ישו/עה

בינתיים זה קטן. כמו הדגיג המת בצד שמאל למטה בעטיפת "נוורמיינד" של נירוונה, אותו רואים רק עם זכוכית מגדלת.
תנסו. עשרה פסיכיאטרים ומאות כדורים לא פתחו לי את המחשבה כמו הסרט התיעודי "מה קרה לג'ק קרואק" (מהאוזן השלישית). קרואק, סופר אמריקאי נערץ עלי, אומר בו: "כבר שנים שאני רוצה להתאבד. אבל זה נאסר עלי כי אני קתולי. אז אני ממית עצמי יום אחר יום בעזרת שתייה".

אז הבנתי שמגיל מאוד צעיר רציתי להרוס עצמי סופית, אבל פחות. אז אני עושה זאת יום אחר יום בעזרת שימת רגליים לעצמי. הרי כולם יודעים שאני מוכשר פחד.
גם סגנון הכתיבה ההרוס שלי הוא דוגמא לזה. הוא מלא מערבולות, קפיצות, הרמת גבות, סתירות, "שש אלי תהום" כפי שבן שלו הגדיר אותו ב"גלריה". כנראה שזו הסיבה שאני נמשך ללהקות מהימין האולטרה קיצוני: "בלוטהרש", "בלאד אקזיט (מייקל מויינהן)", "מוות ביוני", "סקרודרייבר", "בורזום"…

האנשים האלה, את חלקם אני מכיר מקרוב יודעים עמוק שהאידיאולוגיה שלהם נועדה להיכשל. כי האנשים הבינוניים, הגרועים, תמיד ינצחו את היותר נועזים, חכמים, יפים. העירוב בין ליברליות וסוציאליזם קטן תמיד ינצח. התזה שיש אנשים, מיעוט נבחר, שראוי לשלוט על היתר תמיד תגמר בכדור בראש בבונקר עשן.
אז בנתיים, לפני שאני מתחיל להתלבש בבגדים צבעוניים, מדביק חיוך על פרצופי, ממלא את הבלוג הזה בפופ רקיד, הנה עשיתי ראיון מפתיע מאוד עם הבולט שבמוסיקאי הימין הנ"ל: בויד רייס (boyd rice) שקורא לעצמו "נון" ("non") לקראת ההופעה הקרובה שלו כאן.

"שיניתי את שמי, עזבתי את ארצי
אבל אותך – לא אשכח אהובתי".
-שיר עם בווארי

-מה הסיפור הזה? אני זוכר אותך בראשית שנות ה-60 מסתובב כמוני בכיכר אורדע ברמת גן. קראו לך "חגי". נער ישראלי רגיל. בארבעים השנים האחרונות אתה גר בארה"ב, קורא לעצמך "בויד רייס" או "non". מוציא דיסקים, מופיע, מככב בעשרות אתרי אינטרנט כמנוע רעיוני של הפאשיזם החדש. ג'לו ביאפרה קורא לך "נאצי מזוין" ודיאמנדה גלאס ניסתה במשך שנים לשכנע את חברת התקליטים "מיוט" לזרוק אותך.

-אני לא זוכר אותך. אני זוכר מעט מאוד נערות ונערים מאותה תקופה. רובם היו יצורים חיוורים, חלשים, שטופי מוח. בדרך הכה צפויה להפוך לליברלים בפרוטה שפוחדים מחשיבה חריגה, מחיים בפסגה מבודדת, משועבדים לאשה-ילדים-עבודה משעממת – רדיפה אחר הנאות שטחיות מוכתבות מעל, מפתחים רגשי רחמים מזויפים מחד, ורגשי עליונות מזויפת מאידך כלפי מי שעני, חלש ופחות מפורסם מהם. אמרתי זאת אלפי פעמים וכבר נמאס לי לחזור על כך: לפשיזם קשר מהותי לתורה כלכלית – למד את רעיון הקורפורציות של בניטו מוסוליני. חשיבה חינוכית ופוליטית. זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא רעיון עמוק יותר: אנו, בני האדם, חיים בג'ונגל. אנחנו חיות. אחדים בוחרים או מסכימים להיות כבשים. אחרים בוחרים ונלחמים קשה מאוד לשרוד בראש זקוף. כזאבים, כאריות, כנמרים. או שאתה משרת או שאתה אדון. טורף או נטרף. מכונה משוכללת של שליטה והרג או יצור מבוהל השש לעשות טוב למישהו אחר, שש להיות נאהב או מוערך במחיר ויתור את תשוקותיו, על הרצון הטבוע בו כבכל יצור חי: לטפס כמה שיותר גבוה, רחוק, בלי לתת לרעיונות לא טבעיים כמו עזרה לזולת, התחשבות בחלש ממך לעכב אותו.

-אתה נגד בחירות חופשיות, שוות…

-אין בטבע שני דברים שווים. אין בני אדם שווים. ישנם חכמים יותר ופחות, חזקים יותר ופחות, בריאים יותר ופחות. מדוע שהקול שלי יהיה שווה ערך לקולו של בטלן שחי מנדבות, שמעולם לא נאבק בציפורניים כדי לפתח את שכלו, את גופו? אני בהחלט בעד שלטון חזק של אליטה. אני חושב שהרעיון הליברלי, הסוציאליסטי, הוא אשם לא קטן באחת המחלות הבולטות בעשורים הבולטים: הדיכאון. בתוך תוכם האנשים חושבים כמוני. כמו החברים שלי. אבל בית הספר, התקשורת ופילוסופים רבים הכניסו לראשם רעיונות מלאכותיים, לא טבעיים, כמו "כל בני האדם שווים", "יש לעזור למי שלא רוצה וטוען שאינו יכול", וכו'. אחד מהשורשים החזקים של הדיכאון מצוי בדיוק בנקודה הזאת: כשאתה מדכא את האמת שעמוק עמוק בתוכך, כשאתה מכסה אותה בשקר. אתה מתחיל לבוז לעצמך. על כך שמכרת את האמת שלך. על כך שאין לך אומץ להילחם בעבורה. אתה הופך לחקיין של ג'ו קוקר: שמן לבנבן, נוטף זיעה מכל מאמץ קטנטן, שבמקום ללמוד, לדוגמא, קראטה, לחיות בהתאם לצו הטבעי שבתוכך, אתה עסוק שוב ושוב ברדיפה אחרי אהבת ההמון, אהבת כסף, אהבת מבקרי מוזיקה, עשיית מוזיקה שכביכול באה ממעמקים אך למעשה היא בידור סתמי שאינו נוגע בשורש העמוק ביותר.

-קל לחיות על פי פילוסופיה כזו? את לא חושב שאדם נורמלי מחפש שלווה, שקט, חיים בלי לחצים?

-אין שלווה, שקט, חיים בלי לחצים, אבל יש סיפוק עצום בלחוש שאתה נוגע באמת, שאתה באמת מחובר לטבע ולא מזייף. אין לי אשליות. רוב האנשים מהמעמד הבינוני והעל בינוני נוח להם לבזבז עצמם כפסבדו-ליברליים ששואפים לעושר, לתענוגות שוליים. החלום שלהם להיות ביל גייטס. אבל מהר מאוד הם הופכים למתוסכלים, מקנאים בכל מי שמפורסם ועשיר מהם. וככל שהם עשירים יותר, הם מחפשים פסיכולוגיים מפורסמים יותר שיספקו להם שלווה, שקט, חיים בלי לחצים. כמובן שלשווא. ועוד לא דיברתי על מאות המיליונים שחיים כעניים מרודים ועסוקים בלשרוד, בלחלום להפוך למעמד הבינוני הנ"ל. חברים שלי, כמו דגלאס פירס מ"מוות ביוני" מושמצים ללא הרף. נותר לנו לרחם על מי שמחרים הופעות שלנו ומסרב למכור את התקליטים שלנו. שלטים בנוסח "בויד רייס פאשיסט" הם מגוחכים. לא מעט הופעות של "מוות ביוני" ושלי נגמרות לפני שהן מתחילות. אותנו מאשימים באלימות? אלימות היא תמיד נשקו של מי שלא רוצה או לא מסוגל לחשוב. השלמתי עם העובדה שדעותיי תמיד תהיינה במיעוט. אולי זאת הסיבה שבמוזיקה של "מוות ביוני" ושלי יש כל כך הרבה ייאוש, אפלה, כאב. זו אינה מוזיקה של תשוקות אפלות. אין אלה שירי לכת של הצבא הגרמני ממלחמת העולם השנייה. זו קינה על אנושות שמסרבת להכיר באמת, קשה, אכזרית, לא מיופייפת. גם אתה קובי, פוחד ממנה?
–

ג'ינג'ים. על הפנים. בני המה

מ., הבחורה הכי יפה שאני רואה, תקרא "נמשים" ל3 דברים. לעשרות המראות הענקיות שתלויות על קירות ביתי, לג'ינג'ים שעל פרצופי, לטכסטים שלי.
"נמשים חמודים" היא תגיד בלי קול. "הם בולטים לעין, מאוד מאוד מפוזרים, אבל כשמסתכלים עליהם מקרוב קרוב, רואים שהם מכוערים. אין כלום מאחוריהם".
כמו תמיד היא לא תשקר. אבל גם 3 הדברים הנ"ל לא משקרים. זה מה שיש. ההבדל ביניהם: אחרי מותי (הקרוב) המה היחיד שישאר יהיו המראות. את הנמשים יאכלו התולעים. את הטכסטים השכחה.

כל המשפטים הנ"ל נועדו לרסק את היוהרה שנמצאת בשפע אצל עיתונאי רוק ישראליים. אמרתי פעם לידידי ניסים קלדרון שאפשר לחלק עיתונאי רוק ישראליים לשתי קבוצות: אלה שכל אחד מהם חושב שרק הוא היורש של דורון רוזנבלום, ואלה שכל אחד מהם חושב שרק הוא היורש של דורון רוזנבלום וגם של עגנון. ריבון עולמים, מאיפה הם הביאו את האגו המטורף שלהם? הרי אפילו אדם ברוך העיד פעם על כתיבתו שלו שהיא "פרוסת גבינה צהובה עם חורים שהקליינטים שהכי יהנו ממנה יהיו עכברים". בא לי לחרוט את המשפט הזה על מצח אותם רוזנבלומים בגרוש. כלומר, קודם כל מי שכותב על מוזיקת רוק צריך להבין שהחשיבות התרבותית שלו היא כשל מאדאם בית זונות: משדכת לחצי שעה, מקבלת טלפונים, מארגנת בדיקות בריאות, מודיעה על המחיר, אוספת את הכסף, פותחת / נועלת את החדרים הריקים מרוב שעמום, מנהלת משא ומתן קשוח עם המאפייה המקומית… כל אחד, ממש כל אחד, יכול לשמש בתפקיד הזה. אבל לא כל אחד יכול להיות זונת עילית. ועיתונאי רוק באמת מוכשרים הם זונות עילית. שמם עומד לפניהם בגדול. דויד פרץ, כותב גדול, סיפר איך עורכת ב"מעריב" אמרה לו כשהתחיל לכתוב שם על רוק: "דע לך, מבחינת חשיבות אתה אחרון ברשימה. אם תחליט להפסיק, תכף אמצע מאה מחליפים".

איזה כיף: אני מוריד לכם את המורל. אקרב אותכם לראי שצועק לכם את האמת: "קודם כל אתם כותבים משעמום. אחר כך אתם כותבים מפחדנות. מפחד לשיר, לנגן, לכתוב ספרים – כי אתם חוששים שיכסחו אותכם. אלה שכותבים על רוק וגם מוציאים ספרים / דיסקים דומים למי שמחזיק חסכונות בבנק: שלא ישאר עירום אם חס ושלום…".
כאן, חברים, אני מגיע לעיקר: כתיבה טובה היא חיסול תוכניות חיסכון. היא ללכת עם כל הרכוש בכיס שיש בו חורים. היא ערעור מכוון של כל מנגנוני ההגנה: עברית תקנית, בהירות, הצחקות, פיוט בפרוטה, מקובלות, עשיית רושם, "עומק", סקופים, קוצר / אורך, ציטוטים, ניו ג'ורנליזם / אנטי ניו ג'ורנליזם…

פעם היה לי חלום שיצא ספר ובו כל הרשימות שכתב עמית שהם, כשאת את ההקדמה יכתוב אהד פישוף או להפך. החלום הזה אזל. כעת אני רוצה ביקורות של רון קופמן, עיתונאי ספורט, על דיסקים והופעות. הנה, ליסה פרץ, עורכת "גלריה", אני זורק לך אתגר. תחתימי אותו. אני חושב שאת האמת על הופעת הזוועה של ה"סוואנז" ב"בארבי" לפני כמה חודשים קופמן היה מכסח טוב יותר מכולם. "טוב" לא במובן יפה, מעניין, עמוק וכו', אלא במובן אמיתי יותר. הרי רוקנ'רול זה לא באך / מוצרט / שטוקהאוזן. זה משהו בין בני סכנין בכדרוגל למכבי חיפה. בום טראח. שערות ברגלים. תחת כואב. שבירת רגליים / ביצים. ראשים מלאים בתשוקה לכסף / דוגמניות / סלבריטאות. זה לא נועם רותם מתגעגע. כלומר, זה גם זה, אבל יותר מזה זו נינט שנכשלת לשמור דיאטה. זה קובי אור שאומר יום אחד "ככה" ויום אחר ההפך. זה ניסים קלדרון שמתעורר בבהלה בלילה ויודע שדילן תומס אחד שווה מיליון ברי סחרוף. זה הקבר הכי נקי בעולם שמסריח משקרים. כי הוא הכי צפוי, הכי סתם. הכי מצוי. כמו נמשים על ראי. כמו להבין שהגאונים הכי גדולים בכתיבה לא שורצים במערכות עיתונים / בלוגים נפוצים, אלא בחורים עלובים. הם שולחים שורות אחד לשני. הם רבי כל אבל נעדרי קול. תמשיכו לחפש אותם במקום את התהילה. הם מראות בלי כלום לפניהן. אני חושב שעל הדברים / מראות האלה שר אהד פישוף ומנגן ישי אדר באלבום של "בני המה". הם שכתבו פעם ביקורות מוזיקה. כשהכיפות האדומות רקדו ביער. לפני שהכיפות הסרוגות / שחורות גדעו אותו. וזה, הרבה יותר חשוב מה"כן סמיך" / "לא סמיך" שעושה ישי אדר בקלידים בחצי הראשון של האלבום הזה. ומה"כן זמר" / "לא זמר" ששמו פישוף. אלא שכדי לשמוע את זה צריך אוזן יותר מענקית. כדי להבין את זה צריך מוח מפותח במיוחד. כדי לכתוב על זה צריך מה שגרייל מרקוס, עיתונאי רוק אמריקאי, קרא: "לא כתב יד, אלא כתב יד שבורה, כתב לב שבור, תפורים בנשימות".

"המוזיקה" אמר הפסנתרן ארתור רובינשטיין, "נמצאת במה שקורה בין התווים ולא בתווים". לא חשוב למשל סדר ארבעת הצלילים העוקבים שדויד פרץ מנגן במפוחית. מה שחשוב שבשיר אחד כשהוא נוגע בשפתיו במפוחית, זו נגיעה של מישהו שמימיו לא נשק נערה שהוא אוהב. ובשיר הבא כשהוא נוגע בשפתיו במפוחית, זו נגיעה של מישהו שכן נשק לאהובתו. זה מה שהופך צליל / אוסף צלילים לאמנות. זה ה"מה". זה ה"איך". לזה צריך להקשיב. ועל זה לכתוב. והשאר יכתב בתולדות האומה.