אין כמו

יותר אין לו משקפיים. עדשות מגע במקום. זקן פרוע. רון מיברג בא מארה"ב לביקור ב"צימר" החדש. 5 מטרים שמאלה מזה הישן. תכנסו דרך החצר. מיברג יושב מאחורי הקלידים. מסתכל בהם בגעגוע, כאילו היו אותיות האלף בית. הוא עטוף עטוף בבגדים, כאילו היו מילים, הדבר היחיד שמונע ממנו להתפרק. כותב גדול.

"תמיד כתבתי יותר מאשר הקשבתי" הוא אומר. "אז תן לי הלילה רק להקשיב". ניסיתי לשכנע מישהם מ"עכבר העיר" ומ"טיים אאוט" לבוא ל"צימר". מה"עכבר" אמרו: "לא נבוא, אנחנו פוחדים לדרוך על מזרקים. שמענו שהסביבה מלאה בהם". מה"טיים אאוט" אמרו: "לא נבוא, שמענו שאין שם חתיכים".

– "אבל יש חתיכות", אני אומר.
– "אנחנו לא מתעניינים בחתיכות", הם אומרים.

משה קוטנר מ"גלריה" של "הארץ", כן בא. אני מת עליו. הוא בן 30, נראה כבן עשרים והכתיבה שלו וזה מקסים, חסרת גיל. כמו הכתיבה של מיכאל רורברגר. הלו קוראים: זוכרים? ביקשתי ממכם לשלוח לעיריית תל אביב מחלקת התרבות מכתבים שמציעים את רורברגר לחתן לפרס סוקולוב לעיתונאות. שלחתם?

גם יותר קסמים אצל משה קוטנר. כמו כמו: כשהוא כותב על דיסק, הוא הולך איתו יד ביד. בניגוד לכל כך הרבה מבקרים שהגישה שלהם – לארח דיסק / הופעה. הם מדברים עם הדיסק ואחר כך דופקים וזורקים אותו. מחכים לדיסק הבא בתור. סוג של ניצול. אמצעי לפמפום אגו. קוטנר הקטן עוד מאמין באהבה גדולה. ובהתאהבות גדולה אין אלמנט של ניצול, אין אגואים נפוחים. כל / קול דיסק שמשה קוטנר כותב עליו הוא לא מועמד לבילוי. הוא מועמד להפוך לבן זוג נצחי, מישהו לגור איתו. רק איתו. לגור בתוכו. לא מישהו לעשות איתו כיף, אלא מישהו לעשות איתו ילדים. אין כמו משה קוטנר.

אין כמו ה"צימר". מועדון שמתייחס לרוקיסטים לא מוכרים באהבה, בכבוד, הפוך מהרבה כל כך מועדונים שמתייחסים אליהם כאל פקקים שנועדו לסתום את החורים בין הופעות של אהוד בנאי, דניאלה ספקטור, בן מושים למיניהם, רודנר, סחרוף ושות, נינט, מה שנשאר מ"רוקפור" וכו'. ב"צימר" תקשיבו לדבר הכי נפלא שרוק ישראלי הוציא: מוסיקת נויז. ברור שזה לא קוס התה של בלוגרים בגרוש. הלו הלו בלוגרים, העלתם בשיעמומון שלכם את הקליפ החדש של פוליקר?

כעת אני מגיע ל"מזרק הזהב", פרס "קרמטוריום" לעיתונאי הרוק המוכשר של השנה. זה עינב שיף שכותב ב"וואלה". בדרך כלל הרשימות שלו הן "השתמש וזרוק", אבל ב-23.2.2012 הוא הביא רשימה פלאית, גאונית על עמיר לב. אתם צריכים ללמוד אותה בעל פה. היא נדירה ביופייה. בעמקותה. הנה קטעים ממנה: "הלב הוא המקום היחיד שבו כל האנשים שאוהבים את עמיר לב יכולים להיפגש ולדבר על זה מבלי להשמיע קול. אם אפשר היה להקליד שורות בדמעות, כל הטקסט הזה היה עשוי ממלח". "האיש שכותב גם מילים וגם את הרחוב שבו הן נאמרות". "והכל כל כך ישר וחד עד שגם סכינים מתעקמות מול העט שלו".

אבל עינב שפעם רבתי איתו כהוגן מתעב מוזיקת נויז, אז מה עושים? מציעים לו שוחד מיני? משרה סופר רווחית כעורך התרבות של "ישראל היום"? מה עושים כדי לקרב את אוהבי הרוק כאן למוזיקת הנויז הצרחנית (לפעמים), האפלה (כמעט תמיד), חסרת מלודיות שמרניות (תמיד)?
דנה קסלר אמרה פעם ש… רגע נעזוב אותה. עשרים שנה היא מנסה להבין את פישוף ומארק אי סמית ומבינה אותם הפוך. היא לא מבינה שלפישוף וסמית יש חשבון ארוך עם מילים, עם המושג רוק / פופ, עם קשר בין מילה וצליל. הם לא עוסקים ב"מה" וב"איך" אלא ב"מדוע". יותר מכך, שניהם לא יורקים מילים, שניהם יורקים על המילים. לקסלר יש רק חשבון בנק. קסלר מנסה להתיידד עם המילים. פישוף וסמית אומרים להן פאק יו. הם גונבים את אותיות האלף בית ומשאירים במקומן, בקבריהן תולעי משי.

הצימר הוא מקדש הנויז. אם המלחין האוונגרדי בישראל, חתן פרס ישראל, אריק שפירא בא מהצפון כדי להשמיע מיצירותיו ב"צימר", אם אוונגרדיסט שיש לו 11 אצבעות וזו המשולשת היא הדימיון – יוסי מר חיים, מופיע בו בקביעות, אם "refuse to die" שכל כך מוכשר עד שהוא הופך באמת למוזר מנגן בו, אז גם אתם יכולים להגיע לשם.
היופי לא נמצא בשקט. היופי לא נמצא במדרכות אלא בכביש. ברעש. לא בתפוח האדום הרחוץ של הדוכנים. אלא בשברי פנס מכונית שמוטלים בכביש שהם ציפורני אלה שניסו לאחוז בכל כוח בחלומם.

סגור לתגובות.