ארכיון חודשי: יולי 2011

הדיבר ה-11

עיתונאי רוק גדול הוא זונה שמניחה תפילין כל לילה.

זה דיבר עקום, הזוי, אבל גם נוגע לשמיים בלב.

דבר נוסף: כתיבה טובה על מוזיקה זה כמו להיכנס לים עם הגב לגלים והפנים לחוף. כך בטוח שתפריע לאנשים וגם לעצמך. תארו לכם לטוס לברזיל כדי לצפות בקרנבל וכשאתה שומע מרחוק את השירה והנגינה לעצום עיניים ולסתום אוזניים. הדבר הלא נכון, מוטעה, לא לעניין הזה עשוי / עלול לרענן אותך ואת הקוראים. הסכנה הגדולה לעיתונאי רוק לחפש תמיד דבר שיתחבר חזק או קל להנחות מוקדמות שלו מה זו מוסיקה טובה, רעה, מרתקת, משעממת… מה עושות פה שלוש הנקודות? השד יודע.

כש"דורלקס סדלקס" ניפצו טלביזיה בהופעות הראשונות שלהם בשנות הלא זוכר בדיוק מתי זו לא הייתה יציאה דבילית של משועממם וכועסים. זו הייתה הצהרה רצינית לקהל (שלושים צופים) לגמור עם הפסיביות. כלומר, אם נחזור לעניין הכתיבה על רוק, זאת הייתה הצעה לא לראות בדיסק / הופעה / תופעה מוזיקלית את נושא הכתבה, אלא לראות מה אתה, הכותב, יכול לעשות עם הדיסק / הופעה / תופעה מוסיקלית. אל תהיה הצל של הדיסק / הופעה. להפך: שהדיסק / הופעה יהיו רק, אבל רק, הצל שלך. אתה הנושא. איך אמר הפסנתרן הקלאסי גלן גולד ? "כשאני מנגן יצירה של מישהו, אני מלחין אותה ליד הפסנתר". ומבקר הרוק האמריקאי לסטר בנגס: "לעזאזל הסימטריה אפילו השפם שלי הוא לא סימטרי".

פה מתחיל הדבר ופה הוא נגמר. לבועז כהן שכותב במעריב יש חלום. להוציא אנתולוגיה של מיטב הרשימות בעברית על מוזיקה. מה דעתכם? אוסף כזה יערער את זה התזה שלי?

כשזרקו אותי מהתיכון אמרו להורי שאני מבולבל ומה שיותר חמור שאני מבלבל את התלמידים. אמא לקחה את זה קשה, אבא היה מרוצה. אבא שתיעב את השמאל, דווקא אהב את משה סנה, פוליטיקאי קומוניסט אגדי, חבר מק"י (מפלגה קומוניסטית ישראלית) ששינה את דעתו ועבר ממפ"ם למק"י ואחר כך חזר לציונות. "הנה", הוא אמר, "בן אדם שהמוח שלו זז". איך לעזאזל קישרתי בין הדיסק החדש של יעל לוי להתאבדותה של אהובתי שנהת? פשוט רוקנתי את כל החושים שלי (אפשר לעשות את זה) עם הצלילים הראשונים של הדיסק הזה ונתתי למשהו להציף אותי. הצלחתי לעשות מה שכל הטקסטים שלי מטיפים: לטעות מתוך כוונה. להטעות מתוך אהבה. להראות שיש משהו שהוא לא אמת ולא שקר. "אני מסרב להסכים להנחה שלמילים יש בעלות על התובנה" אמר ג'נסיס פי אוריג' מסייקיק טי. וי. "זה אחר, אבל זה עובד" – אמר גלן גולד.

מישהו כתב פעם " קובי אור הוא אנדי וורהול בלי מיליוני הדולרים". אני לא סתם כותב. אני כותב / מצייר על הסתם וזה הבדל מהותי. שלא תעזו לקרוא מה כתבתם פעם, שלא תעזו לתכנן איך / על מה לכתוב. כתיבה תמיד תהיה יותר רצינית ממוזיקה. כי כתיבה מסתיימת בנקודה. כי "כמעט" כל רשימה מסתיימת בנקודה. גם לסימן שאלה / קריאה יש נקודה. גם לשלוש נקודות יש נקודה.. והכי קל לשכוח מה שקדם לה. פחות קל לשכוח צליל / מראה. נקודה היא בעצם מצבור לכלוך. הגיע הזמן להתנקות. להשתנות. נקודה. סימן שאלה. סימן קריאה.

הבור והמטולטלת: על טוני ווייקפורד.

לכל המעוניינים: אני מסתובב בחוץ עם שקיות ניילון כי הכי קל להתאבד בעזרתן. מכניסים ת'ראש לתוכן וקושרים עם חגורה. לפני שנה ועוד ביקר טוני ווייקפורד (Tony wakeford) בארץ. קצת דרוגי מכתבות באינטרנט שטענו שהוא פאשיסט מחופש. אמרתי לו שרכילות היא שקית ניילון שקופה ובתוכה תחתונים צואים. הוא אמר: "וואו" וחייך. גם נרגע. אמרתי לו: "אף אחד לא יצליח להרוג אותנו. רק אנחנו בעצמנו". הוא הגיב כמקודם. לטוני אלבומי סולו עם להקה: "sol invictus". את האלבום האחרון שלו הוציא בלייבל הישראלי "the eastern front". לאנשי הלייבל היה קשר להבאת "מוות ביוני", הלהקה הישנה של טוני, שהועף ממנה כשהתגלתה השתייכותו כנער ל"חזית הלאומית הבריטית". ארגון אולטרה ימני אלים בריבוע. "הייתי טיפש באותם ימים" הוא אומר.

הווה, עבר, עתיד, אתם יכולים להלביש על שלושה דברים אלה מושגים כמו געגוע, תיעוב, יופי, כיעור, רוך, חשיכה, מוות ולהביא הכול / הקול למוסיקה ולשירה שלו. הקשיבו לדיסקים שלו. באילו עומקים הוא שם אותם. יש לו קול של דחליל קשיש ששומר על שדות של אש.

כשנפגשנו בתל אביב קראתי לו שיר / קטע שכתבתי על (לפחות) משהו אחד שמשותף לשנינו. משהו שלא נותן לנו לצאת מהבור. אני חושב שזה הבור הכי עמוק לשנינו. זה השיר:

האנשים שלא עשו ילדים
כשמסתכלים בכוכבים
רואים רק מעטפות לבנות
פתוחות וריקות.

ובעצם ברוק מלאות
שהאנשים שלא עשו ילדים
ירקו בזעם לעבר השמיים
כשלא קיבלו תשובות לשאלות.

האנשים שלא עשו ילדים
החיוכים שלהם הם רצועות
צבעוניות
של כלבים בלי כלבים
והם הולכים איתן ברחובות.

האנשים שאין להם ילדים
הולכים תמיד על קצות האצבעות
כדי לא להעיר את השאלות
הרדומות למה הם פספסו את ההזדמנויות.

האנשים שלא עשו ילדים
מצחצחים כל בוקר את שיניהם
ובאמבטיה יש רק שתי מברשות שיניים
שלהם ושל נשותיהם.

לאנשים שלא עשו ילדים
יש בפינת האוכל רק כיסא אחד,
מקסימום שניים משופשפים,
וכל היתר יישארו לנצח חדשים.

והעיתונים בביתם ישארו תמיד
בערימות מסודרים,
ובכל פעם כשיקראו בעיתון את המילה "בלי"
יחשבו על דלי
ריק, על נגן רחוב עני
שהכינור בו הוא מנגן הופך מדי יום קטן יותר ויותר.
ומי שיעיר אותם בלילה או מוקדם בבוקר
יהיה אך ורק השעון המעורר.

האנשים שילדים לא עשו
יד שמאל שלהם קונה מתנות ליד ימין,
והאוקיינוסים העמוקים בעיניהם
נוצרו מהזרע המיותר שהם שפכו.

גיטרה בעלת מיתר אחד.
תוף עם עור מקומט.
פסנתר לו רק קלידים שחורים.
הראי שבאמבטיה מתפשט
לכל קירות החדרים לאט לאט.

האנשים שלא עשו ילדים
במקום להרים ילד, ילדה, שנופלים,
מרימים את שיניהם הנושרות,
וכשהם נופלים, זה בגלל
שנתקלו בשברי חלומות.

האנשים שלא עשו ילדים
תמיד מחליפים את המכוניות
שלהם במכוניות יותר קטנות.
בסופר מרקט לא תראו אותם ממלאים עגלות.
בידיהם רק חלה אחת, ארבעה מלפפונים, ארבע עגבניות.

אין מי שיבקר אצלם בבית חולים
ובסוף בסוף כשבקבר הם טמונים,
רק אז מעצמם ובשרם
משהו חי יווצר: תולעים.

נמר העיר

שברתי את הביצים בבית של מיכאל רורברגר. הכלב שלו אז, גיזמו, ז"ל, ליקק מה שנפל על הריצפה. זה היה לפני שנים. נתקלתי בדלת המקרר הפתוחה.
היה אז בלאגן בעיתון "העיר". עורכים התחלפו, מיכאל, כמו תמיד, במקום לדחוף את עצמו קדימה למישרת עורך תרבות לה הוא ראוי יותר מכולם, הרגיש נוח ברובליקת מבקר רוק. מיכאל במכנסיים קצרים בלי חולצה, יחף, חיפש תוך כדי ריקוד מבולגן מה שאני חיפשתי: תצלום של ג'ין אוקטובר, זמר להקת פאנק אנגלית נהדרת: "צ'לסי". מיכאל גר באנגליה שהפאנק עלה וצילם המון. הייתי מאוהב באוקטובר. שנים אחר כך אוקטובר בגד בי עם נו, איך קוראים לו. הדי ג'י משה קוטנר. אני מדבר על זה כי כמו ג'ין אוקטובר, זמר נפלא שלא קיבל כבוד צודק, גם מיכאל למרות נפלאותו נשאר תקוע בדפים האחוריים של העיתונות הישראלית.

יש לו ידע אדיר באומנות ורוק, הוא חכם, לא פחדן ויודע לכתוב. הטקסטים שלו הרבה יותר ממזרים ומורכבים ממה שאתם חושבים. למשל, ברשימה על מועדון ה"צימר" הוא כותב:

"נכסנתי למכונית שלי רועד מעונג ונכנסתי באין כניסה". או משהו כזה.

פה לא סתם מילים. זו הגדרה למה שרוק צריך להיות, למה שרוב מוחלט של רוקיסטים ישראליים הוא לא. הן פוחדים / לא מסוגלים ללכת לאיפה שאסור. שמפחיד. אתם מתארים לכם את ערן צור קורא לאביגדור ליברמן "פאשיסט"? העיקר מיכאל הוא היחיד ששנה אחר שנה, עשור אחר עשור, מתייחס בגדול גדול למעט הרוקיסטים הישראליים שבאמת פראיים, מיוחדים, הוזים, ספידיים, אובדניים.

בעוד החלום של כמעט כל מבקרי הרוק כאן להיות נוכחים בריוניון של "אחרית הימים" / "נושאי המגבעת" / "אלג'יר", למיכאל חלומות גסים גסים. וגסות מוזיקלית היא נשמת הרוק. לרוק טוב יש ריח רע. רוק טוב הוא לא "כל החלב והדבש" של נתן זך ומחקיו. גם לא "ברזים ערופי שפתיים" של דוד אבידן. הוא מתחיל ב"כל מה שאני רוצה זה להסניף דבק" של הראמונס ונגמר במשהו רע ונורא יותר.

מיכאל לא רק כותב על הרוק הזה הוא מ-ט-י-ף לו בעקשנות נדירה.

רוב עיתונאי הרוק כאן הם עכברים לבנים עם דבשת מדבש. רורברגר הוא דבורה עמלנית עם משתיק קול עשוי מביישנות.
באותן שעות שם חיפשנו את תצלום ג'ין אוקטובר, העזר שנגדו של מיכאל, האמנית / אוצרת ענת גורל כרעה בפינה מנסה לשווא להסיר את הכתמים מהמצלמה האולטרה-יקרה שלה. מתאפקת לא לזרוק אותי מהדירה. היא קראה לי "לכלכן שמקיא יהלומים". לשאלה שלי "למה את לא מצלמת את רורברגר?" היא ענתה "רבנים לא אוהבים להצטלם, מיכאל הוא הרבי של הרוק הישראלי". אמירה גדולה. הרי רוקנרול וכדורגל הם שתי הדתות המודרניות הכי גדולות בעולם. והכי שמחות. והכי מרובות אלים. והכי אדישות לקורבנות אדם. והכי מרובות פרשנים בפרוטה.

לפני משהו כמו שנה קיבל מבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין פרס סוקלוב לעיתונות. אני קורא כאן לתת בשנה הבאה את הפרס לרורברגר. שלחו מכתב לכתובת: "עיריית ת"א, מחלקת התרבות / פרס סוקולוב". אין בין מבקרי / עיתונאי רוק מישהו שראוי לו יותר ממנו. קליפות הביצים של מיכאל חזקות וגדולות יותר מהביצים השלמות שלהם.

אז תחפשו את מיכאל בהופעות הקרובות של "בני המה" (אהד פישוף ועו"ש). הוא ירקוד שם על עקבים גבוהים, עשויים נשיקות. אתם רואים? אתם קוראים?