לא

"לא" היא המילה שעדאלה, הדוורת הערבייה שבשכונה שלי עובדת, הכי אוהבת. "אתם היהודים" היא אומרת, "אבדתם אותה מזמן. לא רק ששכחתם את עשר הדברות, אלא שאתם פוחדים לומר אותה למי ששולט בכם". היא לובשת ירוק, צבע החמאס, ולא מנסה להסתיר מה היא חושבת על המדינה. היא לומדת כאן רפואה, כי "יהיו לנו, ערביי ישראל, הרבה פצועים בקרוב". היא מביאה לי את הדיסקים ששולחים לי ומקווה ש"לפחות שיהיו לכם אמנים שצועקים 'לא'".

את הדיסקים של רונן שפירא תשיגו באתר שלו, ב"דיסק סנטר" בתל אביב וב"אוזן השלישית". המוסיקה שלו מבוצעת ביפן, אירופה, ארה"ב. אם אתם חושבים שזה כבוד שהפילהרמונית הישראלית תנגן יצירות שלכם, אז תקנאו בו. הדיסק החדש שלו נקרא "פטישים". שפירא מנגן סולו פסנתר. בעצם מכסח קטעים של שופן, בטהובן, עבדל חלים חאפז ומשהו שלו "מלחמת לבנון השניה". מכסח, כי הגיע זמן להזיז את הקלאסיקות של המוזיקה המערבית. לא להזיז אותן אחורה אלא לזרוק אותן קדימה. ביצועים "נורמלים", "כמו שכתוב", "לפי התווים", מזכירים לי מסע לאילת על גב גמל. רומנטי שרומנטי וכל כך משעמם. הוא לא הראשון שמכסח. הקומפוזיטור האוונגרדי מארוציו קאגל כבר טיפל כמו שצריך בבטהובן ביצירה פגזית בשם "לודוויג ואן". עם עוד לא הקשבתם למוזיקה של קאגל מצידי שתמשיכו מאילת לסיני על גב הגמל.

אוקי נחזור לדיסק החדש של שפירא. קודם כל, ציור העטיפה של רוני סומק. פה אתם צריכים להסתכל טוב. תגלו, למשל, קו ארוך, מזכיר מיתר של פסנתר. יותר ממזכיר סצנה מפורסמת מאחד מסרטי הסנאף התאילנדיים, "שברים", בו גבר (במסכה) קושר במיתרי פסנתר נערה (בלי מסכה ובלי בגדים) ומרסק בפטיש את רגליה וידיה. הו, רוני רוני. סובבו כעת את עטיפתו הקדמית של הדיסק במאה שמונים מעלות ופתאום תגלו שתי רגליים שבורות. רציתם פטיש? קיבלתם פטיש. זאת ועוד (כעת עזבנו את העטיפה והגענו למוזיקה בדיסק) : זו מוזיקה שמראה שלא צריך לקפוץ מגג כולבו שלום: אפשר לירוק משם על הכל. על כולם. אכטונג בייבי! מוזיקה שמראה שאפשר להציל. להפוך עולמות. לברוא. לשבור כלים. להתגבר על התמכרות ל… . להפוך כיעור ליופי. היא מראה שאפשר להגיד "לא" לכל אחד, לכל דבר. שכדור אחד יכול לעשות מהפכה. שיש עולם הזה, אבל יש גם עולם הבא. שאת העולם הזה א-פ-ש-ר להפוך לגן עדן. שאפשר להשיג הכל. שאין דבר כזה שנקרא "אהבה אבודה" או "אהבה בלתי אפשרית". שאפשר לראות ולשמוע הכל, שאפשר לחנך וצריך לחנך ל…, שמוזיקה לא עושים אלא הוזים. שכשקובי כותב על מוזיקה הוא משתיל לעצמו ביצים מזהב ומזמין אתכם להתבונן בתהליך ובתוצאה. שהמוות לא קיים. שהצדק מנצח בסוף. שעיניים בוערות יפות פי מיליון מפנים יפות. שרשימות על מוזיקה לא כותבים אלא הוזים. שאפשר לראות / לפגוש באלוהים. שאסור לכרוע ברך, שאסור לוותר. שאסור להיכנע. שהזיקנה יפה. שהמוות הוא רק התחלה. שבסוף נבין איך אלוהים הרשה שמיליון ילדים יהודים ימותו בכבשנים. שתחיית המתים היא עובדה יומיומית. שאפשר לחזור ללימודים בגיל תשעים. שאין גבול לכאב. שאין גבול לסליחה. שאין גבול. שחיוך ממיס. שהדימויים מיותרים. שכשילדים אוספים ברחמים ביצים עזובות זו התגובה הכי חזקה לגירוש מגן עדן. שנחשים לא מקבלים פקודות וגם בני אנוש לא צריכים לציית. שנרקומנים הם הדבר הכי קרוב למלאכים. שאין אלוהים.

סגור לתגובות.