אצבעות דביקות

הבריאות שלי גרועה. הכדורים עושים שלא אפול בבת אחת. אני מתקרב בספיד לגיל של רובין היצ'קוק. מ. לא רוצה ילדים. בחלום, בחורף, אני מכסה אותה ואת העובר. לפתע שני אנשים דופקים בדלת ואומרים שיש נגדי צו מעצר. אני אשם במלא דברים, לא אכפת לי לעמוד בשלג לפני חבר מושבעים. אני לא זקוק לעורך דין. הכיעור שלי / היופי של הכתבות מדברים אחלה. לפני עשרים שנה אדם הורוביץ ואני החלטנו לחלק את העבודה. אדם יזיין את הבחורות הכי יפות בעיר ואני אזיין את המוח. אני חושב שעמדנו בהסכם. המוח שלי נשרף מאוננות, הלב שלי ערום מרוב שלג. הדמיון שלי נשרף מכתיבה. זו המהות האמיתית של השם שנתתי לדבר הזה: "קרמטוריום".

הפלוס שבלתקתק במחשב הוא שאתה יכול לגעת במסך ולהרגיש שזכוכית מפרידה בינך לבין העולם.

אני לא בדיוק יודע מה לעשות ואיך להמשיך.
יש טעם בכל הדבר הזה? "מה, באמת באתי לעולם כדי להוציא עוד דיסק?" שאל ג'ון קייל בריאיון ב"מוג'ו".

תני לא מתוקה לסרק את הילד שלנו. הוא כל כך דומה לך. כבר כעת יש לו רגליים לא נגמרות. בום בום קסטנר. התכוונתי לקרוא לבלוג שלי "הסלקציה", אבל אמרו לי שבגלל הקשר שלי ל"death in june" זה יראה מכוער.

הרי כל הטקסטים האלה נעים בין רצון לעשות משהו יפה ביותר שישכיח את הדברים הלא יפים שבי לבין רצון להפסיק להתחבא, רצון לחשוף את הכיעור שלי. לכן בסך הכל הכתיבה שלי ביישנית. אבל כשהייתי בן 12, בניגוד לחברים שלי שהאצבעות שלהם היו דביקות מזרע אוננות, האצבעות שלי היו דביקות משמן רובים: אבא שלי לימד אותי לפרק, להרכיב ולירות באקדח ובתת מקלע.

אני לא דופק עם פטיש בראש של קורא. אם כמעט כל עיתונאי הרוק הישראליים הם עכברים לבנים עם דבשת מדבש, אני ג'וק (עוד פעם קפקא) שהתגלגל לנער שבגיל 15 הפכו אותו לנערה ואחר כך טיטאו אותו מתחת למיטות בתי חולים פסיכיאטריים ו-ששששש…. אני ישן עכשיו, ברגע שאתעורר אפסיק לצרף משפטים. "קרמטוריום" בן שנה. אני לא מקשיב לדיסקים. אני ממשש דיסקים. יחי המישוש. כשאתם כותבים על מוזיקה תמששו חזק, בגלוי, את הפצעים שלכם. לכן כתיבה טובה עושים באצבע, לא בראש. כתיבה טובה על מוזיקה זורה מלח על הפצעים של הקוראים. עיתונאי הרוק האהוב עלי, לינדן ברבר (lynden barber יש לו בלוג) תקתק את הכתבות כשהוא עירום במערכת ה"מלודי מייקר". היה מבקש שישפכו עליו תה רותח. אז זהו.
קיראו אותי. קיראו לי בשמות. תגמרו עלי.

סגור לתגובות.