אלף נשיקות, על אבי אליאס וספרו "היי בובי"

פעם, כשהייתי פחות מבולבל מאשר היום, הייתי מחפש אצל משוררים, מוסיקאים וסופרים עגילים באוזניים. ידעתם למשל שרוברט שומן, הקומפוזיטור הרומנטי האדיר, ענד עגיל?

אבי אליאס עונד עננה באוזן.

אדם ברוך ז"ל אמר לי שלומר למישהו שהוא כותב יפה מאוד זה עלבון. אבל לומר למישהו "אתה כותב מאוד" זו מחמאה גדולה. ספר השירים "היי בובי" של אבי אליאס הוא ספר מאוד. בעצם, הוא נורא מאוד.

אני זוכר איך פעם התגנבתי בצהרי יום שבת קודש להיכל נוקיה הריק וצעקתי "נולדתי", "אני חי", "אני אחייה", "אני בריא" ורק הד ענה לי. אז, אגב, נולד הניו-ג'ורנליזם הישראלי ואז גם חלומותיי גוועו.

אבי אליאס הוא משורר שיודע שאותיות האלף בית הן נורות חשמל שרופות. אנחנו מבריגים אותן לחורים שבלב אבל הן לא מגרשות את החושך:

"עצם המחשבה לא נותנת מנוח
המילה סרטן אסורה לדיבור.
היא שוקעת בתחתיות ההכרה
איפה שהריאות הירוקות מתחשמלות
משפורפרות הכימותרפיה".

לאנשים ש"הולכים" למות יש ריח מיוחד. לספר הזה שנושאו בחורה שמתה יש ריח של מוות. אנסה לדייק כאן: לו ריד, רוקיסט עם יופי מלוכלך (ולכן אמיתי) כתב:

"גנבתי לה שרשרת צוואר יפהפיה
אבל בכל זאת שרשרת היא שרשרת,
וכל זמן שהיא חיה
אוכל להחזיר לה אותה"

כעת שימו לב איך אליאס "הולך" הרבה יותר, הרבה יותר עמוק: "אני מתחבר לרוח רואה בעור, בעיניים, בשפתיים. משהו להתחבר / אליו כשאת כאן לידי. נכון בלי נשמה, בלי סיגריה, בלי סימן חיים. אז את מי זה צריך לעניין?".

כתבתי "אליאס עונד עננה באוזן" וכוונתי שהוא שר על המוות שמתקרב כמו עננת גשם. לא בסערה פתאומית, אלא לאט. ביאה פצפונת שכל יום גדלה. כמו מחלה. כמו מחלה. בואו, אגלה לכם סוד: יש מעט ספרים שיכולים להכין אתכם לסוף. "ספר המתים הטיבטי". גם הספר הזה של אליאס.

לפעמיים אני ואליאס נפגשים. אין לנו שיחות יפות על ספרות ובחורות נקיות, אלא על החיים. על אבא שקשר והכה אותך, למשל. על ההתמכרות שלי לזונות. בטח אדם ברוך היה קורא לפגישות כאלה "פגישות מאוד".

לאנשים שהולכים למות יש ריח מיוחד
לספר הזה, שנושאו בחורה
שמתה ממחלה יש ריח של מוות…

כמו את מועמר קדאפי כך אני אוהב את נתן זך. אבל בספר אוסף הרשימות שלו הוא מספר ש"פעם, כשספר היה נופל, היינו מרימים אותו ונושקים לו". זה נפלא. יש שלושה ספרי שירה שאני מפיל בכוונה כדי להרים אותם ולנשק אותם עוד ועוד. אלף נשיקות. "מרגוט" של דליה הרץ, "אביבה לא" של שמעון אדף והספר הזה של אליאס.

סגור לתגובות.