מזרק הזהב

הטקסטים שלי הם שקיות הרואין אותן אני תולה על השפיצים של הכוכבים. בלילה הן מאירות. צריך להיות גבוה נורא כדי להוריד / להשתמש בהן. מעט אנשים / קוראים מוכנים לזה. בטח שלא שוטרים וגונבי דעת. רוצים לבן בעיניים?

כל הזמן זה מתבהר יותר: כתיבה טובה על רוק מרעידה בדמיון הקורא ארון זכוכית שמלא במזכרות אינדיאניות.

מי שמרעיש הכי הרבה את דמיון הקורא הוא גון בן ארי שכותב ב"7 לילות" ב"ידיעות אחרונות" על רוק. גון הוא צעיר: בן 26. הוא עוד יכול להרעיש יותר. מיותר לצטט משפטים שלו. תתחילו, המעטים שעוד לא קראו אותו, לפתוח את "7 לילות". Do it yourself. גון מצליח במה שאחרים נכשלים:

הקטעים / רשימות שלו מעניקים חוויה אומנותית מסעירה כמו דיסק גדול גדול. אז "קרמטוריום" מעניק לו את פרס "מזרק הזהב" שיחולק כל שנה לעיתונאי רוק הכי בולט. כשהייתי בהלוויה, נשאו מישהי על אלונקה. בגלל שהייתה צעירה מאוד, רזה מאוד, בגלל שאנשי חברה קדישא מיהרו (יום שישי את יודעת) היא נפלה מהאלונקה. סנדלי הזכוכית שנעלה נפלו אבל לא התנפצו. זינקתי, הרמתי אותם והחזרתי אותם למקום.

…………………………..כמו עני שמחביא נורות זכוכית
………………………….. תחת השמיכה ומדמה שהן שדיים של בחורה.

…………………………..אני מעדיף לחיות סגור בכדור בדולח מלוכלך
…………………………..מאשר לתת לעולם לגעת בי

הו, הקבר. חבל שהזרועות שלי מלאות פצעים. המוגלה שנוטפת מהם היא דפים לבנים. של הרומן הענק שלעולם לא אכתוב.

אז כיף שיש מישהו כמו גון בן ארי שכותב נהדר. הוא מאוד רגיש ומיוחד: אינדיאני עם חיצים מזכוכית. הלבן בו הוא משתמש זה לא הרואין. זה זרע קפוא של מלאכים. עד כה פרסם גם שני רומנים. הוא יכתוב את הרומן הישראלי הענק. ואני רוצה להתחרות בו.


סגור לתגובות.