ניצה

עשר שורות על הרואין שמוקדשות לאילאיל שלמרות שהיא בתחתית של התחתית היא לא משקרת, לא גונבת ולא שונאת. כי היא לא פוליטיקאי, לא סופר ולא עיתונאי. היא אחרת: בסתיו, בחורף, היא הענן היחיד שאין לו מרפקים.

את ניצת הלימון הבאת לי
את אבק הפרחים.
את הדבורה שרוקמת לי תכריך,
את כפית הזהב.

ידי כפרוסת חלה
שקופה כהינומה
והכתמים עליהם אני כותב,
מסתירים את הבושה
כטבעות כלות
שנישאו לא מאהבה.

סגור לתגובות.