YOU

את קול הפעמון שאלן, ויליאם, ג'ק, לורנס, פיטר
לא ישמעו.
את המעיל בלי הביטנה שאני פוחד ללבוש
את הקולב עליו אני תולה את השלד שלי.
את המעיל בלי הביטנה שאני פוחד לנטוש.
את השלד שהולך ברחוב נושא ערימת קולבים.
את הבטן שאני מורח עליה את הזרע
שלי כשאני מאונן.
את קול צעדי הזונה שעוזבת את הדירה שלי.
את הלחם שמסתיר בתוכו את המשורית שאיתה
אשבור את הסורגים.
את הריסים השרופים של מי ששיקרתי להן כששאלו
אותי אם זה רק מין או גם אהבה.
את טעם האש שכל כך הרבה שנים החבאתי בבית השימוש.
את טעם האש שניסיתי לחמם איתה את חוסר כישרוני.
את הכישרון היחיד שהיה לי: לחפש אותך.
אני מסתכל בראי וכשאני רואה את מה שאני רואה
מאשים את כל העולם בכך, חוץ מאשר אותך.
את מה שנשאר כשלכלוך בין אצבעות רגליי מפריע לי
יותר מדעיכת השירה האמריקאית העכשווית,
את מה שנשאר כשאני יודע שהמילים שלי הן כמו
עיוור שמשקר כל בוקר לפרחים בעציצים,
את קצף הגלים, רב חובל שכשהוא משכשך את
רגליו בים גורם לכריש להתאהב בכרישה.
את השיר שאני מנסה להפוך לבת זוג, ולא מצליח,
כי אולי אני מנסה להפוך אותו לבן זוג,
לא, זה סתם,
לא, זה סתם,
את הדבר היחיד שילמד אותי לסתום את הפה.
את כל כך רזה שאני יכול לראות את טביעות
האצבע שאלוהים הותיר על הצלע שלך ממנה אני עשוי.

(מתוך אלבום חדש של קובי, "צווי!" שיראה אור עוד מעט)


סגור לתגובות.