שקוף. על ג'יסון מולינה

בתור אחד שכותב מאוד יפה, אני חושד במי שכותב מאוד יפה. כשבאמת יש לך מה להגיד, כשאתה חושב שזה נורא חשוב, אתה כותב שקוף, פשוט, קצר.

כתיבה נושאת דימויים / בדיחות / שורות מנופצות וכו' – כמעט תמיד מגלה שלבן אדם אין מה לספר. הוא לא מעוניין בקשר. בקורא. הוא לא רוצה שיבינו אותו. הוא בסה"כ רוצה להביע את עצמו. זה משהו אחר לגמרי.
אדם ברוך הציע לי שתמיד כשאקרא רשימה / כתבה אדלג על ארבעת המשפטים הראשונים והאחרונים: "כמעט תמיד מי שאין לו מה לומר, שם דגש איך הוא פותח את הרשימה שלו ובמיוחד איך הוא מסיים אותה. פתיחות מרשימות, סיומים שגורמים לקורא לפעור פה, הם עדים לקשקשנים".
לכו לחנויות ספרים. קנו את ספרי המשורר יהורם בן מאיר שיצאו בהוצאת "קשב". יהורם (1941-2010) היה משורר אמת. היה לו לומר יותר מאשר "איך אני כותב יפה / מרשים". למשל:

"אני יודע אדם אחד
שאינו יודע שירה
מהי.
לעיתים הוא לוקט
שוקט שוקד מאוד
חתיכות לחם עבש
יבש ומניחן על גדר הבית…"

זה דיבור / כתיבה שיותר קרוב מקרוב. כמה שיותר שקוף יותר קרוב.
כל כך מעט סופרים / משוררים שעושים קרוב ישנם פה. הפוך משקרנית השירה אגי משעול. זו מזכירה לי את קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב: נוצצת, מלאת תרגילים / תעלולים, עשירה, מקושרת, שוויצרית ובסך הכל חיקוי קלוש ל-"NBA", ליגת כדורסל אמריקאית שבאמת גאונית. כשאני קורא את משעול אני מדמה איך אחרי זיון היא במיטה עם חבר שלה כנראה מבקר ספרות, ויחד הם "בונים שיר". היא מציעה שורה והוא מוחק ומשנה. אם יש בסקס מושג בשם "משחק מוקדם" אצל אגי ובן זוגה זה "משחק מאוחר". והאישה הזו תקבל בשנה הבאה את פרס ישראל לספרות. ישראבלוף.

ההקדמה הענקית הזאת היא משחק מוקדם על סינגר סונגרייטר אמריקאי ג'יסון מולינה (Jason molina). שיש לו גם הרכבים בשם "songs: Ohia" ו-"magnolia electric co". הוא גם אספן ספרים אובססיבי, מאמין ברוחות רפאים, בכישוף, מתעניין מאוד במזמורים יהודיים עתיקים. בעיות הבריאות שלו קשות והוא מבקש לשלוח תרומות שיעזרו לשלם את הטיפולים בו. השירים והקול שלו זה להחזיק את המילה "אהבה" במקל כביסה שבור. הוא נראה כמו אשכנזי טמבל שבגיל שלושים עוד גר עם ההורים, סכיזופרן שחלק ממנו מת ללכת סוף סוף לזונה והחלק השני פוחד. הטקסטים שלו הם שברי משפטים משיחות של המעטים שילכו אחר ארונו. מולינה (כמוני) הוא מאלה שבהלוויה שלו יהיו רק הבחורה שאהבה אותו, בני המשפחה, מעט חברים, שני סוחרי סמים שהוא נשאר חייב להם כסף, מלאך עם כנפיים שרופות וברבור שהחליק על קירות, לובש חולצה של לסטר בנגס (מבקר רוק אמריקאי מופרע). הוא בעצם לו ריד שמקול חייו נשאר רק נר שחור קטן דולק. היי, נכון שאני כותב מאוד יפה?

מולינה ניגן בנעוריו בגיטרת באס בלהקות רוק כבד, אהב מאוד את "בלאק סאבת'". בהקלטות האחרונות שלו התערב סטיב אלביני. לפעמיים לאלבומים שלו יש סאונד של אמבטיה. אמבטיה של בית כלא בו יש רק אסיר אחד. בית כלא שהסורגים שלו עשויים ממוזיקה.
עד פה. זה מספיק. זה הקול.

סגור לתגובות.