הלאה הלאה אמרו הזבובים

קודם כל: עיתונאי רוק גדול באמת הוא זה שעל המצבה שלו ייכתב: "הוא לא ניסה להרוג את החייזרים שבתוכו". הלאה: כשאצליח אדווח לכם. במטרה הכי אמנותית שכיוונתי לתוכה. להסביר לעצמי מדוע לימור נחמיאס, שכתבה ספרים כמו "צבוטותי", "סרט לבן על כיפה אדומה" (בהוצאת 'כתר') היא הכותב/ת הכי נפלא/ה בעברית. המושג "גאון" קטן עליה.

האם זה בגלל שהשפה שלה היא אמת טהורה, נקייה, לא צעצוע או פסל או תרגום או התייפייפות או עומק או ספיד או רצינות של אמת. היא האמת. כמו השורות הבאות של סופר מתח האמריקאי אלמור לאנרד: "היה עוד משהו, הריח של זה, עכשיו שתול בנחיריי לנצח. לא ריח המוות ששמעת עליו, אלא הצחנה של קרביים אנושיים מפוזרים על המדרכה. ראיתי אשה יושבת שעונה אל עמוד החשמל ומסתכלת עלי או על שום דבר, שתי הרגליים שלה אינן".

מה קשר הדבר הזה לעיתונאות רוק? ובכן, קראו את אחד הרומנים שלה ולימדו איך לכתוב. ביום בו מישהו יכתוב בכזו ליאור נחמיאסית על רוק, אגיד שלום להטפות שלי איך לכתוב. זה שהיא פעם הייתה אישתו של ידידי יורם מרק-רייך מ"קילר הלוהטת" היא עוד סיבה לצטט פתיחת ספר שלה: "דלת הזכוכית הכהה הייתה מלוכלכת מאוד, ואני עמדתי מולה חסרת אונים וחיפשתי נקודה נקייה להקיש עליה. לבסוף הוצאתי מתיק היד שלי שטר של עשרים שקלים, ליפפתי אותו בזהירות סביב הידית ופתחתי מעט".
כמובן ששלוש המילים הכי חשובות כאן הן: "חסרת אונים" ו"מלוכלכת". איזו התבוננות עצמית ומעבר לעצמית יותר שוברת לב בכנותה, נקיונה, הדיקותה.

מתי נשבר לכם הלב בפעם האחרונה שקראתם רשימה על רוק?

לאהרון אפלפלד בספרו "קטארינה" יש שורה: "אנחנו קרובים יותר לבעלי החיים מאשר לבני אדם. עם כמה בני אדם אנו מתיידדים בימי חיינו?". עוד בראשית ה"קריירה" שלי ככותב / מצרף מילים על רוק הבנתי שעמוק עמוק אני מנסה להפוך מוזיקה לבעל חיים. לא לבני אנוש, אותם אני מתעב. הם פגעו בי. אלא לכלבים וחתולים.

הב הב, מיאו. לכן הפער הגדול בין מה שאני מוצא בשיר / דיסק מסוים לבין מה שהזמר / זמרת רצה להגיד. אלא שאני חושב שגם הזמרים מרגישים קרובים יותר לבעלי חיים. לכן בעצם הפער הוא לא פער. ואם הם מכחישים את זה ומנופפים בטבעות נישואים- אל תאמינו להם. אני חושב שעיתונאי רוק שלא נגע בכלב / חתול חולה, הוא עיתונאי רוק גרוע. לכן אני אופטימי: אפילו אם אתם לא טובים אתם יכולים להשתפר. הושיטו ידכם ותיגעו. אני אהיה שם.

בפעם הראשונה שפגשתי את אדם ברוך… הייתי חייל משוחרר, ישבתי במשרדו ב"ידיעות אחרונות" ונאמתי בפניו כשריר בפי איך / למה / כמה צריך לכתוב. אדם חייך, שלף שטר בן מאה שקל ואמר: "קח, אתן לך כתובת בית זונות, תעשה מה שבאמת מציק לך, תחזור, ואז נדבר על עיתונות. כי כעת מה שמפעיל אותך זה חוסר סיפוק שאין לו קשר למה שקורה בעיתונים".

כך למדתי ש… יש הבדל בין לשכב עם מישהי שאתה אוהב לבין לעשות את זה עם מי שאתה לא. זה דומה, אבל זה לא אותו הדבר. למדתי שיש הבדל בין "לכתוב" לבין "לחבר משפטים". זה דומה, אבל זה לא.

עיתונאי רוק ממש טוב רוצה שגם המשפטים שהוא עושה יכניסו לעיני עצמם כוכבים. עיתונאי פחות טוב רוצה רק לדפוק משפטים. שימו לב: לא שהקוראים שלו יראו כוכבים שהם קוראים אותו, אלא שהמשפטים שלו יראו כוכבים. ושאחר כך יתלבשו (לבד) יעזבו אותו וילכו לחפש כוכבים רחוקים יותר.

סגור לתגובות.