אור

עיתונאי רוק מוכשר באמת הוא זה שמצליח להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים.

אמרו שאני לא ברור. אשתדל יותר. סגנון הכתיבה שלי הוא לא המצאה שלי. אפשר לראותו בשולי עיתונות הרוק האמריקאית. קוראים לו "Death writing" או "טראש-רייטינג". על משקל "דת' מטאל" או "טראש מטאל". נהייה אובססיבית לחושך. למוות. ללכלוך. להרס. להתנגשות. לדיכאון. זו לא פוזה. זו רגישות יתר של אנשים שלא מוכנים / יכולים לרקוד כמו טיפשים כפאשיזם / קנאות דתית משתלטים. שרואים חתלתול צולע נדרס. שיודעים שבעתיד ישכבו ליד השלד של ענבל פרלמוטר מוקף בתולעים ולא במיטה של בר רפאלי. ואיך אתם חושבים תגמור בר רפאלי? כבת 25 נצחית? ואיך אתם תגמרו? זו לא מסכנות. זה להביט לשטן בעיניים ולירוק עליו ועל השכן שלו. בטח תגידו: "אבל אפשר לרקוד עד מאה ועשרים, לא?". אפשר. אבל זאת פחדנות לא לדבר על הסוף. יש מספיק ריקודים / בריחות בטלביזיה ובעיתונות המטופשות. הדבר האחד שיש לעשות זה לא להילחם בדיכאון ובמוות שבסוף אלא לעזור למי שיותר סובל / מדוכא ממך. לחתול צולע. לנערות / נערים מאושפזים בכפייה. למכורים לסמים. לעמים / מגזרים מדוכאים. להלחם עבורם. אבל בשום פנים לא להשלות אותם שנסיכה על סוס מחכה להם. שהאושר מחפש עבודה. "אנשים שמחים הם אנשים טיפשים" – אומר אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס". הוא נסחף, כי בכל זאת יש רגעי שמחה, אושר, שלווה, סיפוק. אבל… איך צ'ה גווארה אמר: "כל מהפכן צריך להבין שדינו נגזר". הגיע הזמן שתהפכו למהפכנים. הפכו את המוזיקה, את המוזיקה, את המוזיקה. את השפה. את המשפחה. את המדינה. בכוח. באכזריות. רק כך תוציאו לשון ל… אני לא יודע מי זה שברא אותכם ואת העולם: אלוהים, טבע, הכלום. פאק דאם אול. עשו דברים שלא כדרך הטבע. במאוזן או במאונך. בשכיבה, בהליכה, בריצה. "להיות יהודי זה למרוד" – אמר המשורר / פרטיזן אבא קובנר. איזה כיף להיות יהודי. צוו לזרוק את גופכם לים אחרי שתמותו. לפחות שהדגים יהנו. צעקו עד שהשמיים יפלו. אל תקראו תהילים. קראו לטילים האיראנים. אולי אז תלמדו את סיבת הסיבות בגללה נולדתם: להלחם בפחד, בכל פחד שהוא ולנצח אותו. אז תבינו שלא גורשתם מגן עדן. גרשתם את האל מתוכו. אתם אור על פני תהום.
–

קיפודים

כשאלוהים תולה לייבוש את הכוכבים, הלבן שנוטף מהם זה השלג. פה חזרנו לעסוק בדת.
"אני שונא את הקול שלך" – כך אני לגרייל מרקוס. הוא, עם ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס וניק טוש, הרביעייה המדהימה של ענקי מבקרי הרוק באמריקה. הם אלה שעזרו לרוק להפוך לדת. "אני שונא כי הקול שלך מלא ביטחון עצמי ושביעות רצון. אני מכיר את הקול של לסטר וריצ'רד. יש בו רעב, סימני שאלה, חוסר סיפוק עצמי ולא עצמי…".
-"כיף לשוחח עם מישהו ששונא אותי" – משיב מרקוס. "יש משהו שאתה כן אוהב?".
אני אומר ש"גיבורי התרבות שלי הם סופר המתח מיקי ספיליין והשחמטאי בובי פישר".
-"קראתי שהראשון היה פאשיסט והשני משוגע" – אומר מרקוס. "אני מתאר לעצמי איך נראים הטקסטים שלך. או שהם הפוכים מזה."

בלה בלה בלה.

מרקוס הוציא לא מזמן ספר על "הדלתות" ומבחר (מאות עמודים) ממאמריו על בוב דילן. לפני זה ספר מופלא על ואן מוריסון. סגנון הכתיבה שלו הוא בערך… תארו לכם סלט בין יורם קניוק מנומנם, רון מיברג והיופי של מלאני פרס.

-"ראה" אומר האיש, "אם אין לך שפה / סגנון משלך, אם אין לך הבחנות משלך, אתה פשוט עיתונאי קאברים, כמו שיש להקות קאברים. וזה מיותר, לא?".
זה היה ראיון ראיון, קיבלתם רק לק ראשון. תצטרכו לחכות כחודש עד שאתמלל את כולו. נכון שתחכו?

וכעת:
סטירת לחי אטומית סבא היה נותן לו היה קם לתחייה. אני מהמשפחה של הרב המפורסם כהנמן, קודמו בתפקיד של הרב שך. שידוך טוב היו אומרים בעיר, לולא הייתה נשרפת במלחמת העולם. אנ'לא יכול להשתחרר מהתחושה שלא עשיתי כלום עם חיי מלבד לקשקש על הדבר העלוב / נפלא / נמוך / מדליק / מגוחך / משביע / דוחה / מפתה שנקרא רוקנרול. חמי רודנר הוא בחור נחמד וכשרוני אבל לחשוב שבכל פעם הוא מופיע הבן שלו מחפש לשווא ברחב את אבא… בררר.

אתם צריכים לראות את המיטה מלאה דיסקים, ספרים, די.וי.דיאים. שיט. את הסדינים לא החלפתי איזה עשר שנים, הלפטופ… איפה, לעזאזל הלפטופ… אה, פה. ניסיתי להתפלל אבל האלוהים היחיד שאני מכיר הוא הווטרינר שמטפל בשלושת החתולים שלי: "פסימי" (שנעלמה), "שאוט" ו"נעליים".
היו ימים בהם הייתי משאיר בכוונה פרורי ארוחה במיטה, מחכה עד שהנמלים יגלו אותם.
החברה שלי שהייתה יותר מבולגנת ממני, ת-מ-י-ד הייתה אומרת שלפרעושים במיטה יש יותר דם מאשר לקובי. ושהם נכנסים בה בעקשנות גדולה יותר. מכאיבים לה יותר. והיא רוצה שיכאיבו לה. וגם

עשר שנים עוברות מה זה לאט, אני לא יכול לזכור איפה כל דיסק ודיסק וזוכר לטובה את הדיסק "קיפוד" של יורם הבר וחברים, מהראשונים שיצא ב"אירסאי", הלייבל של "האוזן השלישית", ויורם אדיב ונחמד ומביא לי עותק חדש שלו, אני רוצה לכתוב עליו כי אני נמשך עוד ועוד לרוק ישראלי שבור / נפלא / מדליק / שבור / משביע / מפתה / שבור. אני מחפש ברחב את הדבר הזה. כמו אבא שמחפש בן אובד. "אבא, אבא" – מתי אשמע את המילה הזאת… בטוח שסבא כועס שהרסתי את עשר הדיברות. אמרתי פעם ליוסי בבליקי שאני חושב שמיציתי את העולם החילוני ואני חושב לפזול לדת, והדיסק הזה "קיפוד" הוא ממש אנציקלופדיה של חילוניות. הנה, תבינו, אני חובש המון כובע לא מתוך הערצה לנתן שרנסקי אלא כי עדיין אני מתבייש לחבוש כיפה זה צעד ראשון כל פעם שאני כותב על רוק אני נותן את כולי לדבר הזה אני בורח מהאחריות לעשות ילד בררר… הרוקנרול אינו דת כי הוא יותר מלא בשקרנים מאשר במאמינים יש יותר רוקיסטיות שרואים להן את הציצי מאשר רוקיסטים שרואים להם את הציציות נחזור לעניין החילוניות ב"קיפוד": המוסיקאי הנפלא וויל אולדהם כתב: "העולם הוא דמעה שנופלת לחלל ריק". המוסיקאים של "קיפוד" חריפים הרבה יותר. דמיינו לכם פסקול שמלווה שורה שחיברתי בגיל 15, אחרי ה… שעברתי: "ונוס לא עלתה מהים. ירקו אותה הגלים ובני אנוש ביצעו בה ניסויים רפואיים". כלומר, המוזיקה של ההרכב הזה היא יפהפיה, שקטה וסוערת גם יחד, זהו רוקנרול יורק, חסר אשליות באשר למה שאדם עושה לרעהו. מוסיקה אכזרית, לא מתאימה לרקע (כה שונה מרוק הווזלין ששולט בו בארץ), ועירומה לגמרי.
יורם הבר איבד לפני כשנה מישהו יקר. כשהקשבתי כעת לאלבום של "קיפוד", מצאתי עצמי כותב את השורות הבאות:

אמא
הסרטן אכל את גופה
והיא בישלה, רחצה, כיבסה
דאגה לי, כמו שכבשה
דואגת לצאצאיה בתוך בית המטבחיים,
ובשערה הנושר מהקרנות
לי טוותה
חופה שתחתיה, כך קיוותה
אשא לאישה את אהובתי.
ושנים על שנים אני מחבר ושר מנגינות
הנשמעות כקול שתי מצבות מתנגשות.

אולי האלבום הזה יגרום גם לכם לכתוב? הקשיבו. נסו.
תתחילו דווקא עם השיר הרביעי. שימו אוזן לרגע בו נכנס סולו הגיטרה הנהדר. זו בדיוק הנקודה בה הצעת נישואין נמתחת ונמתחת פוגשת בדקלום אבלים את תפילת ה"קדיש". מי יגבר על מי? אני מאמין שאנשי "קיפוד" בחרו בליל הכלולות ולא בשקט של בית הקברות. לכן זה אלבום כל כך רועש. אני מאמין. אני מאמין. אני מה… מין.
–