ניקו/טין

את צלופח הגשם קודם ראיתי. אחר כך יצאתי והוא נגע בי. ב"צימר" מופיעה כעת "ניקו/טין" או בשם האמיתי שנתנו לה "זוהר שפיר" שנוגעת בי שנים. היא שרה ומנגנת בקלידים הפוכים. מה זה קלידים הפוכים? זה פסנתר כנף גדול שסוף סוף איבד את מיתרי המחשבה שלו והתכווץ מרוב פגיעות. מרוב רגישות.

את המוזיקה של ניקו/טין קודם ראיתי.
"קובי, מאיפה מגיעות השורות האלה?"
"רוק לא צריך להיות מחאה הוא צריך להיות קללה". קובי אור, 2011.

אני רוצה להתעכב טיפה על עניין "מיתרי המחשבה". ישראל אלירז המשורר שאני הכי אוהב והכי מכאיב לי אמר: "להתבונן מתוך הליכה בדברים שניתן להתבונן בהם. השפה המביעה את ההתבוננות הזאת מממשת את היש". כלומר, בשבילי המוזיקה קיימת רק שאני כותב עליה. העץ קיים רק שאני כותב עליו. האישה קיימת רק שאני כותב עליה. רק שאני כותב עליה אני נוגע בה. והיא בי. היא בי. היא בי.

האם גישה כזאת היא קללה?

"צלופח הגשם" נוגע בי רק כשאני כותב עליו.
הו, מקולל שכמוני, כמה שאני רוצה לגעת.
ממציאי השורות הכי מיוחדות / יפות הם הכי פחות נוגעים.
לניקו/טין קול זכוכית כה שבירה שכל טיפת גשם שנופלת עליה מקבלת צורה של לב. ירחון המוזיקה האנגלי "wire", עיתון המוזיקה החכם בעולם, כלל קטע שלה באחד הדיסקים שהוא מוציא כל כמה חודשים. יש לה אלבום שלם "in the eye of the storm". אפשר להשיגו ב"אוזן השלישית" וב"צימר". איך הוא נשמע? ובכן, תארו לכם הפגנה של המספרים הבלתי זוגיים שהחליטו להתארגן כדי לשבור את בדידותם.
—–

סגור לתגובות.