ארכיון חודשי: מאי 2011

ענבל פרלמוטר ז”ל, קינה על צדף נדיר מאוד

פעם, באחד הלילות, עצרה לידי ניידת משטרה. “בוא הנה. תפתח את היד. מה אתה מחזיק שם?”. החזקתי צדף עטוף בנייר טואלט. “מה זה?” שאל השוטר, “אתה עוסק בכישוף?”. השוטר השני צחק ואמר, “הוא מכשפה, לא מכשף. אתה לא רואה?”. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אם הזכרתי לו במשהו את להקת המכשפות, הרי זו מחמאה.

לא הייתי בסדר עם ענבל פרלמוטר. אהבתי אותה, חשבתי שהיא גאונה, ראיתי אותה עשרות פעמים הולכת ברחוב ולא ניגשתי אליה להגיד עד כמה היא מוכשרת, חשובה, מקורית. הייתי עסוק בבלגן שבתוכי. לא ידעתי שאם לא ניגע ונתמוך אחד בשני, אף אחד לא יעשה זאת. גם לא אלוהים. הלוואי שהמוות שלה יזכיר לנו שבמקום לשלוח פעם בשנה “שנה טובה”, מילה טובה כך סתם ברחוב יכולה לעשות הרבה ימים טובים.
“אני לא רוצה לראות אותך כשגופך ניגר / כשָיש פצוע בין אצבעות / אלה שבונים גשרים מציפורים נכות”, כתב המשורר האמריקאי ריצ’רד בראוטיגן.

באלבום הראשון של המכשפות, “עד העונג הבא”, מופיע השיר “יום שחור”, מהנפלאים שענבל כתבה. היא מגישה אותו בצורה מדהימה. זוהי קינה על אנשים רגישים מאוד, שיודעים שהעולם הגס מסביב- עם האנשים, שהם חיות הטרף האמתיות, ולא אלה המסתובבות בג’ונגלים – עולם זה אינו המקום עבור אנשים יצירתיים, אנשים המאמינים בנגיעה ולא בבעיטה. הרי על כך שרו ניקו, לו ריד, לידיה לאנץ’, ג’וני תאנדרס. כמי שמכיר את יצירתם בעל פה, אני חושב שב”יום שחור” הגיעה ענבל לעומק אליו הם לא הגיעו.

אז מה נותר לעשות? יש מי שבורח, מי שנלחם, מי שהורס את עצמו או את מה שמסביב. יצירתה של ענבל תיקח אתכם למקום בו נולדים הצדפים, מקום בו אין לועגים, אין רודפים, אין זייפנים ואין ניידות משטרה. האור הכחול שם הוא אור הפנינה.


Avital Cnaani,The Bird, ceiling installation, 2011, wood

הלאה הלאה אמרו הזבובים

קודם כל: עיתונאי רוק גדול באמת הוא זה שעל המצבה שלו ייכתב: "הוא לא ניסה להרוג את החייזרים שבתוכו". הלאה: כשאצליח אדווח לכם. במטרה הכי אמנותית שכיוונתי לתוכה. להסביר לעצמי מדוע לימור נחמיאס, שכתבה ספרים כמו "צבוטותי", "סרט לבן על כיפה אדומה" (בהוצאת 'כתר') היא הכותב/ת הכי נפלא/ה בעברית. המושג "גאון" קטן עליה.

האם זה בגלל שהשפה שלה היא אמת טהורה, נקייה, לא צעצוע או פסל או תרגום או התייפייפות או עומק או ספיד או רצינות של אמת. היא האמת. כמו השורות הבאות של סופר מתח האמריקאי אלמור לאנרד: "היה עוד משהו, הריח של זה, עכשיו שתול בנחיריי לנצח. לא ריח המוות ששמעת עליו, אלא הצחנה של קרביים אנושיים מפוזרים על המדרכה. ראיתי אשה יושבת שעונה אל עמוד החשמל ומסתכלת עלי או על שום דבר, שתי הרגליים שלה אינן".

מה קשר הדבר הזה לעיתונאות רוק? ובכן, קראו את אחד הרומנים שלה ולימדו איך לכתוב. ביום בו מישהו יכתוב בכזו ליאור נחמיאסית על רוק, אגיד שלום להטפות שלי איך לכתוב. זה שהיא פעם הייתה אישתו של ידידי יורם מרק-רייך מ"קילר הלוהטת" היא עוד סיבה לצטט פתיחת ספר שלה: "דלת הזכוכית הכהה הייתה מלוכלכת מאוד, ואני עמדתי מולה חסרת אונים וחיפשתי נקודה נקייה להקיש עליה. לבסוף הוצאתי מתיק היד שלי שטר של עשרים שקלים, ליפפתי אותו בזהירות סביב הידית ופתחתי מעט".
כמובן ששלוש המילים הכי חשובות כאן הן: "חסרת אונים" ו"מלוכלכת". איזו התבוננות עצמית ומעבר לעצמית יותר שוברת לב בכנותה, נקיונה, הדיקותה.

מתי נשבר לכם הלב בפעם האחרונה שקראתם רשימה על רוק?

לאהרון אפלפלד בספרו "קטארינה" יש שורה: "אנחנו קרובים יותר לבעלי החיים מאשר לבני אדם. עם כמה בני אדם אנו מתיידדים בימי חיינו?". עוד בראשית ה"קריירה" שלי ככותב / מצרף מילים על רוק הבנתי שעמוק עמוק אני מנסה להפוך מוזיקה לבעל חיים. לא לבני אנוש, אותם אני מתעב. הם פגעו בי. אלא לכלבים וחתולים.

הב הב, מיאו. לכן הפער הגדול בין מה שאני מוצא בשיר / דיסק מסוים לבין מה שהזמר / זמרת רצה להגיד. אלא שאני חושב שגם הזמרים מרגישים קרובים יותר לבעלי חיים. לכן בעצם הפער הוא לא פער. ואם הם מכחישים את זה ומנופפים בטבעות נישואים- אל תאמינו להם. אני חושב שעיתונאי רוק שלא נגע בכלב / חתול חולה, הוא עיתונאי רוק גרוע. לכן אני אופטימי: אפילו אם אתם לא טובים אתם יכולים להשתפר. הושיטו ידכם ותיגעו. אני אהיה שם.

בפעם הראשונה שפגשתי את אדם ברוך… הייתי חייל משוחרר, ישבתי במשרדו ב"ידיעות אחרונות" ונאמתי בפניו כשריר בפי איך / למה / כמה צריך לכתוב. אדם חייך, שלף שטר בן מאה שקל ואמר: "קח, אתן לך כתובת בית זונות, תעשה מה שבאמת מציק לך, תחזור, ואז נדבר על עיתונות. כי כעת מה שמפעיל אותך זה חוסר סיפוק שאין לו קשר למה שקורה בעיתונים".

כך למדתי ש… יש הבדל בין לשכב עם מישהי שאתה אוהב לבין לעשות את זה עם מי שאתה לא. זה דומה, אבל זה לא אותו הדבר. למדתי שיש הבדל בין "לכתוב" לבין "לחבר משפטים". זה דומה, אבל זה לא.

עיתונאי רוק ממש טוב רוצה שגם המשפטים שהוא עושה יכניסו לעיני עצמם כוכבים. עיתונאי פחות טוב רוצה רק לדפוק משפטים. שימו לב: לא שהקוראים שלו יראו כוכבים שהם קוראים אותו, אלא שהמשפטים שלו יראו כוכבים. ושאחר כך יתלבשו (לבד) יעזבו אותו וילכו לחפש כוכבים רחוקים יותר.

אלף נשיקות, על אבי אליאס וספרו "היי בובי"

פעם, כשהייתי פחות מבולבל מאשר היום, הייתי מחפש אצל משוררים, מוסיקאים וסופרים עגילים באוזניים. ידעתם למשל שרוברט שומן, הקומפוזיטור הרומנטי האדיר, ענד עגיל?

אבי אליאס עונד עננה באוזן.

אדם ברוך ז"ל אמר לי שלומר למישהו שהוא כותב יפה מאוד זה עלבון. אבל לומר למישהו "אתה כותב מאוד" זו מחמאה גדולה. ספר השירים "היי בובי" של אבי אליאס הוא ספר מאוד. בעצם, הוא נורא מאוד.

אני זוכר איך פעם התגנבתי בצהרי יום שבת קודש להיכל נוקיה הריק וצעקתי "נולדתי", "אני חי", "אני אחייה", "אני בריא" ורק הד ענה לי. אז, אגב, נולד הניו-ג'ורנליזם הישראלי ואז גם חלומותיי גוועו.

אבי אליאס הוא משורר שיודע שאותיות האלף בית הן נורות חשמל שרופות. אנחנו מבריגים אותן לחורים שבלב אבל הן לא מגרשות את החושך:

"עצם המחשבה לא נותנת מנוח
המילה סרטן אסורה לדיבור.
היא שוקעת בתחתיות ההכרה
איפה שהריאות הירוקות מתחשמלות
משפורפרות הכימותרפיה".

לאנשים ש"הולכים" למות יש ריח מיוחד. לספר הזה שנושאו בחורה שמתה יש ריח של מוות. אנסה לדייק כאן: לו ריד, רוקיסט עם יופי מלוכלך (ולכן אמיתי) כתב:

"גנבתי לה שרשרת צוואר יפהפיה
אבל בכל זאת שרשרת היא שרשרת,
וכל זמן שהיא חיה
אוכל להחזיר לה אותה"

כעת שימו לב איך אליאס "הולך" הרבה יותר, הרבה יותר עמוק: "אני מתחבר לרוח רואה בעור, בעיניים, בשפתיים. משהו להתחבר / אליו כשאת כאן לידי. נכון בלי נשמה, בלי סיגריה, בלי סימן חיים. אז את מי זה צריך לעניין?".

כתבתי "אליאס עונד עננה באוזן" וכוונתי שהוא שר על המוות שמתקרב כמו עננת גשם. לא בסערה פתאומית, אלא לאט. ביאה פצפונת שכל יום גדלה. כמו מחלה. כמו מחלה. בואו, אגלה לכם סוד: יש מעט ספרים שיכולים להכין אתכם לסוף. "ספר המתים הטיבטי". גם הספר הזה של אליאס.

לפעמיים אני ואליאס נפגשים. אין לנו שיחות יפות על ספרות ובחורות נקיות, אלא על החיים. על אבא שקשר והכה אותך, למשל. על ההתמכרות שלי לזונות. בטח אדם ברוך היה קורא לפגישות כאלה "פגישות מאוד".

לאנשים שהולכים למות יש ריח מיוחד
לספר הזה, שנושאו בחורה
שמתה ממחלה יש ריח של מוות…

כמו את מועמר קדאפי כך אני אוהב את נתן זך. אבל בספר אוסף הרשימות שלו הוא מספר ש"פעם, כשספר היה נופל, היינו מרימים אותו ונושקים לו". זה נפלא. יש שלושה ספרי שירה שאני מפיל בכוונה כדי להרים אותם ולנשק אותם עוד ועוד. אלף נשיקות. "מרגוט" של דליה הרץ, "אביבה לא" של שמעון אדף והספר הזה של אליאס.