ארכיון חודשי: אפריל 2011

דימה

בתחנה המרכזית בתל אביב
אנשים קוראים למקום הזה ביב, או כיב,
רחוב פין תשעים וארבע,
פעם בחצי שנה
מכירה פומבית של ילדות קטנות
שהוברחו לארץ ברגל או במכוניות,
מטגקסיטן, אוקרינה ועוד מקומות
החבר שלי דימה ואני שבעסק הזה שנים רבות
בודקים את הסחורה בשבע עיניים
עשרת אלפים דולר לראש זה סכום לעניין
אנחנו מצויידים במקל גדול ובמקל קטן
עם הגדול בודקים את הכוס עם הקטן את חורי התחת,
לקליינטים העתידים טעמים שונים ולכל אחד צריך לגרום נחת
אנחנו מוכרים 20 דקות באלף שקלים
ותאמינו לנו לא חסרים לילדות קונים
כמה שפחות הציצים גדולים
כך מתארכים התורים
עיני תכלת הן פלוס
כמו כמה שפחות שערות ליד הכוס.

אני לא מתכוון להישמע גזען
אבל הרבה ערבים אוהבים לדחוף את הקטן
דווקא מאחור למראה הקטנה
ומי אנחנו שנתערב בבחירה
הבתולות נמכרות בספיד
ואין כמו חברי דימה שמקפיד
שהן תהיינה נקיות, בריאות, בלי דמעה
"אסור לבכות" הוא מנחם בשיניים רקובות
הרי באותן מילים מנחם ביבי נתניהו את העניים ואת האימהות החד הוריות.

את הקטנות ביותר אנחנו מייעדים לטיפול מיוחד.
פעמיים שלוש בשנה מגיעים קליינטים מסוג אחר.
בשדה ריק רחוק ממקום ישוב,
בשעות שאפילו ראש הממשלה כבר לא ער,
ניילון שחור אנחנו פורשים, וצבתות, משורים, סכינים שוטים
שלקצה כל אחד מחובר מסמר.
אחרי ששילם הקליינט מובא למקום בעיניים קשורות
הילדה כבר קשורה טוב, רגליה פשוקות,
אמרתי לכם: המקום מבודד, לא ישמעו את הצרחות,
את גניחות האהבה שלו אנחנו מקליטים,
הרי אתם יודעים עד כמה מוזיקה אנחנו אוהבים.
את הלמות הפטישים, המסור שקורע את העור, הוורידים, העורקים, הבשר
זה נוייז אמיתי, הרי את שירת הנפש תמיד תנצח שירת הבשר.
דמיינו את הצרחות, צלע נשברת, זרע שוטף את השן הקדמית,
אגב, המשפט הזה נשמע הכי טוב בגרמנית ובעברית.
בואי חמודה מצצי את הבוהן שלי,
כסף קונה הכל, הישראלים חלשים
מעריצים גבירים עם מטוסים פרטיים,
בעולם הבא תמסרי ד"ש לא.ד. גורדון, בורוכוב, בן גוריון
כל סנטימטר מהכוס הקרוע שלך, מסרי מתנה לאבות האומה
לאנשי החזון, ספרי שהמופע של קובי ודימה בקרוב בערוץ ה-2
הוא יקרא "מי מוצץ ת'אגודל שלי?"
הרייטינג שלנו גדול משל יאיר לפיד, יונית לוי, "נולד לרקוד"
מספיק לכם או שאתם רוצים עוד?
Hate the haters, fuck their soul
Don’t write, don’t talk
Do things, that’s my call
Don’t fuck your girlfriends
Fuck the state
Fuck art
Fuck poetry
Fuck Rockn'roll.

השדה ריק עכשיו. הכיסים מלאים. האש מכלה את הניילונים עם הכתמים. זה התור של דימה לקשור את המשורים, הפטיש, השוטים. תמיד אפשר למצוא מישהו שיש לו סירה שלא ישאל שאלות מה אנחנו לים משליכים.
איך קראו לה, נטשה, אולגה, איגריה? על כל ילדה שהולכת סניף בנק קם. במקום "לאומי", "דיסקונט", "פועלים", קיראו לו "בנק הדם".
הלילה ניכנס למגרת המה-שמו.
השמש זרחה,
השיטה פרחה,
גם הסחלבים גם הסלבים.
בוקר טוב מדינת היהודים
מתי כבר תבינו: יותר קל להשיג אקדח, לבנות חבלה
מאשר דפיקה הגונה.
זו לא הסתה.
אני מכין אתכם להלוויה.

לאן עפים הזבובים

קחו את ההקדמה לסדרה על עיתונות הרוק בישראל שתום אבידן ואני מכינים: "לאן עפים הזבובים". יש דבר דק שמפריד בין להיות מיוחד לבין להיות פריק. אנדי וורהול לדוגמא לא עבר אותו. הוא היה רק מיוחד. צ'רלס בוקובסקי גם לא. סלבדור דאלי, ג'נסיס פי אורידג' ("סייקיק טי.וי"), המלחין האוונגרדי האיטלקי סילבנו בוסטי, שהופיע בליל סערה בבית של נגן צ'לו שהתכונן לבצע יצירה שלו וביקש להלקותו "כי זה ישפר את הבנתך את המוזיקה"- כן עברו. גם קובי.
המרצה לפסיכולוגיה ד"ר נעמי גור בספר חדש ומקסים שלה "מצאתי עצמי עומדת ליד הכיור", כותבת: "יש הבדל בין להיות שונה לבין להיות משונה".
קובי יודע שהוא מאוד אחר. הוא לא בחר להיות כזה. ה"אחרות" בחרה בו. זו אחת הסיבות למשל, שקובי ודאגלס פירס ("מוות ביוני") הם זוג מהאגדות. אביר הרוס ירד מהסוס, ניער את הלבן, עם אהובו עלה על "חמור" בוער… זה בססססדר.
המקום של פריק הוא בעולם האמנות, בקרקס, בבית המשוגעים, בשולי הדרכים. כלומר, בעצם בתוך העולם שלנו. לא מחוץ לו. הרי העולם שלנו ממש כזה. אנשים מיוחדים מחפשים לקבל אהבה. כמו אנשים רגילים. אנשים פריקיים מחפשים דברים אחרים. עיתונאי רוק מיוחדים / רגילים מחפשים לקבל אהבה. עיתונאי רוק פריקיים כמו האמריקאים ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס, או הבריטים טד מיקו, ג'ק בארון ומט סמית חיפשו דבר אחר. הם, בכתיבתם, העזו ללכת לכל הרוחות כדי לשמוע את קול הרוחות.

משבר. על האלבום החדש של "מוות ביוני"

פעם הייתה בחורה בשם "אורית" שאף חתיך לא רצה לפתוח אותה. לא יפה, לא חכמה, לא גבוהה, לא רזה. מבואסת כי אף אחד לא הזמין אותה לצאת. כל כך שנאה את עצמה, שאחרי צבא, החליטה לעטות מסכה. להתחפש לגבר בשם "אור". כך נוצר המשהו שנקרא "קובי אור". היה כיף לשרת במילואים כ"חייל", לשרוץ במערכות עיתונים כ"עיתונאי", להתלבש כ"בחור". לשכוח את הסירובים. כעת, שהיא / הוא בעצמה לא יודעת אם טוב לה או רע לה…

פעם הייתה בחורה בשם "פירס" שאף חתיך לא רצה לפתוח אותה. לא יפה, לא חכמה, גבוהה, רזה מדי. מבואסת גם כי אף לא הזמין אותה לצאת. כל כך שנאה את עצמה שבגיל 18 החליטה לעטות מסכה. להתחפש לגבר בשם "דגלאס". כך נוצר המשהו שנקרא "דגלאס פירס". היה כיף להקים להקת פאנק שמאלנית קיצונית בשם "קרייזיס" ("משבר") ואחר כך ללהקה הפוכה בשם "מוות ביוני" ("Death in June"). מסכה כפולה. כעת, שהיא / הוא בעצמה לא יודעת אם טוב לה או רע לה, כשהיא אומרת "אני הומו", שבאינטרנט כבר 10 שנה מתווכחים אם היא פשיסט וכל צד מביא הוכחות יותר חכמות מהצד האחר…

יש ל"מוות ביוני" אלבום חדש "Peaceful snow" ("שלג רגוע"). כמו תמיד ביצירה של דגלאס וזה אחד הקסמים בכתיבה שלו, כמעט כל משפט מבלבל את זה שלפניו. "היש כמוני מסכה / צוהלת ושמחה". איפה צוהלת, איפה שמחה. למשל, המושג "שלג רגוע" יכול מצד אחד לספר על אסקימואים זקנים שבהרגישם שזמנם תם, נהגו לצאת אל מרחבי השלג, רחוק מביתם, ושם לבדם למות. מצד שני הרי שלג הוא שקדיה פורחת שיד ג-ד-ו-ל-ה עקרה, הפכה וניערה אותה עד שפריחתה נשרה וכיסתה את האדמה. איזה יןפי.

כעת אתם מבינים למה הלהקה הזאת היא בעצם איש אחד שרב קשה עם עצמו או המון אנשים שכל אחד הפוך מהשני. מה הפוך יותר משמאלן קיצוני ? ימין קיצוני. מה יותר אחר מההרכב "קרייזיס"? "מוות ביוני". זו הסיבה שדגלאס משתמש בסמלים שמזוהים עם הימין הקיצוני.

דגלאס: "האמת, קובי, הפוכה. "מוות ביוני" השתמשה מההתחלה במדים כמו פאשיסטים בגלל המתופף שלנו פטריק לגאס. הוא התנשא לכמעט שני מטר, הקסים אותנו. הוא התלבש כך משום שאז זה היה אופנתי. כאשר התחילו להגיד שאנו פאשיסטים, הוא עזב את הלהקה".

קובי: "דחילאק, את יודעת יפה מאוד ששורה כמו "את כל החלשים צריך לרסק" היא לא אופנה".

דגלאס: "ואת יודעת שבדי.וי.די. שלי, "מאחורי המסכה", שבקלות אפשר למצוא אותו ביוטיוב אני אומר שאני יכול למצוא עשרות סיבות מדוע אני עושה מה שאני עושה, כותב איך שאני כותב, אבל הגרעין העמוק ביותר אצלי נסתר גם ממחשבתי. יש מקום עמוק, בסיסי כל כך, אולי אפשר לקרוא לו "הטירה" אליו אי אפשר לחדור".

הפוך מאלבומיו הקודמים דגלאס מלווה כאן רק בפסנתר של מירו סנג'דר. התוצאה באמת כמו שקדיה הפוכה שפריחתן הנופלת יפהפה וקרה כמו שלג. תארו לכם דיסק של "סמוג" הסינגר סונגרייטר המופלא, שמורכב משירים מאוד קצרים, כמעט חסרי התפתחות שמתעדים שבירת יופי, סירוב מודע לכתוב שיר יפה, שמתעדים כתיבה הפוכה: במקום חיפוש מקובל אחר לחן מתפתח, טקסט מתפענח, מתעדים בכוונה מה שאפשר לכנות: "איך לא לכתוב שיר". וכרגיל אצל מוות ביוני דווקא מה שאסור שהפוך מהמקובל / מהרצוי, כל כך מרתק. ה"לא" הופך ל"כן". הנקבה הופכת לזכר. או להפך. הנה שוב המילה הזאת האהובה כל כך על דגלאס פירס: "הפוך". ודווקא ההפוך הזה יפה הרבה יותר משירים סטרייטים של אחרים. ב-2004 הוא הופיע בארץ. אפשר לראות את ההופעה הזאת ביוטיוב. ראו איך היא מתחילה: דגלאס עולה לבמה נושא שני דגלים שלכאורה הפוכים אחד מהשני: דגל ישראל ודגל עליו מצוירת גולגולת. מגן דוד שחור. זה אלבום חובה לכל מי שעוסק / יעסוק בכתיבת שירים, בכתיבה מכל סוג, בציור וכו'. איך לשים רגל לעצמך, איך להרוס את הרצון לכתוב / ליצור משהו יפה, שנע קדימה, שפוחד מכיעור, שפוחד פחד מוות מהיתקעות. נסו להרוס את האני הכותב שלכם.

דגלאס פירס לובש מדי צבא כדי לצאת למלחמה בעצמו. הרי כל כך הרבה דברים שבתוכנו ראויים שיהרסו אותם. אם אתם למשל מנגנים בגיטרת באס מדוע שלא תורידו שני מיתרים ותסתפקו בשניים? נסו את זה אולי כך משהו יתהפך בגישה שלכם לנגינה. לכתיבת מוסיקה. אולי תעזו לשנות עוד דברים.

באלבום הבא של "מוות ביוני" תהיה שורה מדהימה בניקיונה "שורשי העץ ניתנים לחשיפה / אבל מה בקשר לשורשי השמיים?". תהפכו אותה: "שורשי השמיים ניתנים לחשיפה. / אבל מה בקשר לשורשי העץ?". כמה קל לראות מה נכון יותר.