ניצה

עשר שורות על הרואין שמוקדשות לאילאיל שלמרות שהיא בתחתית של התחתית היא לא משקרת, לא גונבת ולא שונאת. כי היא לא פוליטיקאי, לא סופר ולא עיתונאי. היא אחרת: בסתיו, בחורף, היא הענן היחיד שאין לו מרפקים.

את ניצת הלימון הבאת לי
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.

ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות כלות
שנישאו לא מאהבה.
–

יוסי בבליקי: רועה בלב ים

לא אוהב לראיין אנשים. אלא משהו אחר.

את הראיון עם השטן אני יזמתי. עזבתי בפתח החדר את המטה איתו אני הולך בזמן האחרון. לא לפני שהפכתי אותו מסכינים לריסים. שתי ידי היו חופשיות. בסך הכל מילים הן ריסים מלאכותיים. סתמתי את אוזני כדי לא לשמוע את המוזיקה שבאה מחדר השטן. אז הבנתי שהשטן לא נכנס אלינו. אנחנו, אם נרצה, נכניס אותו אלינו. השיחות איתו מתועדות. לא אוהב לראיין אנשים. אלא משהו אחר. תפילה, ידידי בבליקי, היא חשש מלהסתכל ישר באנשים או בחפצים. כשמתפללים מביטים למעלה / למטה או שעוצמים עיניים. להתפלל זה לפחד או לחלום.

למרות האוזניים הסתומות זיהיתי בקלות את המוסיקה: האלבום הראשון של להקת "טלויז'ן". בואו, בואו הבנות. השער הכבד של מחנה ההשמדה נופל בלי קול. ידעתם שהוא עשוי זהב? יהודים בנו אותו כאצבע משולשת כלפי אלוהים, כעגל הזהב של המאה העשרים, כאגרוף ייאוש.

אני פותח את התנ"ך בספר הושע. פתחו גם אתם. הקשיבו לאגרוף הייאוש שבספר המהמם הזה: "אפגשם כדוב שקול ואקרע סגור ליבם ואוכלם שם כנביא חיית השדה תבקעם…". "ויאמר ה' אל הושע: לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ…".

חשבתי למלא פה חלל בתיאור מפורט של חדר השטן (מה קורה בחוץ, בארץ, הנביא הושע היטיב לתאר) ואיך הוא נראה (כשהוא רוצה לפתות הוא נראה כמו שריצ'ארד לוייד, גיטריסט "טלויז'ן" נראה בעטיפת האלבום הראשון: אין יפה, רגיש, זועק לחיבוק יותר ממנו). יוסי, מה ההבדל בין אלוהים והשטן? אלוהים לא מחייך. השטן כן. פה אני מביא פרשנות חריגה לציור מונה ליזה של דה וינצ'י. תחשבו על זה.

את הקולות הנ"ל אני שומע באלבום הזה של בבליקי ("האגרוף"). ואם אני שומע אותם גם אתם יכולים. מה, כל כך קשה לשמוע את חשבון הנפש שבבליקי עושה עם המושגים "תפילה", "מיהו יהודי", "חיסול חשבונות", "קללה", "נחמה?" טרילילי טרילילה. צליל אחד (של כלי נגינה, קול אדם) אומר הרבה. צירוף צלילים אומר הרבה.

עור תוף (קובי) אור תוף. שלום, אקדמיה למוזיקה. במאית / שחקנית הקולנוע מיכל בת אדם הקרינה בטלביזיה סרט בו מקשיב הכנר יהודי מנוחין להקלטה ישנה שלו ואמרה שזה לא מנוחין שמקשיב. זה לא איש שמקשיב. זו ה-ק-ש-ב-ה. הקשבה נקייה מבשר. אז תתחילו להקשיב בלי פנים וגוף. לא תעשה לך פסל ותמונה. אני חושב שבאלבום הזה בבליקי הולך צעד קדימה. הוא מחפש לגעת / לראות / לשמוע משהו / מישהי / מישהם שמעבר לנוכחות פיזית, שמעבר לנוכחות קולית. ישעיהו ליבוביץ' אמר שבתנ"ך נאמר "ויאמר אלוהים" כי אם בני אנוש ידעו להקשיב הם כבר היו שומעים את האל ולא היה צורך לצטט בכתב מדבריו. לא היה צורך במתווך בכתב. "האגרוף" של בבליקי, יותר מאלבומים קודמים שלו לבד או עם פונץ' או היפהפיים עם בועז כהן, הוא פרפראזה על המשפט הנהדר שריצ'ארד לוייד, גיטריסט "טלויז'ן", שיותר מדי זמן הוסתר על ידי טום ורלן, הגיטריסט היותר מפורסם של הלהקה אמר: "נהגים רגילים נבהלים כששומעים רכבת מתקרבת. נהגים מיוחדים, מוכשרים יותר, כמהים לשמוע רכבת דוהרת אפילו כשהם נוהגים בלב ים. בין האלמוגים".
–