כשאראיין את ג'לו ביאפרה אתחיל ב: "בוא נדבר על סקס עם חיות". כלומר, איך זה לחיות תחת משטר ימני / דתי / אוליגרכי קיצוני בארצי ובארצו. ומה לעשות כדי לגמור אותו. בנתיים, הנה משהו לכבוד ביאפרה:
כמו עכשיו גם בסוף שנות השישים
לחיילים שלו צה"ל עשה דברים איומים.
אני לא מדבר משמועות
עברתי את זה: במוח שלי תקועות ההוכחות.
גם אני קורבן ניסויים רפואיים. לא העזו ליידע אותי. ידעו שאסרב.
במרמה עשו בי את זה. מאחורי הגב.
רק פחדנים נוהגים כך.
הרי בין לנסות לשנות נפש חיל
ובין להוציא עין לילדה מעזה הכבושה,
ישר, קצר הקו.
כעת חברים לעובדות:
לקחו חייל בן 19, רגיש במיוחד,
תמים שאת הצבא תעב,
שמו לו באוכל תרכובות משונות,
אותן הכינו במכון הביולוגי כימי שכולם יודעים איפה הוא נמצא.
זה היה ניסוי בהפעלת חרדה.
מהר מאוד, כנראה שקיבלתי מנה גדולה,
התחלתי לפחד כמעט מכל דבר.
לראות בכל קופסת גפרורים עכבר.
בכל בקעה- הר.
לבלבל בין גברים, נשים,
קיציים, חורפים.
מנער של נשים הפכתי למאונן סדרתי.
שברתי דלתות, זרקתי חפצים
על אבי ואמי.
אני חושב שכמה מפרשיות הרצח הלא מפוענחות בין השנים 66 ו-69
בצעתי אנוכי.
אחרת איך אפשר להסביר כתמי דם על כפותי
סכינים אדומים שהורי גילו בין חפציי.
איימתי ברצח על הפסנתרן אריה ורדי
שלחתי לקצין המילואים שלי
עיתוני קבוצות טרור
התחלתי למכור את גופי
תמורת סמים.
אפילו אוסף תקליטים יפהפה מכרתי בפרוטות.
נו, אז אתם מתפלאים שלא היה אכפת להם, לשרמוטות,
לשלוח חיילי קומנדו לצלול במים מסרטנים?
אני חושב שהרמטכ"לים ידעו על הניסויים,
גם ראשי הממשלה.
מצאו מין את מינם הזונות.
יכולתי להגיע הרבה יותר רחוק מלעשות
כתבות רוקנרול יפות.
כמה שנים נותרו לי לחיות?
אבל ניצחתי אותכם, רופאים בחאקי,
אקבור את כולם, את הכתבות שלי על רוק יקראו בעוד חמישים שנים.
ממכם, דוקטורים עלובים, לא ישארו שרידים.
הסמארק שלי יותר יצירתי
מהמחקרים הנפשעים שלכם.
לא צריך זרקור כדי להאיר את האמת.
די באור כוכבים.
די באור אחד.
עמוד דום לזכר קורבנות ניסויים.
בהמות בחאקי שלא מתים ולא חיים.
יום הזיכרון לאלה שנופלים וקמים, נופלים וקמים,
לא יקראו על שמם רחוב, לא יכתבו עליהם שירים
אש במוח, עכביש בגודל הר
אל תגעו בי, שנינו לא מאותו הכפר
פעם בחודש, ניצב בשער
המכון הביולוגי בנס ציונה. ממשש את הסכין.
במי לנעוץ אותו? ברופא הצעיר, החתיך, שהשיניים שלו כמו ברקים
שסופר את הכדוריות האדומות בטיפות דם של חיילים
ישראליים או פלשתינאים, מה זה משנה.
או בזה עם הבגדים האזרחיים שהמית יותר ממאה כלבים
ואוכל סטייקים עם שרי ביטחון , ועם קולגות אמריקאיים ורוסים.
באיזה גז אתם משתמשים?
כשאנחנו באמצע זיון מקיאים,
אתם דורשים שאת המשכורת שלכם ישלמו בירוקים.
אחרת כך אתם מאיימים:
גם לצבא האמריקאי, הצרפתי, האיטלקי, הרוסי
מדעני מוות כמוכם דרושים.
והרי במשך השנים – יצרתם כל כך הרבה קשרים.
עוד שנה. עברה. עוד אחת תעבור.
אבל אנחנו, לפני שאת הגוויות שלנו יזרקו לבור,
אתכם, את החשבון נגמור.
עמוד דום לזכרנו, פעם היינו כבשים.
לנקמה אין קול, אין ריח.
יום עצמאות שמח.
–
crematoriumm.wordpress.com 