ישו/עה

בינתיים זה קטן. כמו הדגיג המת בצד שמאל למטה בעטיפת "נוורמיינד" של נירוונה, אותו רואים רק עם זכוכית מגדלת.
תנסו. עשרה פסיכיאטרים ומאות כדורים לא פתחו לי את המחשבה כמו הסרט התיעודי "מה קרה לג'ק קרואק" (מהאוזן השלישית). קרואק, סופר אמריקאי נערץ עלי, אומר בו: "כבר שנים שאני רוצה להתאבד. אבל זה נאסר עלי כי אני קתולי. אז אני ממית עצמי יום אחר יום בעזרת שתייה".

אז הבנתי שמגיל מאוד צעיר רציתי להרוס עצמי סופית, אבל פחות. אז אני עושה זאת יום אחר יום בעזרת שימת רגליים לעצמי. הרי כולם יודעים שאני מוכשר פחד.
גם סגנון הכתיבה ההרוס שלי הוא דוגמא לזה. הוא מלא מערבולות, קפיצות, הרמת גבות, סתירות, "שש אלי תהום" כפי שבן שלו הגדיר אותו ב"גלריה". כנראה שזו הסיבה שאני נמשך ללהקות מהימין האולטרה קיצוני: "בלוטהרש", "בלאד אקזיט (מייקל מויינהן)", "מוות ביוני", "סקרודרייבר", "בורזום"…

האנשים האלה, את חלקם אני מכיר מקרוב יודעים עמוק שהאידיאולוגיה שלהם נועדה להיכשל. כי האנשים הבינוניים, הגרועים, תמיד ינצחו את היותר נועזים, חכמים, יפים. העירוב בין ליברליות וסוציאליזם קטן תמיד ינצח. התזה שיש אנשים, מיעוט נבחר, שראוי לשלוט על היתר תמיד תגמר בכדור בראש בבונקר עשן.
אז בנתיים, לפני שאני מתחיל להתלבש בבגדים צבעוניים, מדביק חיוך על פרצופי, ממלא את הבלוג הזה בפופ רקיד, הנה עשיתי ראיון מפתיע מאוד עם הבולט שבמוסיקאי הימין הנ"ל: בויד רייס (boyd rice) שקורא לעצמו "נון" ("non") לקראת ההופעה הקרובה שלו כאן.

"שיניתי את שמי, עזבתי את ארצי
אבל אותך – לא אשכח אהובתי".

-שיר עם בווארי

-מה הסיפור הזה? אני זוכר אותך בראשית שנות ה-60 מסתובב כמוני בכיכר אורדע ברמת גן. קראו לך "חגי". נער ישראלי רגיל. בארבעים השנים האחרונות אתה גר בארה"ב, קורא לעצמך "בויד רייס" או "non". מוציא דיסקים, מופיע, מככב בעשרות אתרי אינטרנט כמנוע רעיוני של הפאשיזם החדש. ג'לו ביאפרה קורא לך "נאצי מזוין" ודיאמנדה גלאס ניסתה במשך שנים לשכנע את חברת התקליטים "מיוט" לזרוק אותך.

-אני לא זוכר אותך. אני זוכר מעט מאוד נערות ונערים מאותה תקופה. רובם היו יצורים חיוורים, חלשים, שטופי מוח. בדרך הכה צפויה להפוך לליברלים בפרוטה שפוחדים מחשיבה חריגה, מחיים בפסגה מבודדת, משועבדים לאשה-ילדים-עבודה משעממת – רדיפה אחר הנאות שטחיות מוכתבות מעל, מפתחים רגשי רחמים מזויפים מחד, ורגשי עליונות מזויפת מאידך כלפי מי שעני, חלש ופחות מפורסם מהם. אמרתי זאת אלפי פעמים וכבר נמאס לי לחזור על כך: לפשיזם קשר מהותי לתורה כלכלית – למד את רעיון הקורפורציות של בניטו מוסוליני. חשיבה חינוכית ופוליטית. זה לא מעניין אותי. מה שמעניין אותי הוא רעיון עמוק יותר: אנו, בני האדם, חיים בג'ונגל. אנחנו חיות. אחדים בוחרים או מסכימים להיות כבשים. אחרים בוחרים ונלחמים קשה מאוד לשרוד בראש זקוף. כזאבים, כאריות, כנמרים. או שאתה משרת או שאתה אדון. טורף או נטרף. מכונה משוכללת של שליטה והרג או יצור מבוהל השש לעשות טוב למישהו אחר, שש להיות נאהב או מוערך במחיר ויתור את תשוקותיו, על הרצון הטבוע בו כבכל יצור חי: לטפס כמה שיותר גבוה, רחוק, בלי לתת לרעיונות לא טבעיים כמו עזרה לזולת, התחשבות בחלש ממך לעכב אותו.

-אתה נגד בחירות חופשיות, שוות…

-אין בטבע שני דברים שווים. אין בני אדם שווים. ישנם חכמים יותר ופחות, חזקים יותר ופחות, בריאים יותר ופחות. מדוע שהקול שלי יהיה שווה ערך לקולו של בטלן שחי מנדבות, שמעולם לא נאבק בציפורניים כדי לפתח את שכלו, את גופו? אני בהחלט בעד שלטון חזק של אליטה. אני חושב שהרעיון הליברלי, הסוציאליסטי, הוא אשם לא קטן באחת המחלות הבולטות בעשורים הבולטים: הדיכאון. בתוך תוכם האנשים חושבים כמוני. כמו החברים שלי. אבל בית הספר, התקשורת ופילוסופים רבים הכניסו לראשם רעיונות מלאכותיים, לא טבעיים, כמו "כל בני האדם שווים", "יש לעזור למי שלא רוצה וטוען שאינו יכול", וכו'. אחד מהשורשים החזקים של הדיכאון מצוי בדיוק בנקודה הזאת: כשאתה מדכא את האמת שעמוק עמוק בתוכך, כשאתה מכסה אותה בשקר. אתה מתחיל לבוז לעצמך. על כך שמכרת את האמת שלך. על כך שאין לך אומץ להילחם בעבורה. אתה הופך לחקיין של ג'ו קוקר: שמן לבנבן, נוטף זיעה מכל מאמץ קטנטן, שבמקום ללמוד, לדוגמא, קראטה, לחיות בהתאם לצו הטבעי שבתוכך, אתה עסוק שוב ושוב ברדיפה אחרי אהבת ההמון, אהבת כסף, אהבת מבקרי מוזיקה, עשיית מוזיקה שכביכול באה ממעמקים אך למעשה היא בידור סתמי שאינו נוגע בשורש העמוק ביותר.

-קל לחיות על פי פילוסופיה כזו? את לא חושב שאדם נורמלי מחפש שלווה, שקט, חיים בלי לחצים?

-אין שלווה, שקט, חיים בלי לחצים, אבל יש סיפוק עצום בלחוש שאתה נוגע באמת, שאתה באמת מחובר לטבע ולא מזייף. אין לי אשליות. רוב האנשים מהמעמד הבינוני והעל בינוני נוח להם לבזבז עצמם כפסבדו-ליברליים ששואפים לעושר, לתענוגות שוליים. החלום שלהם להיות ביל גייטס. אבל מהר מאוד הם הופכים למתוסכלים, מקנאים בכל מי שמפורסם ועשיר מהם. וככל שהם עשירים יותר, הם מחפשים פסיכולוגיים מפורסמים יותר שיספקו להם שלווה, שקט, חיים בלי לחצים. כמובן שלשווא. ועוד לא דיברתי על מאות המיליונים שחיים כעניים מרודים ועסוקים בלשרוד, בלחלום להפוך למעמד הבינוני הנ"ל. חברים שלי, כמו דגלאס פירס מ"מוות ביוני" מושמצים ללא הרף. נותר לנו לרחם על מי שמחרים הופעות שלנו ומסרב למכור את התקליטים שלנו. שלטים בנוסח "בויד רייס פאשיסט" הם מגוחכים. לא מעט הופעות של "מוות ביוני" ושלי נגמרות לפני שהן מתחילות. אותנו מאשימים באלימות? אלימות היא תמיד נשקו של מי שלא רוצה או לא מסוגל לחשוב. השלמתי עם העובדה שדעותיי תמיד תהיינה במיעוט. אולי זאת הסיבה שבמוזיקה של "מוות ביוני" ושלי יש כל כך הרבה ייאוש, אפלה, כאב. זו אינה מוזיקה של תשוקות אפלות. אין אלה שירי לכת של הצבא הגרמני ממלחמת העולם השנייה. זו קינה על אנושות שמסרבת להכיר באמת, קשה, אכזרית, לא מיופייפת. גם אתה קובי, פוחד ממנה?

סגור לתגובות.