נמר העיר

שברתי את הביצים בבית של מיכאל רורברגר. הכלב שלו אז, גיזמו, ז"ל, ליקק מה שנפל על הריצפה. זה היה לפני שנים. נתקלתי בדלת המקרר הפתוחה.
היה אז בלאגן בעיתון "העיר". עורכים התחלפו, מיכאל, כמו תמיד, במקום לדחוף את עצמו קדימה למישרת עורך תרבות לה הוא ראוי יותר מכולם, הרגיש נוח ברובליקת מבקר רוק. מיכאל במכנסיים קצרים בלי חולצה, יחף, חיפש תוך כדי ריקוד מבולגן מה שאני חיפשתי: תצלום של ג'ין אוקטובר, זמר להקת פאנק אנגלית נהדרת: "צ'לסי". מיכאל גר באנגליה שהפאנק עלה וצילם המון. הייתי מאוהב באוקטובר. שנים אחר כך אוקטובר בגד בי עם נו, איך קוראים לו. הדי ג'י משה קוטנר. אני מדבר על זה כי כמו ג'ין אוקטובר, זמר נפלא שלא קיבל כבוד צודק, גם מיכאל למרות נפלאותו נשאר תקוע בדפים האחוריים של העיתונות הישראלית.

יש לו ידע אדיר באומנות ורוק, הוא חכם, לא פחדן ויודע לכתוב. הטקסטים שלו הרבה יותר ממזרים ומורכבים ממה שאתם חושבים. למשל, ברשימה על מועדון ה"צימר" הוא כותב:

"נכסנתי למכונית שלי רועד מעונג ונכנסתי באין כניסה". או משהו כזה.

פה לא סתם מילים. זו הגדרה למה שרוק צריך להיות, למה שרוב מוחלט של רוקיסטים ישראליים הוא לא. הן פוחדים / לא מסוגלים ללכת לאיפה שאסור. שמפחיד. אתם מתארים לכם את ערן צור קורא לאביגדור ליברמן "פאשיסט"? העיקר מיכאל הוא היחיד ששנה אחר שנה, עשור אחר עשור, מתייחס בגדול גדול למעט הרוקיסטים הישראליים שבאמת פראיים, מיוחדים, הוזים, ספידיים, אובדניים.

בעוד החלום של כמעט כל מבקרי הרוק כאן להיות נוכחים בריוניון של "אחרית הימים" / "נושאי המגבעת" / "אלג'יר", למיכאל חלומות גסים גסים. וגסות מוזיקלית היא נשמת הרוק. לרוק טוב יש ריח רע. רוק טוב הוא לא "כל החלב והדבש" של נתן זך ומחקיו. גם לא "ברזים ערופי שפתיים" של דוד אבידן. הוא מתחיל ב"כל מה שאני רוצה זה להסניף דבק" של הראמונס ונגמר במשהו רע ונורא יותר.

מיכאל לא רק כותב על הרוק הזה הוא מ-ט-י-ף לו בעקשנות נדירה.

רוב עיתונאי הרוק כאן הם עכברים לבנים עם דבשת מדבש. רורברגר הוא דבורה עמלנית עם משתיק קול עשוי מביישנות.
באותן שעות שם חיפשנו את תצלום ג'ין אוקטובר, העזר שנגדו של מיכאל, האמנית / אוצרת ענת גורל כרעה בפינה מנסה לשווא להסיר את הכתמים מהמצלמה האולטרה-יקרה שלה. מתאפקת לא לזרוק אותי מהדירה. היא קראה לי "לכלכן שמקיא יהלומים". לשאלה שלי "למה את לא מצלמת את רורברגר?" היא ענתה "רבנים לא אוהבים להצטלם, מיכאל הוא הרבי של הרוק הישראלי". אמירה גדולה. הרי רוקנרול וכדורגל הם שתי הדתות המודרניות הכי גדולות בעולם. והכי שמחות. והכי מרובות אלים. והכי אדישות לקורבנות אדם. והכי מרובות פרשנים בפרוטה.

לפני משהו כמו שנה קיבל מבקר הקולנוע של "הארץ" אורי קליין פרס סוקלוב לעיתונות. אני קורא כאן לתת בשנה הבאה את הפרס לרורברגר. שלחו מכתב לכתובת: "עיריית ת"א, מחלקת התרבות / פרס סוקולוב". אין בין מבקרי / עיתונאי רוק מישהו שראוי לו יותר ממנו. קליפות הביצים של מיכאל חזקות וגדולות יותר מהביצים השלמות שלהם.

אז תחפשו את מיכאל בהופעות הקרובות של "בני המה" (אהד פישוף ועו"ש). הוא ירקוד שם על עקבים גבוהים, עשויים נשיקות. אתם רואים? אתם קוראים?

סגור לתגובות.