ארכיון חודשי: אוקטובר 2011

ניצה

עשר שורות על הרואין שמוקדשות לאילאיל שלמרות שהיא בתחתית של התחתית היא לא משקרת, לא גונבת ולא שונאת. כי היא לא פוליטיקאי, לא סופר ולא עיתונאי. היא אחרת: בסתיו, בחורף, היא הענן היחיד שאין לו מרפקים.

את ניצת הלימון הבאת לי
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.

ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות כלות
שנישאו לא מאהבה.

יוסי בבליקי: רועה בלב ים

לא אוהב לראיין אנשים. אלא משהו אחר.

את הראיון עם השטן אני יזמתי. עזבתי בפתח החדר את המטה איתו אני הולך בזמן האחרון. לא לפני שהפכתי אותו מסכינים לריסים. שתי ידי היו חופשיות. בסך הכל מילים הן ריסים מלאכותיים. סתמתי את אוזני כדי לא לשמוע את המוזיקה שבאה מחדר השטן. אז הבנתי שהשטן לא נכנס אלינו. אנחנו, אם נרצה, נכניס אותו אלינו. השיחות איתו מתועדות. לא אוהב לראיין אנשים. אלא משהו אחר. תפילה, ידידי בבליקי, היא חשש מלהסתכל ישר באנשים או בחפצים. כשמתפללים מביטים למעלה / למטה או שעוצמים עיניים. להתפלל זה לפחד או לחלום.

למרות האוזניים הסתומות זיהיתי בקלות את המוסיקה: האלבום הראשון של להקת "טלויז'ן". בואו, בואו הבנות. השער הכבד של מחנה ההשמדה נופל בלי קול. ידעתם שהוא עשוי זהב? יהודים בנו אותו כאצבע משולשת כלפי אלוהים, כעגל הזהב של המאה העשרים, כאגרוף ייאוש.

אני פותח את התנ"ך בספר הושע. פתחו גם אתם. הקשיבו לאגרוף הייאוש שבספר המהמם הזה: "אפגשם כדוב שקול ואקרע סגור ליבם ואוכלם שם כנביא חיית השדה תבקעם…". "ויאמר ה' אל הושע: לך קח לך אשת זנונים וילדי זנונים כי זנה תזנה הארץ…".

חשבתי למלא פה חלל בתיאור מפורט של חדר השטן (מה קורה בחוץ, בארץ, הנביא הושע היטיב לתאר) ואיך הוא נראה (כשהוא רוצה לפתות הוא נראה כמו שריצ'ארד לוייד, גיטריסט "טלויז'ן" נראה בעטיפת האלבום הראשון: אין יפה, רגיש, זועק לחיבוק יותר ממנו). יוסי, מה ההבדל בין אלוהים והשטן? אלוהים לא מחייך. השטן כן. פה אני מביא פרשנות חריגה לציור מונה ליזה של דה וינצ'י. תחשבו על זה.

את הקולות הנ"ל אני שומע באלבום הזה של בבליקי ("האגרוף"). ואם אני שומע אותם גם אתם יכולים. מה, כל כך קשה לשמוע את חשבון הנפש שבבליקי עושה עם המושגים "תפילה", "מיהו יהודי", "חיסול חשבונות", "קללה", "נחמה?" טרילילי טרילילה. צליל אחד (של כלי נגינה, קול אדם) אומר הרבה. צירוף צלילים אומר הרבה.

עור תוף (קובי) אור תוף. שלום, אקדמיה למוזיקה. במאית / שחקנית הקולנוע מיכל בת אדם הקרינה בטלביזיה סרט בו מקשיב הכנר יהודי מנוחין להקלטה ישנה שלו ואמרה שזה לא מנוחין שמקשיב. זה לא איש שמקשיב. זו ה-ק-ש-ב-ה. הקשבה נקייה מבשר. אז תתחילו להקשיב בלי פנים וגוף. לא תעשה לך פסל ותמונה. אני חושב שבאלבום הזה בבליקי הולך צעד קדימה. הוא מחפש לגעת / לראות / לשמוע משהו / מישהי / מישהם שמעבר לנוכחות פיזית, שמעבר לנוכחות קולית. ישעיהו ליבוביץ' אמר שבתנ"ך נאמר "ויאמר אלוהים" כי אם בני אנוש ידעו להקשיב הם כבר היו שומעים את האל ולא היה צורך לצטט בכתב מדבריו. לא היה צורך במתווך בכתב. "האגרוף" של בבליקי, יותר מאלבומים קודמים שלו לבד או עם פונץ' או היפהפיים עם בועז כהן, הוא פרפראזה על המשפט הנהדר שריצ'ארד לוייד, גיטריסט "טלויז'ן", שיותר מדי זמן הוסתר על ידי טום ורלן, הגיטריסט היותר מפורסם של הלהקה אמר: "נהגים רגילים נבהלים כששומעים רכבת מתקרבת. נהגים מיוחדים, מוכשרים יותר, כמהים לשמוע רכבת דוהרת אפילו כשהם נוהגים בלב ים. בין האלמוגים".

זואי. זהו

לפעמיים אני לוקח מנה כפולה, עוצם ת'עיניים, מדמה לראות עיתונאים נכנסים בעיניים בוערות. אבל לא. הדבר היחיד שבוער אצלם זה הארנק הריק שעולה על גדותיו מרוב אגו. שיהיו בריאים במחלתם הרוחנית.

הסופר ג'ק קרואק כתב על אנשים שכשנכנסים לחדר מחפשים מיד כסא לשבת לעומת אלה שכשנכנסים לחדר תכף מחפשים דלת נוספת. למרתף החשוך. רק עמוק באפלה, בעוני, ברעב, ינצנצו מפתחות מזהב.

למועדון ה"צימר" בגדוד העברי 5 בתל אביב באים אנשים שחושבים ומרגישים בלב ובמוח שרוק אמיתי צריך להיות מלוכלך. הם צודקים. ל"בארבי" באים להקות שרוצות להיות "רדיוהד" וקהל שבעצם רוצה להיות בהופעה של "רדיוהד" ואין לו כסף לראותם בחו"ל. שיגשימו את החלום שלהם. סבונים.
ל"לבונטין 7" נכנסים שחושבים שרוק צריך להיות פסקול סרט של וים ונדרס. הם טועים. "אוזנבר" הוא לוחות הברית של האהבה. של האהבה.

תחליטו למי אתם רוצים להתחבר. תחליטו למה אתם כל כך נמשכים לניקיון: אתם כל כך רוצים להסתיר את הנשמה ואת המחשבות המלוכלכות שלכם? ולמה אתם נמשכים למשהו מסודר, לא שבור, לא מבולבל. לא למדתם וזה חבל, מה שחז"ל אמרו: אין דבר שלם יותר ממוח שבור? אין כיף גדול יותר מלשבור אורח חיים מהוגן. ה"צימר" עושה מעשה רוקנרולי א-מ-י-ת-י, שכל כך נדיר בארצנו: בונה בית שדלת בית השימוש שלו שקופה.

אני מת על המוזיקה של זואי פולנסקי ("בלה טאר") שמופיעה הרבה ב"צימר". ככל שהיא והמוזיקה שלה יותר יפות. כך הן עירומות יותר. אמנות גדולה היא עירומה מאוד. זואי הולכת קדימה יותר: אתה מקשיב לשירה שלה ושואל את עצמך מה בא אחרי עירום. שיכחת הבגדים? חזרה לגן עדן? באמת, מה בא אחרי עירום? מגע אמיתי? כאב? עונג שאין לו בגדים ולכן אין בו שקרים? איך, לעזאזל לקרוא לרגע בו הדבר הזה מתגלה? שקית עצומה של שקדים של אהבה?

אלי אלי למה עזבתני, למה השארת אותי בלי, הרי הסיבה האמיתית שאני בא ל"צימר" היא אחרת, היא היא, אין לזה שום קשר למקום, אני אוהב רוקנרול כמו שאתם אוהבים את הצרות שלכם, הרי כל הבלוג הזה נועד ללמד אתכם שביקורת עצמית קיצונית / שנאה עצמית היא כמו התמכרות להרואין ואני מבין בזה. ראו לאיפה הגעתי (ל"צימר") אין לי חברים יש לי בלוג יש לי בלוג אין לי חברים אני נוהג לאכול כשאני מחזיק שני מזלגות אחד בכל יד ואני מדמה שמישהי מאכילה אותי בטח אוהבים מאכילים אחד את השניה ולהפך. ה"צימר" הוציא דיסק כפול חדש, יפהפה, הקלטות מפסטיבל הטייפים השלישי שקרה שם. שם, מקום בו תיוולדו מחדש.