("מוות ביוני") הם זוג מהאגדות. אביר הרוס ירד מהסוס, ניער את הלבן, עם אהובו עלה על "חמור" בוער… זה בססססדר.
המקום של פריק הוא בעולם האמנות, בקרקס, בבית המשוגעים, בשולי הדרכים. כלומר, בעצם בתוך העולם שלנו. לא מחוץ לו. הרי העולם שלנו ממש כזה. אנשים מיוחדים מחפשים לקבל אהבה. כמו אנשים רגילים. אנשים פריקיים מחפשים דברים אחרים. עיתונאי רוק מיוחדים / רגילים מחפשים לקבל אהבה. עיתונאי רוק פריקיים כמו האמריקאים ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס, או הבריטים טד מיקו, ג'ק בארון ומט סמית חיפשו דבר אחר. הם, בכתיבתם, העזו ללכת לכל הרוחות כדי לשמוע את קול הרוחות.
–