ארכיון חודשי: דצמבר 2011

בחירות

[הבחירה שלי לאלבום השנה: מהדורה חדשה של "discriminate", אלבום אוסף של death in june.]

או שאני מאבד את השפיות או שהיא מאבדת אותי. אני רוצה לבדוק את המושגים האלה, "איבוד" ו"שפיות". לבת שלי, שתיוולד ב… אקרא: שאיתה (שא איתה את מסע החיים), או תו, ערגה, פיוטית, הד, עוד, או אולי שפיות. כשאני מציב אנכית על הפטיפון שלי עטיפת תקליט של "אבירי הדיכאון"- ג'וני תאנדרס, לו ריד וכו', האנרגיה בחדר / בבית שלי הופכת לשלילית. משהו מעיק, עצוב, מציק, מרפה ידיים, נסגני, ביקורת עצמית מוגזמת. האם האנרגיה השלילית הזאת היא פרי דמיוני או אמיתית? האם זו דרך נוספת לברוח מהאמת: שאני, רק אני, קובע את מצב הרוח שלי, את מה שקורה בחיי, והתלת אשם במשהו/ מישהו חיצוני? עוד בריחה מאחריות? אולי כל "קריירת" הכתיבה שלי על מוסיקה היא מאבק בין "אולטרא פרשנות אישית" לדיסק, תקליט, שיר וכו', כלומר, נטילת אחריות לבין כניעה לרעיון שמישהו אחר (הזמר, מלחין וכו') הוא הקובע ורק הוא את הסביבה הרגשית / פיסית בה אני חי?

אני אוהב את המלחין-זמר-גיטריסט-וירטואוז-מפיק (ג'וני ואדגר וינטר לדוגמא) – ריק דרינג'ר.
זוכרים את "פרנקנשטיין" – הקטע הקלאסי של אדגר וינטר? הראש של דרינג'ר מצוי מאחורי הקטע האינסטרומנטלי המרעיש הזה. הוא היה מאוד מפורסם בשנות השבעים והשמונים. הוא נראה כילדה רכה, נמוכה מאוד והוא זה שיכתוב את פס הקול לסרט הבא שלי. המוזיקה שלו הפוכה מדכאונית. כשאני מציב אנכית את עטיפת תקליטו בחדרי – בהירות, נקיון רוחני, שלווה, אופטימיות, רצון לה-ת-ק-ד-ם, הערכה עצמית – אופפים אותי. אתם חושבים שאיבדתי את השפיות שלי?

לא אכפת לי מהעולם.
אכפת לי מהנערה הזאת.

מאלבום לאלבום ג'ואי ראמון, הזמר של ה"ראמונס" הפך לזמר נפלא באמת. ג'ואי, שנפטר מסרטן בגיל 49, לוקח שיר פופ ישן, נאיבי, משנות השישים "מחטים וסיכות", ובלי להוסיף / לגרוע ממנו מילה אלא רק באופן בו הוא משחק בגרונו, הופך אותו לתיעוד שניים מסימני ההיכר של הפאנק האמריקאי: הרואין ונואשות. מחטים ובלון (תקווה) מתפוצץ. הקשיבו לשבר הגדול בקולו כשהוא שר את "לא אכפת לי (מהעולם ומהנערה הזאת)" באלבום "טיל לרוסיה". הקשיבו לדמיון היותר ממדהים בין השיר הלכאורה נאיבי: "אני רוצה אותך בסביבה" שבאלבום "רוקנרול היי סקול" ובין "הרואין" של הוולווט אנדרגראונד. אני קורא כאן לקריאה מחודשת בשירי ה"ראמונס". אתם חושבים שזאת עדות נוספת לאיבוד השפיות שלי?

לא אכפת לי מהעולם.
אכפת לי מהנערה הזאת.

אני חושב שההישג הגדול ביותר של הפופ / רוק הוא לא בשירים (לחן, תמליל) אלא בביצוע הקולי ובהפקה. מה שזמרי רוק מופלאים כמו רקלס אריק (פאנקיסט אנגלי מסוף שנות השבעים, הקליט ב"סטיף") או פיטר פארט (סולן ה-only ones הבריטיים) עושים בקול שלהם, במשך שלוש דקות עומד בכבוד לצד המעמיקים, המורכבים שבסרטים העכשוויים. זמר מופלא, פרנק סינטרה כשהוא שר לדוגמא, את המילה "כר" (pillow) הוא מספר בעצם על הרגע בו הניח ראשו על הכר אחרי שעשה אהבה למי שהוא באמת אוהב, וגם מספר על הרגע בו חנק בעזרת הכר, את האהבה הגדולה של חייו. והוא מספר זאת בדרך המעמיקה ביותר. זמר לא טוב, הוא זה, שכאשר הוא מבטא את המילה "כר", הוא פשוט מדווח על אחד מאותם כרים המשמשים כמשענת בפאב מטופש. עכשיו חפשו את האלבום של ה"ראמונס" שהפיק הגאון פיל ספקטור. מה קורה כשזמר נהדר כג'ואי ראמון פוגש במפיק כזה? "יופי פלוס רחמים הוא הדבר הכי קרוב להגדרת אמנות" – אמר ולדימיר נבוקוב. אתם לא חושבים ש"קיר הסאונד" הצפוף, ענק, כבד- סימן ההיכר של פיל ספקטור הוא ניסיון נואש שלו לכסות, לגרש, לברוח מרגש הרחמים?

אוקיי, אלה מבינכם שעוסקים בהבעה – ניסתם, למשל, לכתוב פעם בבית קברות?
אני משתדל להיות כמה שיותר אישי בטקסטים שלי משום שאני מנסה לגרש את המחיצה שבין היופי שבשירים, בספרים שאני אוהב והמציאות. אתם לא חושבים ש"קיר הסאונד" הצפוף, ענק, כבד – סימן ההיכר של סגנון הכתיבה שלי הוא ניסיון נואש שלי לכסות על משהו?

אכפת לי מהנערה הזאת.
אני יכול להיות פרנקשטיין לא קטן.

התקליטים , הדיסקים שלי הם כר (סתם משענת בפאב מטופש?).
אם אאבד את הזיכרון שלי אצטרך להתחיל הכל מאפס, אני מעוניין בזה? לשכוח שהיה לו ריד, סייקיק טי. וי, הראמונס. להרגיש שוב את הפעם הראשונה ש…
לבנות מההתחלה משהו שאכפת לי ממנו, או ממנה.
מה הרגיש ג'ואי ראמון ברגעים האחרונים שלו שהכל היה כלום, שלא אכפת לו מהעולם, מהנערה הזאת?
אני חושב שהמוות שלו
יכול לעזור לי לעצום את העבר שלי, על ההישגים (?) שבו, על הכשלונות (!) שבו, להתחיל לבנות את עצמי מההתחלה. לדאוג שהפעם אשליך לעזאזל את כל הדברים המיותרים שעשיתי.
כתיבה למשל

ויתורים מוטעים קשרים מוטעים חלומות מוטעים תמונות מלוכלכות סרטים מלוכלכים אנשים מלוכלכים. 1976 הייתה או חלמתי חלום (חלומות מוטעים) האלבום הראשון של הראמונס הפאנק פנזין בשם "חמור" רורברגר ו"ווליום" "חדשות" מוטי שהרבני "זמן ת"א" "טרקסטים" האלבום "דובי הנמלים" הכתבות והראיונות פסח במילואים "הבט אחורה בזעם" של ג'ון אוזברן בשירות מילואים אלבום ראשון של לו ריד ד"ר פיילגוד ויקי "די.אקס.אם". "דורלקס סדלקס" איך אומרים בליטאית "אני מכוער אבל יש לי נשמה חד פעמית בניגוד לכל האחרים שימשיכו להתגלגל לתקן משגים שעשו בעבר לכן זוהי הזדמנות אחרונה שלי לעשות את הדברים שאני באמת אוהב. תצטרפי אלי?"
– "זו הפעם הראשונה שלך?"
– "כן".
– "אתה פוחד?"
– "לא. אם אפחד כעת אפחד תמיד".

האלבום הראשון של ה"ראמונס" כאמצעי להרוס את העבר שלכם. ולהתחיל מהיום מסלול חיים חדש לגמרי, ללא קשר לעברכם. כמו שהחיים שלכם נראים היום, נדמה לי שהייתם מאושרים אילו יכולתם להתחיל הכל מההתחלה.
ואתם יכולים.

שנו את השם שלכם, את מקום מגורכם, את בני זוגכם, את החברים שלכם, אולי רק ככה יהפכו ההורים שלכם לחברים שבחרתם מרצון (או לא, ואז כדאי להתנתק).
מי שלא יכול לשנות את עצמו מאבד את הנעורים, הופך לזקן, ואולי אז מפתח מחלות קשות. אין רוחניות גדולה במיוחד באלבומי ה"ראמונס". אין רוחניות גדולה במיוחד ברוקנרול. אין רוחניות גדולה במיוחד באמנות. רק במציאות יש, זו של לחם ומים. נסו לברר איך חי בשנים האחרונות ג'ואי ראמון. אודות מה סיפר לחברים שלו? על מה הצטער? האם ויתר בשלב כלשהו, על המאמץ להשתנות?
"הכתיבה שלנו, המוזיקה שלנו, הדיסקים שלנו"- אמרה דיאמנדה גאלאס – "נוצרו כשישבנו בחדרנו ודיברנו עם השד".
מישהם, שלא כל כך נעים לומר מיהם, כל כך צדקו שציוו לשרוף ספרים בכיכר העיר.
"מה אתה עושה?" צעק איש זקן ממושקף עם אף עקום על צעיר במגפיים וחולצה חומה ששרף ספרים בכיכר העיר, והצעיר הפורח ענה את התשובה הנכונה בעולם, בשפה העשירה בעולם (גרמנית): "עכשיו אני עושה ילדים".

ניקו/טין

את צלופח הגשם קודם ראיתי. אחר כך יצאתי והוא נגע בי. ב"צימר" מופיעה כעת "ניקו/טין" או בשם האמיתי שנתנו לה "זוהר שפיר" שנוגעת בי שנים. היא שרה ומנגנת בקלידים הפוכים. מה זה קלידים הפוכים? זה פסנתר כנף גדול שסוף סוף איבד את מיתרי המחשבה שלו והתכווץ מרוב פגיעות. מרוב רגישות.

את המוזיקה של ניקו/טין קודם ראיתי.
"קובי, מאיפה מגיעות השורות האלה?"
"רוק לא צריך להיות מחאה הוא צריך להיות קללה". קובי אור, 2011.

אני רוצה להתעכב טיפה על עניין "מיתרי המחשבה". ישראל אלירז המשורר שאני הכי אוהב והכי מכאיב לי אמר: "להתבונן מתוך הליכה בדברים שניתן להתבונן בהם. השפה המביעה את ההתבוננות הזאת מממשת את היש". כלומר, בשבילי המוזיקה קיימת רק שאני כותב עליה. העץ קיים רק שאני כותב עליו. האישה קיימת רק שאני כותב עליה. רק שאני כותב עליה אני נוגע בה. והיא בי. היא בי. היא בי.

האם גישה כזאת היא קללה?

"צלופח הגשם" נוגע בי רק כשאני כותב עליו.
הו, מקולל שכמוני, כמה שאני רוצה לגעת.
ממציאי השורות הכי מיוחדות / יפות הם הכי פחות נוגעים.
לניקו/טין קול זכוכית כה שבירה שכל טיפת גשם שנופלת עליה מקבלת צורה של לב. ירחון המוזיקה האנגלי "wire", עיתון המוזיקה החכם בעולם, כלל קטע שלה באחד הדיסקים שהוא מוציא כל כמה חודשים. יש לה אלבום שלם "in the eye of the storm". אפשר להשיגו ב"אוזן השלישית" וב"צימר". איך הוא נשמע? ובכן, תארו לכם הפגנה של המספרים הבלתי זוגיים שהחליטו להתארגן כדי לשבור את בדידותם.
—–