ארכיון חודשי: ספטמבר 2011

שורות על לוסינדה ויליאמס

תביא לי סיגריה לא כי אתה גבר ואני אישה, אלא כי בתמורה תוכל להניח אצבע על הג'ינס שלי, על החריץ של הקוס.

כל העולם הוא זנות : אני צריכה אלף, אתה צריך בית, אתה מתחיל איתי.

בת 13 ידעתי לא אשמור עצמי בשביל בעל וסקס זה מסקרן ועד שלא אבדוק את זה מקרוב לא אדע אם ועד כמה זה טוב לי.

לשיר ברחוב זה לא סיפור כל כך גדול. אני אוהב לכתוב שיר. לשיר ולנגן אותו. יותר משאני אוהבת איש.

אני לא עושה את זה בשביל תהילה אלא בשביל אושר וכסף. כסף כדי לשלם בשביל בית, אושר כי אני יודעת שריקבון / מחלה / מוות / זקנה מחכים לי (כמו לכם) בסוף. אני לא נלחמת בשטן אלא באלוהים, הוא ברא אותנו עם מינון כל כך גבוה של עליבות. פצעים בגוף, ריח רע, שתן וצואה. הרי כולנו פוגשים יום יום הרבה יותר שתן וצואה מאשר שירים נפלאים של ניל יאנג.

אני כותבת ושרה כדי להוציא לאל את העיניים: ראה, אני יכולה לעשות מה שאתה לא מסוגל. אותך אי אפשר לראות, אותי כן. אותך אי אפשר לשמוע, אותי כן. אתה לא יכול לגעת, אני כן. בך לא יכולים לגעת, בי כן. לך לא יכולים לעשות מה שאתה לא רוצה, לי כן. אתה רוצה שיאמינו בך, לי זה לא אכפת. אתה יודע מה שיהיה איתך מחר, אני לא. וזה אושר להיות מופתע. אתה לא יכול להרוג את עצמך, אני כן. אף אחד לא יכול לדעת אם אתה חתיך או מכוער, אני יודעת אם אני חתיכה או מכוערת. לך אין במי למרוד, לי יש. אתה לא יכול לכתוב שורה יפהפייה כמו "סמל האוננות הוא פעמון קטיפה ענק עם ענבל מזהב והצליל שלו הוא אההה" – אני כן.

אתה יכול לרפא, אתה יכול להרוג, אתה יכול להרוס את הכישרון שלי לעשות שירים, אתה יכול להכריז עלי מלחמה אבל אתה לא יכול לנצח בה.

הייאוש שלי הוא ניצחון שלך. המחלות שלי הן הניצחון שלך, השירים הגרועים שלי הם הניצחון שלך, הכיעור שלי הוא הניצחון שלך. הבדידות שלי הוא הניצחון שלך. הביקורות הקטלניות שאני מקבלת הן הניצחון שלך. הביקורת העצמית היותר מדי קטלנית שלי היא הניצחון שלך. כשאני מפנה גב לילדה מסוממת ברחוב זה הניצחון שלך. כשאני לא מבקרת את הורי הזקנים זה הניצחון שלך.

אני לא פוחדת מהגיהנום זה הניצחון שלי. אני לא רוצה גן עדן זה הניצחון שלי. אני לא מתפללת יותר, זה הניצחון שלי. לא אכפת לי אם מכונית תדרוס אותי, זה הניצחון שלי. אני אקנה מחר את ספרו החדש של ג'יימס אלרוי – זה הניצחון שלי. אני אשקול אלף פעמים אם לתת לבוב דילן להפיק את האלבום הבא שלי ואם ארצה לומר לו "לא", זה הניצחון שלי. אני יודעת שלפעמים אני שונאת את עצמי ולפעמים אני אוהבת את עצמי ואני מדברת על זה – זה הניצחון שלי. ושאף אחד, אולי אפילו אתה לא יודע אם אתה שונא או אוהב את עצמך. לאנשים שקוראים ברך לפני אני אומרת: "אתם טועים אל תכרעו ברך לפני אף אחד". זה הניצחון שלי. אתה לא מסוגל להגיד את זה.
אמנות רגילה רק גומרת לי על הפנים.
אמנות גדולה גורמת לי לבלוע- זה הניצחון שלי.
לך הרי אין פה ופנים ואתה לא יכול לבלוע כלום – זה הניצחון שלי.

אתמול כתבתי שיר שמתחיל בשורות "לפעמים מרוב קור ויאוש התנינים שגרים בשמיים מקשקשים בזנב ושוברים כמה כוכבים. בני אדם שרואים את השברים הנושרים קוראים להם "שלג". אני עשיתי שתנינים כן יגורו בשמיים ושהם ישברו כוכבים. אני עשיתי שאנשים שיקראו את השורות האלה יחשבו משהו אחר על השלג. זה הניצחון שלי.

הלילה אשכב עם מישהו כשאצעק לא אחשוב עליך. כשהגבר יכה אותי, לא אחשוב עליך.

גע בי. תן לי לגעת בך. תגיד לי שיש טעם בכל הסיפור הזה. תראה לי את קצה הנעל שלך, הרי את הפיפי של הגבר הכי יפה בארצות הברית כבר ראיתי. עשה שהכר במיטה שלי יקרע, ותבצבץ מתוכו נוצה ענקית של מלאך, לבנה כמו הריר שזורם מפי. כאן, מול הכיור, בבית החולים הזה, כשהאחיות הצעירות והיפות במדיהן הלבנים אוספות אותי בזרועותיהן ככוכבים שאוספים שורות של קוקאין.


אצבעות דביקות

הבריאות שלי גרועה. הכדורים עושים שלא אפול בבת אחת. אני מתקרב בספיד לגיל של רובין היצ'קוק. מ. לא רוצה ילדים. בחלום, בחורף, אני מכסה אותה ואת העובר. לפתע שני אנשים דופקים בדלת ואומרים שיש נגדי צו מעצר. אני אשם במלא דברים, לא אכפת לי לעמוד בשלג לפני חבר מושבעים. אני לא זקוק לעורך דין. הכיעור שלי / היופי של הכתבות מדברים אחלה. לפני עשרים שנה אדם הורוביץ ואני החלטנו לחלק את העבודה. אדם יזיין את הבחורות הכי יפות בעיר ואני אזיין את המוח. אני חושב שעמדנו בהסכם. המוח שלי נשרף מאוננות, הלב שלי ערום מרוב שלג. הדמיון שלי נשרף מכתיבה. זו המהות האמיתית של השם שנתתי לדבר הזה: "קרמטוריום".

הפלוס שבלתקתק במחשב הוא שאתה יכול לגעת במסך ולהרגיש שזכוכית מפרידה בינך לבין העולם.

אני לא בדיוק יודע מה לעשות ואיך להמשיך.
יש טעם בכל הדבר הזה? "מה, באמת באתי לעולם כדי להוציא עוד דיסק?" שאל ג'ון קייל בריאיון ב"מוג'ו".

תני לא מתוקה לסרק את הילד שלנו. הוא כל כך דומה לך. כבר כעת יש לו רגליים לא נגמרות. בום בום קסטנר. התכוונתי לקרוא לבלוג שלי "הסלקציה", אבל אמרו לי שבגלל הקשר שלי ל"death in june" זה יראה מכוער.

הרי כל הטקסטים האלה נעים בין רצון לעשות משהו יפה ביותר שישכיח את הדברים הלא יפים שבי לבין רצון להפסיק להתחבא, רצון לחשוף את הכיעור שלי. לכן בסך הכל הכתיבה שלי ביישנית. אבל כשהייתי בן 12, בניגוד לחברים שלי שהאצבעות שלהם היו דביקות מזרע אוננות, האצבעות שלי היו דביקות משמן רובים: אבא שלי לימד אותי לפרק, להרכיב ולירות באקדח ובתת מקלע.

אני לא דופק עם פטיש בראש של קורא. אם כמעט כל עיתונאי הרוק הישראליים הם עכברים לבנים עם דבשת מדבש, אני ג'וק (עוד פעם קפקא) שהתגלגל לנער שבגיל 15 הפכו אותו לנערה ואחר כך טיטאו אותו מתחת למיטות בתי חולים פסיכיאטריים ו-ששששש…. אני ישן עכשיו, ברגע שאתעורר אפסיק לצרף משפטים. "קרמטוריום" בן שנה. אני לא מקשיב לדיסקים. אני ממשש דיסקים. יחי המישוש. כשאתם כותבים על מוזיקה תמששו חזק, בגלוי, את הפצעים שלכם. לכן כתיבה טובה עושים באצבע, לא בראש. כתיבה טובה על מוזיקה זורה מלח על הפצעים של הקוראים. עיתונאי הרוק האהוב עלי, לינדן ברבר (lynden barber יש לו בלוג) תקתק את הכתבות כשהוא עירום במערכת ה"מלודי מייקר". היה מבקש שישפכו עליו תה רותח. אז זהו.
קיראו אותי. קיראו לי בשמות. תגמרו עלי.