לאן עפים הזבובים

קחו את ההקדמה לסדרה על עיתונות הרוק בישראל שתום אבידן ואני מכינים: "לאן עפים הזבובים". יש דבר דק שמפריד בין להיות מיוחד לבין להיות פריק. אנדי וורהול לדוגמא לא עבר אותו. הוא היה רק מיוחד. צ'רלס בוקובסקי גם לא. סלבדור דאלי, ג'נסיס פי אורידג' ("סייקיק טי.וי"), המלחין האוונגרדי האיטלקי סילבנו בוסטי, שהופיע בליל סערה בבית של נגן צ'לו שהתכונן לבצע יצירה שלו וביקש להלקותו "כי זה ישפר את הבנתך את המוזיקה"- כן עברו. גם קובי.
המרצה לפסיכולוגיה ד"ר נעמי גור בספר חדש ומקסים שלה "מצאתי עצמי עומדת ליד הכיור", כותבת: "יש הבדל בין להיות שונה לבין להיות משונה".
קובי יודע שהוא מאוד אחר. הוא לא בחר להיות כזה. ה"אחרות" בחרה בו. זו אחת הסיבות למשל, שקובי ודאגלס פירס ("מוות ביוני") הם זוג מהאגדות. אביר הרוס ירד מהסוס, ניער את הלבן, עם אהובו עלה על "חמור" בוער… זה בססססדר.
המקום של פריק הוא בעולם האמנות, בקרקס, בבית המשוגעים, בשולי הדרכים. כלומר, בעצם בתוך העולם שלנו. לא מחוץ לו. הרי העולם שלנו ממש כזה. אנשים מיוחדים מחפשים לקבל אהבה. כמו אנשים רגילים. אנשים פריקיים מחפשים דברים אחרים. עיתונאי רוק מיוחדים / רגילים מחפשים לקבל אהבה. עיתונאי רוק פריקיים כמו האמריקאים ריצ'רד מלצר ולסטר בנגס, או הבריטים טד מיקו, ג'ק בארון ומט סמית חיפשו דבר אחר. הם, בכתיבתם, העזו ללכת לכל הרוחות כדי לשמוע את קול הרוחות.

סגור לתגובות.