ארכיון חודשי: ינואר 2012

אור

עיתונאי רוק מוכשר באמת הוא זה שמצליח להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים.

אמרו שאני לא ברור. אשתדל יותר. סגנון הכתיבה שלי הוא לא המצאה שלי. אפשר לראותו בשולי עיתונות הרוק האמריקאית. קוראים לו "Death writing" או "טראש-רייטינג". על משקל "דת' מטאל" או "טראש מטאל". נהייה אובססיבית לחושך. למוות. ללכלוך. להרס. להתנגשות. לדיכאון. זו לא פוזה. זו רגישות יתר של אנשים שלא מוכנים / יכולים לרקוד כמו טיפשים כפאשיזם / קנאות דתית משתלטים. שרואים חתלתול צולע נדרס. שיודעים שבעתיד ישכבו ליד השלד של ענבל פרלמוטר מוקף בתולעים ולא במיטה של בר רפאלי. ואיך אתם חושבים תגמור בר רפאלי? כבת 25 נצחית? ואיך אתם תגמרו? זו לא מסכנות. זה להביט לשטן בעיניים ולירוק עליו ועל השכן שלו. בטח תגידו: "אבל אפשר לרקוד עד מאה ועשרים, לא?". אפשר. אבל זאת פחדנות לא לדבר על הסוף. יש מספיק ריקודים / בריחות בטלביזיה ובעיתונות המטופשות. הדבר האחד שיש לעשות זה לא להילחם בדיכאון ובמוות שבסוף אלא לעזור למי שיותר סובל / מדוכא ממך. לחתול צולע. לנערות / נערים מאושפזים בכפייה. למכורים לסמים. לעמים / מגזרים מדוכאים. להלחם עבורם. אבל בשום פנים לא להשלות אותם שנסיכה על סוס מחכה להם. שהאושר מחפש עבודה. "אנשים שמחים הם אנשים טיפשים" – אומר אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס". הוא נסחף, כי בכל זאת יש רגעי שמחה, אושר, שלווה, סיפוק. אבל… איך צ'ה גווארה אמר: "כל מהפכן צריך להבין שדינו נגזר". הגיע הזמן שתהפכו למהפכנים. הפכו את המוזיקה, את המוזיקה, את המוזיקה. את השפה. את המשפחה. את המדינה. בכוח. באכזריות. רק כך תוציאו לשון ל… אני לא יודע מי זה שברא אותכם ואת העולם: אלוהים, טבע, הכלום. פאק דאם אול. עשו דברים שלא כדרך הטבע. במאוזן או במאונך. בשכיבה, בהליכה, בריצה. "להיות יהודי זה למרוד" – אמר המשורר / פרטיזן אבא קובנר. איזה כיף להיות יהודי. צוו לזרוק את גופכם לים אחרי שתמותו. לפחות שהדגים יהנו. צעקו עד שהשמיים יפלו. אל תקראו תהילים. קראו לטילים האיראנים. אולי אז תלמדו את סיבת הסיבות בגללה נולדתם: להלחם בפחד, בכל פחד שהוא ולנצח אותו. אז תבינו שלא גורשתם מגן עדן. גרשתם את האל מתוכו. אתם אור על פני תהום.

קיפודים

כשאלוהים תולה לייבוש את הכוכבים, הלבן שנוטף מהם זה השלג. פה חזרנו לעסוק בדת.
"אני שונא את הקול שלך" – כך אני לגרייל מרקוס. הוא, עם ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס וניק טוש, הרביעייה המדהימה של ענקי מבקרי הרוק באמריקה. הם אלה שעזרו לרוק להפוך לדת. "אני שונא כי הקול שלך מלא ביטחון עצמי ושביעות רצון. אני מכיר את הקול של לסטר וריצ'רד. יש בו רעב, סימני שאלה, חוסר סיפוק עצמי ולא עצמי…".
-"כיף לשוחח עם מישהו ששונא אותי" – משיב מרקוס. "יש משהו שאתה כן אוהב?".
אני אומר ש"גיבורי התרבות שלי הם סופר המתח מיקי ספיליין והשחמטאי בובי פישר".
-"קראתי שהראשון היה פאשיסט והשני משוגע" – אומר מרקוס. "אני מתאר לעצמי איך נראים הטקסטים שלך. או שהם הפוכים מזה."

בלה בלה בלה.

מרקוס הוציא לא מזמן ספר על "הדלתות" ומבחר (מאות עמודים) ממאמריו על בוב דילן. לפני זה ספר מופלא על ואן מוריסון. סגנון הכתיבה שלו הוא בערך… תארו לכם סלט בין יורם קניוק מנומנם, רון מיברג והיופי של מלאני פרס.

-"ראה" אומר האיש, "אם אין לך שפה / סגנון משלך, אם אין לך הבחנות משלך, אתה פשוט עיתונאי קאברים, כמו שיש להקות קאברים. וזה מיותר, לא?".
זה היה ראיון ראיון, קיבלתם רק לק ראשון. תצטרכו לחכות כחודש עד שאתמלל את כולו. נכון שתחכו?

וכעת:
סטירת לחי אטומית סבא היה נותן לו היה קם לתחייה. אני מהמשפחה של הרב המפורסם כהנמן, קודמו בתפקיד של הרב שך. שידוך טוב היו אומרים בעיר, לולא הייתה נשרפת במלחמת העולם. אנ'לא יכול להשתחרר מהתחושה שלא עשיתי כלום עם חיי מלבד לקשקש על הדבר העלוב / נפלא / נמוך / מדליק / מגוחך / משביע / דוחה / מפתה שנקרא רוקנרול. חמי רודנר הוא בחור נחמד וכשרוני אבל לחשוב שבכל פעם הוא מופיע הבן שלו מחפש לשווא ברחב את אבא… בררר.

אתם צריכים לראות את המיטה מלאה דיסקים, ספרים, די.וי.דיאים. שיט. את הסדינים לא החלפתי איזה עשר שנים, הלפטופ… איפה, לעזאזל הלפטופ… אה, פה. ניסיתי להתפלל אבל האלוהים היחיד שאני מכיר הוא הווטרינר שמטפל בשלושת החתולים שלי: "פסימי" (שנעלמה), "שאוט" ו"נעליים".
היו ימים בהם הייתי משאיר בכוונה פרורי ארוחה במיטה, מחכה עד שהנמלים יגלו אותם.
החברה שלי שהייתה יותר מבולגנת ממני, ת-מ-י-ד הייתה אומרת שלפרעושים במיטה יש יותר דם מאשר לקובי. ושהם נכנסים בה בעקשנות גדולה יותר. מכאיבים לה יותר. והיא רוצה שיכאיבו לה. וגם

עשר שנים עוברות מה זה לאט, אני לא יכול לזכור איפה כל דיסק ודיסק וזוכר לטובה את הדיסק "קיפוד" של יורם הבר וחברים, מהראשונים שיצא ב"אירסאי", הלייבל של "האוזן השלישית", ויורם אדיב ונחמד ומביא לי עותק חדש שלו, אני רוצה לכתוב עליו כי אני נמשך עוד ועוד לרוק ישראלי שבור / נפלא / מדליק / שבור / משביע / מפתה / שבור. אני מחפש ברחב את הדבר הזה. כמו אבא שמחפש בן אובד. "אבא, אבא" – מתי אשמע את המילה הזאת… בטוח שסבא כועס שהרסתי את עשר הדיברות. אמרתי פעם ליוסי בבליקי שאני חושב שמיציתי את העולם החילוני ואני חושב לפזול לדת, והדיסק הזה "קיפוד" הוא ממש אנציקלופדיה של חילוניות. הנה, תבינו, אני חובש המון כובע לא מתוך הערצה לנתן שרנסקי אלא כי עדיין אני מתבייש לחבוש כיפה זה צעד ראשון כל פעם שאני כותב על רוק אני נותן את כולי לדבר הזה אני בורח מהאחריות לעשות ילד בררר… הרוקנרול אינו דת כי הוא יותר מלא בשקרנים מאשר במאמינים יש יותר רוקיסטיות שרואים להן את הציצי מאשר רוקיסטים שרואים להם את הציציות נחזור לעניין החילוניות ב"קיפוד": המוסיקאי הנפלא וויל אולדהם כתב: "העולם הוא דמעה שנופלת לחלל ריק". המוסיקאים של "קיפוד" חריפים הרבה יותר. דמיינו לכם פסקול שמלווה שורה שחיברתי בגיל 15, אחרי ה… שעברתי: "ונוס לא עלתה מהים. ירקו אותה הגלים ובני אנוש ביצעו בה ניסויים רפואיים". כלומר, המוזיקה של ההרכב הזה היא יפהפיה, שקטה וסוערת גם יחד, זהו רוקנרול יורק, חסר אשליות באשר למה שאדם עושה לרעהו. מוסיקה אכזרית, לא מתאימה לרקע (כה שונה מרוק הווזלין ששולט בו בארץ), ועירומה לגמרי.
יורם הבר איבד לפני כשנה מישהו יקר. כשהקשבתי כעת לאלבום של "קיפוד", מצאתי עצמי כותב את השורות הבאות:

אמא
הסרטן אכל את גופה
והיא בישלה, רחצה, כיבסה
דאגה לי, כמו שכבשה
דואגת לצאצאיה בתוך בית המטבחיים,
ובשערה הנושר מהקרנות
לי טוותה
חופה שתחתיה, כך קיוותה
אשא לאישה את אהובתי.
ושנים על שנים אני מחבר ושר מנגינות
הנשמעות כקול שתי מצבות מתנגשות.

אולי האלבום הזה יגרום גם לכם לכתוב? הקשיבו. נסו.
תתחילו דווקא עם השיר הרביעי. שימו אוזן לרגע בו נכנס סולו הגיטרה הנהדר. זו בדיוק הנקודה בה הצעת נישואין נמתחת ונמתחת פוגשת בדקלום אבלים את תפילת ה"קדיש". מי יגבר על מי? אני מאמין שאנשי "קיפוד" בחרו בליל הכלולות ולא בשקט של בית הקברות. לכן זה אלבום כל כך רועש. אני מאמין. אני מאמין. אני מה… מין.

בן-מלך

בכניסה לגהנום יושב ח"כ הכנסת לשעבר יוסי שריד. הוא מתפקד כפקיד: יש לו דפים עם רשימות, וכשהמשאיות פורקות בני אדם, הוא מסמן וי ליד השמות. הוא מגולח, מסורק, חולצה לבנה שלו לא נקייה במיוחד: "בראשית המאה ה-21 אפשר לעשות סיכום ביניים של המאבק לחירות במאתיים השנים האחרונות: אלה שהשיגו את החרות התפכחו כבר מציפיותיהם. היום שלאחר השגת החרות התברר כיום עמל אפור במקרה הטוב, וכשחר של דיכוי חדש, במקרה הרע. אך אלה שלא השיגו אותה לא יוותרו עליה לעולם". תצלום הרוק שאני הכי אוהב נמצא בחוברת המצורפת לדיסק "טלביזיה אלטרנטיבית- מפגשים תעשייתיים 1977". סנדי רוברטסון, עיתונאי הרוק הבריטי הנהדר מהשבועון "סאונדס", מאלה שהזניקו לכוכבים את עיתונות הבריטית בתקופת הפאנק, מצולם עם אלכס פרגרסון מהצמד "טלביזיה אלטרנטיבית". רוברטסון נראה שחיף, בשיער ארוך ומשקפי שמש, הוא מהעיתונאים המעטים שהכתבות שלהם, ואין לי ספק בכך, מאכלסים מדף רחב בספריית גן עדן. התצלום משדר ניתוק, רצינות, דגש על הפנים ולא על עינוגים שטחיים, עבר שהיה ולא ישוב, מופנמות קיצונית, שבירות – בקיצור, כל התכונות שגורמות לבעליהן לחיות בגהנום. בנסיעה הקרובה שלי ללונדון בטוח שאפגש איתו. בשנים האחרונות הוא כותב שירה ושוקל אם להוציא עוד ספר על המכשף אליסטר קראולי. אם ערי סטמצקי, הבוס לשעבר של חנויות סטמצקי יגיע פעם לגן עדן כנראה שזה יהיה בגלל שהוא ייבא את ספרו הקודם של רוברטסון על קראולי וספר נוסף שלו על המוזיקאי ג'ים סטיימן. השאלות הראשונות שאשאל את רוברטסון יהיו: "מי אתה חושב מגיע לגהנום?" "למי מאלו שמגיעים לשם זה באמת מגיע?" "איך מתקנים טעויות?" "מה פירוש אדם אמיץ?" "ממתי התחלת להתאכזב ממילים?"

החברה שלי שנהת מניחה ספר תנ"ך על המדרכה שלפני מגדל כלבו שלום. הספר פתוח בפרק א' בספר בראשית, אני הולך לאחת הקומות העליונות. משם אקפוץ למטה, משתדל ליפול בכיוון הספר, בדיוק באמצע החלל הריק שבאות "ם", האות הסופית במילה "אלוהים".

כתיבה (ספרות, עיתונות) כפקידות. כתיבה כצילום. כתיבה כנסיעה כדי לחזור אחר כך. כתיבה כפגישה סתמית פחות או יותר. כתיבה כדיון צפוי מראש, לא משפיע באמת, באיזשהו בית נבחרים. כתיבה כצפייה נהנתנית בטלביזיה. בקיצור, כל התכונות שגורמות לבעליהן לחיות בגהנום.

בנסיעה הקרובה שלי מגג כולבו שלום בטוח שאפגש בכישוף אמיתי. המחאה הכי אפקטיבית של עיתונאי (גם של עיתונאי מוזיקה), סופר, תהיה התאבדות בתוך חלון הראווה של אחת מחנויות סטמצקי. "מה פירוש גם אמיץ?"

סנדי רוברטסון הנ"ל בסרט וידיאו המתעד את הקלטת האלבום "היטן ארס" של "סרובינג גריסטל", ההרכב שממנו יצאה "סייקיק טי.וי". אין לו דפים עם רשימות, הוא לא מסמן וי ליד שום דבר. הוא לא מגולח, לא מסורק, בחולצה שחורה נקייה – "סרובינג גריסטל" נאבקו בכל תלות אפשרית. המוזיקה התעשייתית שמאוחר יותר, בתקופת "סייקיק טי.וי" הפכה לטקסית ורקידה, אינה מדברת על אפרוריות החיים בערי אנגליה. היא מדבר על אפרוריות שאחרי השגת החירות. ג'נסיס פי. אוריג', מנהיג הלהקה נראה כיום כהכלאה בין גבר ואישה: חליפה, עניבה ונעליים גבריות. ציפורניים צבועות בלק אדום, שפתיים צבועות, תסרוקת נשית, גבות צבועות ואיפור פנים כבד. מבט ממושך יותר מגלה שהוא דומה לגוויה מהלכת, חלל ריק שאחרי האות הסופית. אני חושב שהוא, בניגוד לנו, הבין שהוא הגיע לגהנום. המוזיקה הכי מעמיקה בעולם כשריד מיקום שקדם ליקום הנוכחי, שסיים חייו בקריסה רועשת.

בכניסה למגדל בבל יושבים שניים או שלושה (פשוט אין יותר) מוסיקאים מוכשרים כמו שדים. יש להם דפים עם תווים ושהקרונות פורקים בני אדם, הם מקדמים אותם במחיאות כפיים: צריך להטעות את הבאים, לכסות את הטירוף שבפינוק בורגני בשם "אמנות". בפינוק עממי יותר בשם "בידור". מהן הלבבות שעולות מהארובה? אלה התקוות, החלומות שעולים בעשן. למה נועדו גדרות התיל והשומרים? הם נועדו למנוע מהשקר לחדור פנימה. לפני כמה עשורים הם כבשו את ברלין, מחר הם יכבשו את תל אביב.

"כשהתבגרתי מעט הבנתי שאין דבר כזה אדם חופשי, כי כמה חופשי כבר יכול להיות מצבור ארעי של תאים, שבתוכו כלואה נשמה כמו בת-מלך שבוייה במבצר". [אמונה אלון, "ידיעות אחרונות"].

בפתח לגהנום יושב קשור קובי א. לפניו שולחן גדול ועליו בשורה ישרה (כל / קול הדברים בגהנום מסודרים בשורות ישרות). פלקטים עם אמירות כמו:
"אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס" הוא פול מקרטני שמוצא עצמו בבניין הריק של משרדי ה"חברה קדישא" הולם בזעם, בייאוש בדלת, בחלונות ואיש אינו שומע".

הלבוש של קובי מבולגן, לא נקי, הוא מנסה בבעיטות לבלגן את הפלקטים: זו אחת ההוכחות שהוא נחטף מגן העדן – ואיש אינו שם לב. הקרונות שמגיעים לגהנום מלאים באנשים נפוחים מחשיבות עצמית שאינם מוכשרים במיוחד.
השר עוזי לנדאו צועד יד ביד עם יוסי שריד. סימן נוסף לגהנום הם משפטים שמשמיעים האנשים. משפטים שלמילים בהם משמעות אחת ויחידה, מובנת, גלוייה לכ-ו-ל-ם. בגן העדן לעומת זאת, מילים, משפטים הם רק הד לצלילים, לצעקות, ללחישות, המשפטים הם סרטים אילמים ("נוספרטו", למשל):
"בפת… לגה… יו שור קובי ניו חן גד ליו ב רב ישר ב מ ק י … "
השתרעו על הריצפה שגבכם מופנה לתקרה, דמיינו רדיו גדול מונח על גבכם. דמיינו איך הוא הולך וקטן ואיתו הצלילים שמסביב (רדיו פתוח / דיסק מנגן, קול מהרחוב וכו'). דמיינו דממה מוחלטת.
עכשיו חשבו מה באמת חסר לכם: מוסיקה? אהבה? מין? הערכה? עניין בחיים? כשרון ל…? כסף?
דמיינו שדברים אלה באים אליכם.
דמיינו איך אתם מגרשים אותם. נכון שזה קל כל כך? לא כל כך קשה להיות אמיץ. מתי לאחרונה נאבקתם למען חירותכם, למען השתחררות מתשוקה להרשים? הרי רוב הדברים שהורסים אתכם לא באו מבחוץ, כמו המגפה בסרט האילם "נוספרטו" אלא מבפנים. מתי לאחרונה למדתם מתוכניות הטלביזיה המטופשות? אותן אתם צורכים יום וליל לכבות את המסך שמפריד ביניכם לבין חיים אלטרנטיביים באמת? מתי לאחרונה שאלתם את עצמכם "איך מתקנים טעויות? מה פירוש אדם אמיץ?" מדוע המילה הראשונה בספר הספרים "בראשית" מתחילה באות ב'? האות השנייה בא"ב. בגלל שהאות הראשונה א' היא האות הראשונה במילה "אלוהים" והרי אי אפשר לראות אותו? רק אם תעשו משהו לא כדי שמישהו יראה, אלא רק משום שאתם, רק אתם זקוקים לאותו הדבר, רק אז תטעמו משהו ממעשה בריאה אמיתי. מה פירוש "אדם אמיץ"? מיהו האסיר ומיהו הסוהר? נערה לבושה לבן או מפלץ זקור אוזניים מכוער, עם ציפורניים מעוקלות? האם יופי, תום, ניקיון הם תחפושת מוצלחת של מלאך המוות? האם הם המגיפה והמפלץ הנ"ל המככב בסרט "נוספרטו", הוא חשיבה אלטרנטיבית, ערער סדר קיים ומדכא, שמלאכי הגהנום שפוחדים משינוי ממשי, ממהפך מחשבתי, משינוי מאורח חיים קבוע מכערים אותו בכוונה כדי שתפחדו ממנו?

ב-13/1/12 ב"גלריית נחום גוטמן" בתל אביב אורי דרומר יאצור תערוכה מיצירות ז'אק מורי קטמור. עוד ניסיון שלו למנוע מהשקרים לחדור פנימה. קפיצה נועזת ממרום הארובה לאמצע החלל הריק שבאות "ם", האות האחרונהההה במילה "חיים".