ג'ינג'ים. על הפנים. בני המה

מ., הבחורה הכי יפה שאני רואה, תקרא "נמשים" ל3 דברים. לעשרות המראות הענקיות שתלויות על קירות ביתי, לג'ינג'ים שעל פרצופי, לטכסטים שלי.
"נמשים חמודים" היא תגיד בלי קול. "הם בולטים לעין, מאוד מאוד מפוזרים, אבל כשמסתכלים עליהם מקרוב קרוב, רואים שהם מכוערים. אין כלום מאחוריהם".
כמו תמיד היא לא תשקר. אבל גם 3 הדברים הנ"ל לא משקרים. זה מה שיש. ההבדל ביניהם: אחרי מותי (הקרוב) המה היחיד שישאר יהיו המראות. את הנמשים יאכלו התולעים. את הטכסטים השכחה.

כל המשפטים הנ"ל נועדו לרסק את היוהרה שנמצאת בשפע אצל עיתונאי רוק ישראליים. אמרתי פעם לידידי ניסים קלדרון שאפשר לחלק עיתונאי רוק ישראליים לשתי קבוצות: אלה שכל אחד מהם חושב שרק הוא היורש של דורון רוזנבלום, ואלה שכל אחד מהם חושב שרק הוא היורש של דורון רוזנבלום וגם של עגנון. ריבון עולמים, מאיפה הם הביאו את האגו המטורף שלהם? הרי אפילו אדם ברוך העיד פעם על כתיבתו שלו שהיא "פרוסת גבינה צהובה עם חורים שהקליינטים שהכי יהנו ממנה יהיו עכברים". בא לי לחרוט את המשפט הזה על מצח אותם רוזנבלומים בגרוש. כלומר, קודם כל מי שכותב על מוזיקת רוק צריך להבין שהחשיבות התרבותית שלו היא כשל מאדאם בית זונות: משדכת לחצי שעה, מקבלת טלפונים, מארגנת בדיקות בריאות, מודיעה על המחיר, אוספת את הכסף, פותחת / נועלת את החדרים הריקים מרוב שעמום, מנהלת משא ומתן קשוח עם המאפייה המקומית… כל אחד, ממש כל אחד, יכול לשמש בתפקיד הזה. אבל לא כל אחד יכול להיות זונת עילית. ועיתונאי רוק באמת מוכשרים הם זונות עילית. שמם עומד לפניהם בגדול. דויד פרץ, כותב גדול, סיפר איך עורכת ב"מעריב" אמרה לו כשהתחיל לכתוב שם על רוק: "דע לך, מבחינת חשיבות אתה אחרון ברשימה. אם תחליט להפסיק, תכף אמצע מאה מחליפים".

איזה כיף: אני מוריד לכם את המורל. אקרב אותכם לראי שצועק לכם את האמת: "קודם כל אתם כותבים משעמום. אחר כך אתם כותבים מפחדנות. מפחד לשיר, לנגן, לכתוב ספרים – כי אתם חוששים שיכסחו אותכם. אלה שכותבים על רוק וגם מוציאים ספרים / דיסקים דומים למי שמחזיק חסכונות בבנק: שלא ישאר עירום אם חס ושלום…".
כאן, חברים, אני מגיע לעיקר: כתיבה טובה היא חיסול תוכניות חיסכון. היא ללכת עם כל הרכוש בכיס שיש בו חורים. היא ערעור מכוון של כל מנגנוני ההגנה: עברית תקנית, בהירות, הצחקות, פיוט בפרוטה, מקובלות, עשיית רושם, "עומק", סקופים, קוצר / אורך, ציטוטים, ניו ג'ורנליזם / אנטי ניו ג'ורנליזם…

פעם היה לי חלום שיצא ספר ובו כל הרשימות שכתב עמית שהם, כשאת את ההקדמה יכתוב אהד פישוף או להפך. החלום הזה אזל. כעת אני רוצה ביקורות של רון קופמן, עיתונאי ספורט, על דיסקים והופעות. הנה, ליסה פרץ, עורכת "גלריה", אני זורק לך אתגר. תחתימי אותו. אני חושב שאת האמת על הופעת הזוועה של ה"סוואנז" ב"בארבי" לפני כמה חודשים קופמן היה מכסח טוב יותר מכולם. "טוב" לא במובן יפה, מעניין, עמוק וכו', אלא במובן אמיתי יותר. הרי רוקנ'רול זה לא באך / מוצרט / שטוקהאוזן. זה משהו בין בני סכנין בכדרוגל למכבי חיפה. בום טראח. שערות ברגלים. תחת כואב. שבירת רגליים / ביצים. ראשים מלאים בתשוקה לכסף / דוגמניות / סלבריטאות. זה לא נועם רותם מתגעגע. כלומר, זה גם זה, אבל יותר מזה זו נינט שנכשלת לשמור דיאטה. זה קובי אור שאומר יום אחד "ככה" ויום אחר ההפך. זה ניסים קלדרון שמתעורר בבהלה בלילה ויודע שדילן תומס אחד שווה מיליון ברי סחרוף. זה הקבר הכי נקי בעולם שמסריח משקרים. כי הוא הכי צפוי, הכי סתם. הכי מצוי. כמו נמשים על ראי. כמו להבין שהגאונים הכי גדולים בכתיבה לא שורצים במערכות עיתונים / בלוגים נפוצים, אלא בחורים עלובים. הם שולחים שורות אחד לשני. הם רבי כל אבל נעדרי קול. תמשיכו לחפש אותם במקום את התהילה. הם מראות בלי כלום לפניהן. אני חושב שעל הדברים / מראות האלה שר אהד פישוף ומנגן ישי אדר באלבום של "בני המה". הם שכתבו פעם ביקורות מוזיקה. כשהכיפות האדומות רקדו ביער. לפני שהכיפות הסרוגות / שחורות גדעו אותו. וזה, הרבה יותר חשוב מה"כן סמיך" / "לא סמיך" שעושה ישי אדר בקלידים בחצי הראשון של האלבום הזה. ומה"כן זמר" / "לא זמר" ששמו פישוף. אלא שכדי לשמוע את זה צריך אוזן יותר מענקית. כדי להבין את זה צריך מוח מפותח במיוחד. כדי לכתוב על זה צריך מה שגרייל מרקוס, עיתונאי רוק אמריקאי, קרא: "לא כתב יד, אלא כתב יד שבורה, כתב לב שבור, תפורים בנשימות".

"המוזיקה" אמר הפסנתרן ארתור רובינשטיין, "נמצאת במה שקורה בין התווים ולא בתווים". לא חשוב למשל סדר ארבעת הצלילים העוקבים שדויד פרץ מנגן במפוחית. מה שחשוב שבשיר אחד כשהוא נוגע בשפתיו במפוחית, זו נגיעה של מישהו שמימיו לא נשק נערה שהוא אוהב. ובשיר הבא כשהוא נוגע בשפתיו במפוחית, זו נגיעה של מישהו שכן נשק לאהובתו. זה מה שהופך צליל / אוסף צלילים לאמנות. זה ה"מה". זה ה"איך". לזה צריך להקשיב. ועל זה לכתוב. והשאר יכתב בתולדות האומה.

סגור לתגובות.