צוואת התליין (טוני וויקפורד)

בפעם השניה הארכידוכס יזהר מאוד.
יש רגעים בהם אתה מוכן למות או להמית. העיקר לא לחיות חיים סתמיים, משעממים כצופה. כמי שעומד בקהל ורואה, רק רואה, איך מישהו אחר עושה משהו שיכול להבעיר את אירופה. איך מישהו שנישא בכרכרה מפוארת, שההחלטות שלו משנות גורל מיליונים, מסיים לפתע את חייו, ולא גורר אותם לגיל בו הבינה מסתתרת.

לא נשאו אותי על כפיים. להפך. זרקו אותי לאוהל הכי נידח בטירונות ולא טרחו לספר לי היכן חדר האוכל. בברכיים כושלות, כשכפות ידיי מכסות את פניי (תמיד התביישתי בהם), בין כבישים, עצים וסתם חול, הייתי צריך לשאול ולחפש לבד היכן אוכלים, האם יוצאים לחופשה, מה יקרה איתי, נכון שאף אחד / אחת

אני שואל את אדוארד ק-ספל מ"לג'נדרי פינק דוטס" אם הוא זוכר את הפעם האחרונה בה היה חסר ישע. "את זה אף אחד לא שאל אותי" הוא אומר. הילדים בחנות האוזן השלישית שם אני מדבר איתו נסוגים. מחביאים מאחורי הגב את הדיסקים שהתכוונו שיחתום עליהם.

"ספר לי על הפעם הראשונה בה הבנת שלחכות שמישהו אחר יאהב אותך, יעריך אותך, יתן לך עבודה, יאשר את קיומך וכו' – זה בעצם לקרטע ולא לחיות".

הקניין של האוזן השלישית מביט בי כאילו נפלתי מבניין גבוה, חושש שק-ספל יתרגז. חשש שווא. לא צריך להתעמק במיוחד בטקסטים שלו בשביל להבין שכבר מזמן ק-ספל גמר עם הפחדים היומיומיים שמשתקים אנשים רגישים ומיוחדים: פחד מבריאות מדרדרת, מחיפוש מקורות הכנסה, פחד מזיקנה, מלהיוותר בודד, מרוצחים, גנבים, מכים, מלחזור על עצמך, מלהיוותר בלי מילים, צלילים, מלהשכח, מלהיוותר בודד, מלהיות נלעג וכו'.

באיזשהו ראיון הוא סיפר על מסע ביערות באמריקה הדרומית כדי לבטל את העבר שלו ולהתמקד בהווה ובעיקר בעתיד. את שניהם אתה, רק אתה, מעצב. סיפורי השדונים, הנסיכים המוזרים שבצירופי המילים בטקסטים שלו, אינם עדות של מישהו שנפל לחלום ביעותים, אלא, וזה כל כך חשוב, של איש שמתעב פסיביות, כניעה, לבלות ימיו בסיפורי מעשיות. מישהו שאוהב את המשפט המופלא של ג'נסיס פי אוריג' מסייקיק טי.וי. : "יש אנשים שהעולם, כל בוקר, נועץ קנה אקדח ברקתם. ויש כאלה שכל בוקר נועצים קנה אקדח ברקתו של העולם".

הדיסקים של "לג'נדרי" נגישים הרבה יותר מאלה של טוני וויקפורד (tony wakeford). אני מספר לק-ספל שהופעה של וויקפורד בשוויץ בוטלה בטענה שהאיש נאצי. "טוני? נאצי?" נזעק ק-ספל, "זה בולשיט! הרי הוא נשוי ליהודייה, אז מה אם לפני עשרים שנה הוא הקים את "מוות ביוני" יחד עם דגלאס פירס?". רנה רוזן, הכנרת שלו, כותבת באתר האינטרנט (www.tursa.com): "אתם חושבים שאני, כיהודייה, הייתי נישאת לפשיסט, לנאצי?"

ואלה הקולות (הצלילים) שבמוסיקה של טוני וויקפורד, שכעת הוציא אלבום חדש "לתוך היערות".
תזהרו מ
מישהו שנישא בכירכרה
מפוארת
בן כבישים, עצים
וסתם חול
מה קורה כשהשטן
יוצא לחופשה?

(אם אתם מתייחסים ברצינות לכתיבה שלכם נסו לכתוב על כך אלף מילים)
אתם פוחדים לחפש אותו?

מה הם הדברים הכי רציניים שאתם מסתירים מאחורי הגב? מה אתם מוכנית לתת / למכור עבור עבודה בה אתם חושקים? לא רק ביערות דרום אמריקה, השדונים, הנסיכים המוזרים נועצים קנה אקדח בראשכם, וגם וויקפורד סיפר על החזרה הראשונה שעשתה "מוות ביוני": "שעה ארוכה ישבנו דגלאס פירס, פטריק לגאס ואני מתבוננים אחד בשני ושותקים. זה מה שקורה ששלושה פסיכופטים נמצאים בחדר אחד.

טוני אמר לי דבר נהדר "אין בית שאין בו בלאגן. כשאני נכנס אליו אני יכול כהרף עין לראות אם הגבר שגר שם נאהב, אם האישה שגרה שם נאהבת או שזה פשוט סידור נוח עם בלאגן בקצוות". אלוהים, הלוואי ואני הייתי ממציא משפט כזה.

אני יודע מה אשאל אותו כשנהיה יחד בחדר: "מהן המילים המיותרות בצוואת התליין?"

הנה לכם טקסט של וויקפורד:
מקום שקט / טוני וויקפורד

יש מקום שקט שאתה לא מכיר
יש שם משהו אותו לא תעיר
יותר קר מקרח, חם יותר מלהבה
פצע פתוח שתמיד ישאר
שיגעון רועד, פעם פחות, פעם יותר.
טירוף נוטף ריר,
שד שעינו פקוחה.

לעפר שם עץ עושה קידה
לדמעתו אין קול כשהיא נוגעת באדמה.

יש מקום שקט אותו לא תכיר
יש שם משהו אותו לא תעיר.
שם סכין עמוק בלב האהבה
שם שד את אסוריו מתיר.
יש מקום שקט אותו לא תכיר.

סגור לתגובות.