"היסטוריון הוא נביא המתבונן אחורנית" – זאב ז'בוטינסקי.
רוב עיתונאי רוק / פופ מסוגלים רק להתבונן אחורנית. לנסות לפרק משהו (שיר, קטע) שמישהו אחר עשה. אני שייך למיעוט שמתבונן קדימה, לאן שיר / קטע יכול להגיע. גם על אפו וחמתו של מי שכתב / מבצע אותו. אני לא נביא. אני מביא. אפשרות / יות שהיסטוריון לא ינחש. אני עושה את זה על אפם וחמתם של קולגות. זאת הסיבה שאני מת על עיתונאי רוק אנגלים כמו לינדן ברבר, גארי בושל, מט סמית, טד מיקו, ג'ק בארון. על האמריקאים ריצ'ארד מלצר, לסטר בנגס, סקוט כהן.
הוורידים בלטו על מצח מאיר אריאל. הם יצרו את המשפט: "תביא גיטרה ומריחואנה והסתכל עלי". אני לא סובל אנשים כאלה. אני זוכר שהוורידים בזרועו של לו ריד הבליטו את המשפט: "קח את הגיטרה שלי, תביא הרואין". אז אותו אהבתי.
מה אומרים הקווים בכפו של יאיר יונה?
סימסתי לו מה אני חושב על האלבום החדש שלו. הוא לא ענה. אולי הוא חושב שהמילים מיותרות. לכן בדיסקים שלו הוא רק מנגן. הוא לא שר. אנסה שוב. יאיר, לגבי, כמי שלא החליט אם הוא רוצה לחיות או לא, האלבום החדש שלך "world behind curtains" – ואין לי ספק בכך מתעד את הרגעים הראשונים אחרי המוות. אני יודע את זה, כי כבר מתתי כמה פעמים. מי יודע אולי פעם סיפרתי לך על זה. אולי המוזיקה הכי יפה בעולם מתרחשת כשבכי של תינוק פוגש בבכי של איש זקן. גם זה קורה בדיסק שלך.
דיברתי עם פקידת בנק צעירה ופתאום נפלה לה עט מהיד. היא התכופפה להרים אותו, פגעה במחשב שנפל ונשבר. היא התחילה לבכות. "זה כלום אל תבכי כמו תינוק", אמר המנהל שבא בריצה. אבל היא בכתה כמו זקן שיודע שהכל אבוד. שכלום לא ישתנה בחייו. הבטתי באנשים שעמדו סביב. רק אני הבנתי את בכיה. אני ואתה. למרות שלא היית שם. לא סיפרת לי את זה. ניגנת את זה.
אחרי המוות תמצאו עצמכם יושבים באולם ענק לפני שולחן עץ ארוך. יחד עם אלפי אנשים. כולם לבושים חולצות לבנות, מכנסיים שחורים. עניבה שחורה פשוטה. כמו פקידים. הרי גם כשהייתם חיים הייתם פקידים. אני שונה. קמתי, זרקתי את העניבה, אמרתי: "תפסיקו לבכות. צאו החוצה. לחופש". יצאתי החוצה. דרך הקיר. כמו תמיד. הכל / הקול היה שרוף. העצים. השיחים. אבל לא ראיתי בעלי חיים / אנשים שרופים. השמיים היו אפורים. היה שקט. השטח השרוף היה עד קצה האופק. הלכתי לאופק. פתאום חדרה לתוכי ההכרה שזה עולם שאין בו ראי. אולי לכן זה גן העדן. כמה צדקתי שכשעוד הייתי בחיים התעקשתי שעל המצבה שלי יכתב: "יצאתי לחופשי. אתם עוד בבוץ". עוד ועוד אני חושב שבבלוג הזה אני לא כותב על מוזיקה. לא על עצמי. אלא על הדבר הפתטי, הכושל הזה, הקרוי "בן אנוש". לפני חודש בשידור בקול הקמפוס בתכנית על פנזינים הגדרתי (לחרדת המנהלים) רוקנ'רול כ"לחרבן בהופעה של אייל גולן ולהשליך את התחתונים הצואים בפרצוף של אלוהים". אין לי כלום נגד / בעד אייל גולן. אבל אני מתעב קהל שבע, נהנתן, מכור לשטחיות. אני…
היי, התכוונתי לכתוב על הדיסק של יאיר יונה ותראו לאן באתי. בגן עדן אין אנשים. הכל מת. זה נהדר. החולצה והמכנסיים נושרים ממני. חתיכה חתיכה. מה שמתחת להם זה שקוף. זה כלום. בגלל שאין לי רגליים אני הולך בכוח הסקרנות. בכוח הדמיון. בכוח הרצון. בגלל שאין לי ידיים אני כל כך רוצה שיהיו. כל כך רוצה לגעת, עד שהרצון לגעת נעלם. זה נהדר. הזיכרון שלי שבשנות חיי האחרונות הלך ונמוג – רץ בספידים ונפסק. אני לא מותיר שום טביעת רגל מאחור. יש לא אני. יש אחר שלא יכול למשש אם יש לו פרצוף. אבל משהו הוא כן זוכר: שהגדיר פעם את הנגינה של יצחק (צ'רצ'יל) קלפטר כמי שיכולה לכסות את כל ים כנרת בגוש ענק של שיש בצורת לב שבור. ואיך גרייל מרקוס עיתונאי רוק אמריקאי כמעט התייפח לתוך הטלפון כשלא הצליח להוכיח לקוראיו מה כל כך גאוני באלבום "אסטראל וויק" של ואן מוריסון.
קובי לא יפרק מהלכים הרמוניים באלבום שלך, יאיר יונה. להראות למה הפתיחה בקטע השני יותר אפקטיבית מהאמצע של הקטע הרביעי. קובי לא רוצה להיות אינסטלאטור של מוזיקה. הוא רוצה להיות פשוט אור. הרי בארץ הזאת אנשים לא רואים שהמים מורעלים, אלא עוסקים בלהשוות ברזים. קובי רק רוצה להגיד משהו כובש על דיסק חדש של…
–
crematoriumm.wordpress.com 