אי ירוק בים. יעל לוי, אלבום חדש.

כשנרצחתי לא ידעו מה לעשות עם הגופה שלי. הרוצחת גנבה את הלב שלי הרבה קודם. המוח שלי כל כך מזכיר את זה של אלברט איינשטיין ואת המוח שלו כבר פרקו לרסיסים. אין שימוש לשיניים עקומות, עיניים שרופות. על הביצים שלי מקועקע שיר של לאונרד כהן:

"כמעט הלכתי לישון/ בלי לזכור את / ארבע הסיגליות הלבנות / ששמתי בחור הסוודר / הירוק שלך".
אבל שירים שלו בלי מוזיקה מאוד חיוורים. אז גם הן נזרקו לפח.

זה בסדר. גוף הולך לעזאזל והנשמה מגיעה לגן עדן. מסילת הברזל / זהב חוצה שם את שער הכניסה. כתוב עליו שם משהו בגרמנית, משהו על משחררת / השתחררות. השוער סיפר לי שלפני שנה השער נגנב על ידי מלאך של כתיבה, הושע קנז קוראים לו, אבל שוטרים ממשטרת הקנאה לקחו אותו ממנו והחזירו אותו למקום. מצד שמאל של הפתח (שמאל הוא תמיד הצד הצודק) ניצב קרמטוריום. בו אתה יכול לשרוף את כל הזבל שבך. במקרה שלי זו ביישנות (הייתי צריך לחנוק אותי כדי להעיז לכתוב פעם על יעל לוי "ואני רוצה לשכב איתה"). ביקורת עצמית קטלנית / חרדה / היתקעות בזכרונות… גן עדן הוא מקום גדול. יש בו מעט מלאכים. לכל מלאך שם של שיר נהדר. אולי לכן אין הרבה מלאכים: כמה שירים באמת נהדרים כבר ישנם?

כנף אחת של מלאך היא המנגינה. כנף שניה היא המילים. כשהן פרושות אתה שומע את המילים יחד עם המנגינה. למלאך שמקבל אותי קוראים "starways to heaven".

אתה מבין שאתה יכול לעשות פוזות על אחרים ועל עצמך, אבל על אלוהים לא תוכל. הוא יראה אותך בסוף כפי שאתה. עכשיו, אם תחשוב עמוק, אתה יכול לפגוש בו כל שניה. אתה רק צריך להעיז לומר לעצמך את האמת על עצמך. אוי, כמה זה קל. וקשה. וקל. וקשה. נכון יעל? אני חושב שזה גן העדן האמיתי. ברגע שהבנתי את זה אני מסתובב וחוזר למציאות. הלב שלי מתאחה. הרוצחת מסובבת את הגב ומתרחקת. הסכינים שבמטה הופכים רק לריסים. השוער מנסה לפתות אותי להישאר בגן העדן הזה, אבל כעת אני מבין עוד דבר:

מי שמגיע לגן העדן כשהוא לבד, בלי בן / בת זוג שהוא אוהב והיא אותו לא מגיע לגן עדן אמיתי. ללבדניקים אין גן עדן. יש להם מילים. אין להם מעשים. לכן כתיבה היא סיוט. השירים שבגן עדן מוכיחים שזה גן עדן דמיקולו. הייתה לי חברה חרשת, שנהת שמה. היא טבעה בים. היא אמרה לי: "אני שומעת כל מילה. כל צליל. אבל אני מניחה שאחרת ממך".

אף פעם לא למדתי בכזה חשק כמו שלמדתי את שפת החירשים / אילמים. "תארי לי את קול הים" – אמרתי לה. היא ענתה: "קול הים הוא קול תינוקות או ילדים קטנים שמתו". אני שואל אותה: "תארי לי קול של תינוק שמת". והיא ענתה: "זה שקט עם קצף". שאלתי אותה אם במילה קצף היא מתכוונת לכעס והיא ענתה שכן, "לכן אני חושבת שלים יש הרבה כעס".

אני מתעקם פה, אבל שנהת הסבירה לי שרק מי שמבין את שפת הידיים של אילמים / חירשים יכול לשמוע באמת מוסיקה שכנרים, פסנתרים, גיטריסטים, מתופפים וכו' עושים. הוא רק צריך להביט בידיים שלהם כשהם מנגנים. אני מסתבך כעת, אבל כתיבה לא הייתה אף פעם דבר פשוט. אפילו הטקסטים של אלמור לאנרד, סופר מתח אמריקאי, החסכן הכי גדול במילים בספרות האמריקאית העכשווית, נופל למלכודת הזאת החל מהמשפט העשירי שבכל ספר שלו. אין מלאכים בגן עדן אמיתי. יש אנשים שרובם מפלצות. אני חושב שכשנהת טבעה היא הלכה לתוך הים כשגבה אל הגלים. בקושי אפשר היה לזהות את הגופה שלה. היא הסתכלה למפלצות בעיניים. הם שדדו את הבתולים שלה. לא היה לה יותר כח לגור בגן העדן האמיתי. יעל לוי לא הכירה אותה בכלל. אבל היא כן הכירה אותה. הנה, קראו את המילים של השיר שהיא שרה "אי ירוק בים":

"אמצא לי שביל בין הר להר
להיות טיפה שלך בים אכזר

אי ירוק בים
אי ירוק בים
הוא רק של שנינו
שלי ושלך"

ואת מילות השיר "סוף המשחק":
"סוף המשחק
קחי לך מרחק
ארזי את הצער
לכי מהר
יש לך מקום אחר"

הה, שכחתי לספר שהיו לה עיניים ירוקות ביותר.
אני חושב שמילים הן תנועות גסות. שאפילו מעשים נוראיים יפים יותר, כי הם אמיתיים באמת. התאבדות למשל. בהתחלה העור משחיר. אח"כ הוא מתקלף. אח"כ הבשר משחיר. אח"כ הוא מתקלף ונעלם. אח"כ העצמות משחירות. מתחילות להתפורר. השיניים משחירות בסוף. יעל מספרת על זה אם תקשיבו לקול הפצוע שלה. יש הרבה דיסקים שלמוזיקה בהם יש קול סערה. לדיסק הזה של יעל יש משהו אחר לגמרי. נדיר לגמרי. קול שערה בודדה שנשרה.
–