אור

עיתונאי רוק מוכשר באמת הוא זה שמצליח להבריח אקדח לגן עדן דרך סדק בדמיון של אלוהים.

אמרו שאני לא ברור. אשתדל יותר. סגנון הכתיבה שלי הוא לא המצאה שלי. אפשר לראותו בשולי עיתונות הרוק האמריקאית. קוראים לו "Death writing" או "טראש-רייטינג". על משקל "דת' מטאל" או "טראש מטאל". נהייה אובססיבית לחושך. למוות. ללכלוך. להרס. להתנגשות. לדיכאון. זו לא פוזה. זו רגישות יתר של אנשים שלא מוכנים / יכולים לרקוד כמו טיפשים כפאשיזם / קנאות דתית משתלטים. שרואים חתלתול צולע נדרס. שיודעים שבעתיד ישכבו ליד השלד של ענבל פרלמוטר מוקף בתולעים ולא במיטה של בר רפאלי. ואיך אתם חושבים תגמור בר רפאלי? כבת 25 נצחית? ואיך אתם תגמרו? זו לא מסכנות. זה להביט לשטן בעיניים ולירוק עליו ועל השכן שלו. בטח תגידו: "אבל אפשר לרקוד עד מאה ועשרים, לא?". אפשר. אבל זאת פחדנות לא לדבר על הסוף. יש מספיק ריקודים / בריחות בטלביזיה ובעיתונות המטופשות. הדבר האחד שיש לעשות זה לא להילחם בדיכאון ובמוות שבסוף אלא לעזור למי שיותר סובל / מדוכא ממך. לחתול צולע. לנערות / נערים מאושפזים בכפייה. למכורים לסמים. לעמים / מגזרים מדוכאים. להלחם עבורם. אבל בשום פנים לא להשלות אותם שנסיכה על סוס מחכה להם. שהאושר מחפש עבודה. "אנשים שמחים הם אנשים טיפשים" – אומר אורי דרומר מ"דורלקס סדלקס". הוא נסחף, כי בכל זאת יש רגעי שמחה, אושר, שלווה, סיפוק. אבל… איך צ'ה גווארה אמר: "כל מהפכן צריך להבין שדינו נגזר". הגיע הזמן שתהפכו למהפכנים. הפכו את המוזיקה, את המוזיקה, את המוזיקה. את השפה. את המשפחה. את המדינה. בכוח. באכזריות. רק כך תוציאו לשון ל… אני לא יודע מי זה שברא אותכם ואת העולם: אלוהים, טבע, הכלום. פאק דאם אול. עשו דברים שלא כדרך הטבע. במאוזן או במאונך. בשכיבה, בהליכה, בריצה. "להיות יהודי זה למרוד" – אמר המשורר / פרטיזן אבא קובנר. איזה כיף להיות יהודי. צוו לזרוק את גופכם לים אחרי שתמותו. לפחות שהדגים יהנו. צעקו עד שהשמיים יפלו. אל תקראו תהילים. קראו לטילים האיראנים. אולי אז תלמדו את סיבת הסיבות בגללה נולדתם: להלחם בפחד, בכל פחד שהוא ולנצח אותו. אז תבינו שלא גורשתם מגן עדן. גרשתם את האל מתוכו. אתם אור על פני תהום.

סגור לתגובות.