ענבל פרלמוטר ז”ל, קינה על צדף נדיר מאוד

פעם, באחד הלילות, עצרה לידי ניידת משטרה. “בוא הנה. תפתח את היד. מה אתה מחזיק שם?”. החזקתי צדף עטוף בנייר טואלט. “מה זה?” שאל השוטר, “אתה עוסק בכישוף?”. השוטר השני צחק ואמר, “הוא מכשפה, לא מכשף. אתה לא רואה?”. אני לא יודע למה הוא התכוון, אבל אם הזכרתי לו במשהו את להקת המכשפות, הרי זו מחמאה.

לא הייתי בסדר עם ענבל פרלמוטר. אהבתי אותה, חשבתי שהיא גאונה, ראיתי אותה עשרות פעמים הולכת ברחוב ולא ניגשתי אליה להגיד עד כמה היא מוכשרת, חשובה, מקורית. הייתי עסוק בבלגן שבתוכי. לא ידעתי שאם לא ניגע ונתמוך אחד בשני, אף אחד לא יעשה זאת. גם לא אלוהים. הלוואי שהמוות שלה יזכיר לנו שבמקום לשלוח פעם בשנה “שנה טובה”, מילה טובה כך סתם ברחוב יכולה לעשות הרבה ימים טובים.
“אני לא רוצה לראות אותך כשגופך ניגר / כשָיש פצוע בין אצבעות / אלה שבונים גשרים מציפורים נכות”, כתב המשורר האמריקאי ריצ’רד בראוטיגן.

באלבום הראשון של המכשפות, “עד העונג הבא”, מופיע השיר “יום שחור”, מהנפלאים שענבל כתבה. היא מגישה אותו בצורה מדהימה. זוהי קינה על אנשים רגישים מאוד, שיודעים שהעולם הגס מסביב- עם האנשים, שהם חיות הטרף האמתיות, ולא אלה המסתובבות בג’ונגלים – עולם זה אינו המקום עבור אנשים יצירתיים, אנשים המאמינים בנגיעה ולא בבעיטה. הרי על כך שרו ניקו, לו ריד, לידיה לאנץ’, ג’וני תאנדרס. כמי שמכיר את יצירתם בעל פה, אני חושב שב”יום שחור” הגיעה ענבל לעומק אליו הם לא הגיעו.

אז מה נותר לעשות? יש מי שבורח, מי שנלחם, מי שהורס את עצמו או את מה שמסביב. יצירתה של ענבל תיקח אתכם למקום בו נולדים הצדפים, מקום בו אין לועגים, אין רודפים, אין זייפנים ואין ניידות משטרה. האור הכחול שם הוא אור הפנינה.


Avital Cnaani,The Bird, ceiling installation, 2011, wood

סגור לתגובות.