שקוף. על ג'יסון מולינה

בתור אחד שכותב מאוד יפה, אני חושד במי שכותב מאוד יפה. כשבאמת יש לך מה להגיד, כשאתה חושב שזה נורא חשוב, אתה כותב שקוף, פשוט, קצר.

כתיבה נושאת דימויים / בדיחות / שורות מנופצות וכו' – כמעט תמיד מגלה שלבן אדם אין מה לספר. הוא לא מעוניין בקשר. בקורא. הוא לא רוצה שיבינו אותו. הוא בסה"כ רוצה להביע את עצמו. זה משהו אחר לגמרי.
אדם ברוך הציע לי שתמיד כשאקרא רשימה / כתבה אדלג על ארבעת המשפטים הראשונים והאחרונים: "כמעט תמיד מי שאין לו מה לומר, שם דגש איך הוא פותח את הרשימה שלו ובמיוחד איך הוא מסיים אותה. פתיחות מרשימות, סיומים שגורמים לקורא לפעור פה, הם עדים לקשקשנים".
לכו לחנויות ספרים. קנו את ספרי המשורר יהורם בן מאיר שיצאו בהוצאת "קשב". יהורם (1941-2010) היה משורר אמת. היה לו לומר יותר מאשר "איך אני כותב יפה / מרשים". למשל:

"אני יודע אדם אחד
שאינו יודע שירה
מהי.
לעיתים הוא לוקט
שוקט שוקד מאוד
חתיכות לחם עבש
יבש ומניחן על גדר הבית…"

זה דיבור / כתיבה שיותר קרוב מקרוב. כמה שיותר שקוף יותר קרוב.
כל כך מעט סופרים / משוררים שעושים קרוב ישנם פה. הפוך משקרנית השירה אגי משעול. זו מזכירה לי את קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב: נוצצת, מלאת תרגילים / תעלולים, עשירה, מקושרת, שוויצרית ובסך הכל חיקוי קלוש ל-"NBA", ליגת כדורסל אמריקאית שבאמת גאונית. כשאני קורא את משעול אני מדמה איך אחרי זיון היא במיטה עם חבר שלה כנראה מבקר ספרות, ויחד הם "בונים שיר". היא מציעה שורה והוא מוחק ומשנה. אם יש בסקס מושג בשם "משחק מוקדם" אצל אגי ובן זוגה זה "משחק מאוחר". והאישה הזו תקבל בשנה הבאה את פרס ישראל לספרות. ישראבלוף.

ההקדמה הענקית הזאת היא משחק מוקדם על סינגר סונגרייטר אמריקאי ג'יסון מולינה (Jason molina). שיש לו גם הרכבים בשם "songs: Ohia" ו-"magnolia electric co". הוא גם אספן ספרים אובססיבי, מאמין ברוחות רפאים, בכישוף, מתעניין מאוד במזמורים יהודיים עתיקים. בעיות הבריאות שלו קשות והוא מבקש לשלוח תרומות שיעזרו לשלם את הטיפולים בו. השירים והקול שלו זה להחזיק את המילה "אהבה" במקל כביסה שבור. הוא נראה כמו אשכנזי טמבל שבגיל שלושים עוד גר עם ההורים, סכיזופרן שחלק ממנו מת ללכת סוף סוף לזונה והחלק השני פוחד. הטקסטים שלו הם שברי משפטים משיחות של המעטים שילכו אחר ארונו. מולינה (כמוני) הוא מאלה שבהלוויה שלו יהיו רק הבחורה שאהבה אותו, בני המשפחה, מעט חברים, שני סוחרי סמים שהוא נשאר חייב להם כסף, מלאך עם כנפיים שרופות וברבור שהחליק על קירות, לובש חולצה של לסטר בנגס (מבקר רוק אמריקאי מופרע). הוא בעצם לו ריד שמקול חייו נשאר רק נר שחור קטן דולק. היי, נכון שאני כותב מאוד יפה?

מולינה ניגן בנעוריו בגיטרת באס בלהקות רוק כבד, אהב מאוד את "בלאק סאבת'". בהקלטות האחרונות שלו התערב סטיב אלביני. לפעמיים לאלבומים שלו יש סאונד של אמבטיה. אמבטיה של בית כלא בו יש רק אסיר אחד. בית כלא שהסורגים שלו עשויים ממוזיקה.
עד פה. זה מספיק. זה הקול.
–

אין כמו

יותר אין לו משקפיים. עדשות מגע במקום. זקן פרוע. רון מיברג בא מארה"ב לביקור ב"צימר" החדש. 5 מטרים שמאלה מזה הישן. תכנסו דרך החצר. מיברג יושב מאחורי הקלידים. מסתכל בהם בגעגוע, כאילו היו אותיות האלף בית. הוא עטוף עטוף בבגדים, כאילו היו מילים, הדבר היחיד שמונע ממנו להתפרק. כותב גדול.

"תמיד כתבתי יותר מאשר הקשבתי" הוא אומר. "אז תן לי הלילה רק להקשיב". ניסיתי לשכנע מישהם מ"עכבר העיר" ומ"טיים אאוט" לבוא ל"צימר". מה"עכבר" אמרו: "לא נבוא, אנחנו פוחדים לדרוך על מזרקים. שמענו שהסביבה מלאה בהם". מה"טיים אאוט" אמרו: "לא נבוא, שמענו שאין שם חתיכים".

– "אבל יש חתיכות", אני אומר.
– "אנחנו לא מתעניינים בחתיכות", הם אומרים.

משה קוטנר מ"גלריה" של "הארץ", כן בא. אני מת עליו. הוא בן 30, נראה כבן עשרים והכתיבה שלו וזה מקסים, חסרת גיל. כמו הכתיבה של מיכאל רורברגר. הלו קוראים: זוכרים? ביקשתי ממכם לשלוח לעיריית תל אביב מחלקת התרבות מכתבים שמציעים את רורברגר לחתן לפרס סוקולוב לעיתונאות. שלחתם?

גם יותר קסמים אצל משה קוטנר. כמו כמו: כשהוא כותב על דיסק, הוא הולך איתו יד ביד. בניגוד לכל כך הרבה מבקרים שהגישה שלהם – לארח דיסק / הופעה. הם מדברים עם הדיסק ואחר כך דופקים וזורקים אותו. מחכים לדיסק הבא בתור. סוג של ניצול. אמצעי לפמפום אגו. קוטנר הקטן עוד מאמין באהבה גדולה. ובהתאהבות גדולה אין אלמנט של ניצול, אין אגואים נפוחים. כל / קול דיסק שמשה קוטנר כותב עליו הוא לא מועמד לבילוי. הוא מועמד להפוך לבן זוג נצחי, מישהו לגור איתו. רק איתו. לגור בתוכו. לא מישהו לעשות איתו כיף, אלא מישהו לעשות איתו ילדים. אין כמו משה קוטנר.

אין כמו ה"צימר". מועדון שמתייחס לרוקיסטים לא מוכרים באהבה, בכבוד, הפוך מהרבה כל כך מועדונים שמתייחסים אליהם כאל פקקים שנועדו לסתום את החורים בין הופעות של אהוד בנאי, דניאלה ספקטור, בן מושים למיניהם, רודנר, סחרוף ושות, נינט, מה שנשאר מ"רוקפור" וכו'. ב"צימר" תקשיבו לדבר הכי נפלא שרוק ישראלי הוציא: מוסיקת נויז. ברור שזה לא קוס התה של בלוגרים בגרוש. הלו הלו בלוגרים, העלתם בשיעמומון שלכם את הקליפ החדש של פוליקר?

כעת אני מגיע ל"מזרק הזהב", פרס "קרמטוריום" לעיתונאי הרוק המוכשר של השנה. זה עינב שיף שכותב ב"וואלה". בדרך כלל הרשימות שלו הן "השתמש וזרוק", אבל ב-23.2.2012 הוא הביא רשימה פלאית, גאונית על עמיר לב. אתם צריכים ללמוד אותה בעל פה. היא נדירה ביופייה. בעמקותה. הנה קטעים ממנה: "הלב הוא המקום היחיד שבו כל האנשים שאוהבים את עמיר לב יכולים להיפגש ולדבר על זה מבלי להשמיע קול. אם אפשר היה להקליד שורות בדמעות, כל הטקסט הזה היה עשוי ממלח". "האיש שכותב גם מילים וגם את הרחוב שבו הן נאמרות". "והכל כל כך ישר וחד עד שגם סכינים מתעקמות מול העט שלו".

אבל עינב שפעם רבתי איתו כהוגן מתעב מוזיקת נויז, אז מה עושים? מציעים לו שוחד מיני? משרה סופר רווחית כעורך התרבות של "ישראל היום"? מה עושים כדי לקרב את אוהבי הרוק כאן למוזיקת הנויז הצרחנית (לפעמים), האפלה (כמעט תמיד), חסרת מלודיות שמרניות (תמיד)?
דנה קסלר אמרה פעם ש… רגע נעזוב אותה. עשרים שנה היא מנסה להבין את פישוף ומארק אי סמית ומבינה אותם הפוך. היא לא מבינה שלפישוף וסמית יש חשבון ארוך עם מילים, עם המושג רוק / פופ, עם קשר בין מילה וצליל. הם לא עוסקים ב"מה" וב"איך" אלא ב"מדוע". יותר מכך, שניהם לא יורקים מילים, שניהם יורקים על המילים. לקסלר יש רק חשבון בנק. קסלר מנסה להתיידד עם המילים. פישוף וסמית אומרים להן פאק יו. הם גונבים את אותיות האלף בית ומשאירים במקומן, בקבריהן תולעי משי.

הצימר הוא מקדש הנויז. אם המלחין האוונגרדי בישראל, חתן פרס ישראל, אריק שפירא בא מהצפון כדי להשמיע מיצירותיו ב"צימר", אם אוונגרדיסט שיש לו 11 אצבעות וזו המשולשת היא הדימיון – יוסי מר חיים, מופיע בו בקביעות, אם "refuse to die" שכל כך מוכשר עד שהוא הופך באמת למוזר מנגן בו, אז גם אתם יכולים להגיע לשם.
היופי לא נמצא בשקט. היופי לא נמצא במדרכות אלא בכביש. ברעש. לא בתפוח האדום הרחוץ של הדוכנים. אלא בשברי פנס מכונית שמוטלים בכביש שהם ציפורני אלה שניסו לאחוז בכל כוח בחלומם.
–