ארכיון חודשי: יוני 2012

התמוטטות העצבים ה-19

את האור ראיתי רק השבוע. עברתי תשעה עשר פסיכיאטרים ומיליון סשנים על פירוק מחשבות כדי לגלות את הסיבה הכי סיבתית להתקפי החרדה המשתקים שלי. הסיבה היא: פחד שאגלה שהדבר הכי חשוב בחיי (חוץ מ-"מ", הבחורה שאני אוהב) – הכתיבה שלי, היא זבל מוחלט. גיליתי את זה ואתם יודעים? – איי דונט גיב א שיט. כי "הזבל שלי יותר טוב מהיהלומים של האחרים" כמו שלו ריד אמר. חלמתי להיות ניל יאנג ומה שיצא ממני זו להקת "המרמלדה". להקה מהסיקסטיז שהיה לה להיט גדול אחד "מישל" שנכתב על ידי לנון מקרטני. גם לי היה להיט גדול אחד. משהו שקשור לזמרת יעל לוי. זוכרים?

זוכרים את "המרמלדה"?

ובכן, כיף להודיע לכם שהחרדה שלי גוססת. לכן אני מפסיק לשמור על דיאטה, ביטלתי את ההרשמה למכון כושר, שלחתי את ארגזי כדורי הויאגרה לאנשי מרכז הליכוד. את אוסף סרטי הסנאף שלי שלחתי לאנשי "ישראל ביתנו". אכתוב על "איפה הילד". רק רגע. טלפון.

– הלו?
– הלו. פה מדבר סמל אזולאי ממשטרת ר"ג. יש לך בלוג בשם "קרמטוריום"?
– יהוול. כמו שאומרים בגרמנית.
– לאחד הקטעים שפרסמת צרפת תמונה של הטרוריסטית אולריקה מיינהוף, מקבוצת הטרור הגרמנית "באדר-מיינהוף".
– אז מה?
– אתה יודע שזו עבירה פלילית להטיף לטרור.
– אני לא מטיף. אני נוטף. נוטף זיעה מתשוקה ללמד את קוראי שתמיד, שתמיד אפשר וצריך לחשוב הפוך. לא לציית אלא לגעת בחומרים הכי מסוכנים.
– אני איש פשוט. מקבל דברים כמו שהם. אני חושב שאתה מר אור, מעודד אלימות.
– השוטר אזולאי, אני מלמד לחשוב. מעודד ללבן ברזל ולגעת בברזל מלובן. לדעתי, המילה הכי קדושה בתנ"ך היא "לא". אני, למשל, הולך לפרסם כעת פרקים מדברים של "בורזום" (BURZUM), מוסיקאי נורווגי. אשמח אם תיתן לחברים שלך להתעמת איתם.

על לוח השחמט יש והחיילים מורדים. מפילים את המלך והמלכה שלהם, אונסים והורגים אותם. צרחות הניצחון והעונג שלהם הם נקמה בשקט הכנוע שתמיד מלווה את המשחק הזה. "בורזום" מתעד אותן. כל אחד יכול בקלות להבחין בהבדל שבין צריחת מלכה שכורתים לה את הראש ובין צריחת חייל שכורתים את ראשו. אבל רק הרגישים ביותר, המעיזים ביותר, מרגישים כמה שונה הרגשת האושר כשאתם כורתים למלכה את הראש מההרגשה שאתם כורתים לחייל את ראשו.

לפני שנתיים, בן 37, השתחרר בורזום מהמון שנות מאסר. באשמת רצח "הרונימוס", מוסיקאי דת' מטאל בלהקת "מייהם". הדעות שלו הפוכות, מאוד קשות, הוא מתווכח בכיף. הוא לא מרים את הקול אלא רק כשהוא שר / מנגן. אם עומק, מיוחדות, חוסר פשרה, חוסר פחד, נכונות לשלם מחיר על עקרונותיך, אהבת האמת על חשבון עצמך, ההכרה בעבודה שהרוב לא רק שאינו צודק אלא גם מטופש, נכונות תמיד לבדוק את רעיונותיך בכל תחום, ותמיד זה 24 שעות ביממה, הבנה ששקט ברוב המקרים הוא רפש, הבנה שככל שיורקים עליך זו עדות שאתה צודק / מפחיד יותר – כשכל הדברים האלה בוערים בך באור גדול, … אני חושב שזאת הגדרה מעולה לגאונות. גם אלבום חדש יש לו עכשיו.

הוא אומר: "הדי.אן.אי של אנשים חושבים כמוני עוד נושא עור לבן, שיער בלונדי, עיניים כחולות. בעבר הרחוק הסתפקנו בלהסתכל בטבע. לא נזקקנו לאמנות."
"הציוויליזציה הולכת לעזאזל וככל שזה יקרה מהר יותר כך זה יהיה מועיל יותר. ככל שהאוניה רקובה אין טעם לתקן חור זה או אחר. אישית, אקפוץ מהסיפון כמה שיותר מהר ואשחה לחוף יבש."

"אומרים: איזה יופי יש במסגדים. בכנסיות. בבתי כנסת. אני חושב שהם צריכים להיעלם. הם נבנו לא על ידי בני ארצי אלא על ידי פולשים. אלה שטפו את מוחות האירופים עם האל העברי, הזר, המזויף שלהם. אני רואה בהם בתי שטן שמונעים מאיתנו לשמר את האדמה הפגאנית הקדושה שלנו."
"בחלוף השנים, בגלל עירוב הגזעים, איבדנו את היכולת להתפעם מהטבע, ואני זקוקים לאמנות שתפעים אותנו. כך אנו חופרים יותר ויותר קברים לעצמנו."
"התקליטים, המוזיקה שלנו נעשו כדי לכשף, כדי להושיע את המאזינים מהחטא הקדמון: אי שמירת טוהר הגזע."

"צריך לסלק את שטרות הכסף, במקומם להשתמש במטבעות זהב ונחושת. אקים בנק בינלאומי אחד במקום בנקים לאומיים, שכל אחד מהם מוכר את ארצו. הבנקים הבריטיים, לדוגמא, מוכרים את עצמם לזרים. לממשלת ישראל."

"אין דמוקרטיה אמיתית. יש בנקים שקנו את המדיה. את הפוליטיקאים."

"אני משתדל עד כמה שאפשר לגדל / ליצור אוכל במו ידי. עבור אשתי. ארבעת ילדי. עבורי. אני מקדיש זמן רב לעצירת הגירת זרים לאירופה. בארצם הם מייצרים פחות זבל, מזהמים פחות. כשהם כאן הם מחקים את יצירת הזבל שלנו. באופן אידיאלי יש להוציא 99% מהאנושות להורג. זו תהיה שמירת סביבה ראויה."

"עוד בראשית דרכנו המוזיקלית מחינו נגד הלהקות המעתיקות והמסחריות המשתלטות על הרוק הכבד. את אלבומנו הראשון הקלטנו בינואר 1992. הוא יצא באלף עותקים. צליל רקוב. מקולקל. הפוך מלהקות הדת' מטאל המסחריות. גם מבנה השירים שלנו היה שונה. אבל כבר בסוף אותה שנה ה"להיות שונה", "להיות אורגינאלי הפכו לסיסמא. הכל הפך למסחרה בדיוק כמו אצל להקות ההבי-מטאל שלפני הדת' מטאל."

בום

חיים בזבל. בבוקר אני מסמס למכרים. ש"הלילה משדרים בקול המוזיקה יצירה של המלחין האוונגרדי פייר בולז. תקשיבו ותלמדו". בערב אני עושה הגהות לספר חדש של איתמר בן כנען. אם אתם חולמים לקרוא סוף סוף סצנה על סקס בין גבר לכבשה, אז תמשיכו לחכות.

אני אומר לאיתמר שעד שאמות אני רוצה לזכות לראות ספר עברי ש… לא. אומר זאת הפוך: "איתמר, על כריכת הספר 'קילר און דה רוד' של ג'ימס אלרוי, סופר ששנינו מעריצים, מצוטט הסופר ג'ונתן קלרמן: 'הספר הכי מפחיד שקראתי בחיי'. מתי נזכה שיצא ספר עברי שכזה?". לכן פאק יו פרוזה עברית. נחזור לשירה.

מטורף על סופר. זה לא רק להוציא מהבנק את כל החסכונות ולנסוע אפילו לאנטרקטיקה לראות אותו. זה להוציא את הנשמה כדי לראות אותו. או את הקבר שלו.

יעלה לי כ12 אלף דולר לגעת בקבר של הסופר שאני הכי מעריץ בעולם: ייגור ראדוב. ב"קרמטוריום" יש תרגום מרוסית של אלכס אורדס לקטע שלו. חפשו את מה שפרסמתי פה בבלוג בינואר 2011 ותראו. לעזאזל, מתי מישהו יכתוב ככה בארץ?

יוווווווווו, אצטרך לשמן את רובה הצלפים ולחזור לעבוד. התפרנסתי יפה מאוד מלהרוג אנשים תמורת כסף. עשיתי לי חוק. על כל מאפיונר / איש עסקים שאני הורג, אני קונה דיסק של בון אייבר. יש לי את כולם. כמה וכמה פעמים.

אני קורא ספרי שירה באותו להט בו אתם מאוננים. אני מודיע לכם שהשירים של עומר ולדמן, משורר בן 17, תלמיד תלמה ילין, שפורסמו במוסף הספרות של "הארץ" וב"עיתון 77", עולים על כל ספרי השירה שפורסמו כאן ב-15 השנים האחרונות. גם יותר מאלה של שרון אס, עם שורות לא נשכחות שלה כ"הוצאתי את הפרחים משירי והנחתי אותם על הריצפה ובבקבוקים". חוץ משני ספרי שירה של גאון שירה נסתר: אביב משה סקנדריון. יבוא זמן נכון בו אכתוב עליהם. חפשו את השירים של ולדמן. גזרו ושמרו אותם. גם ב"הו", כתב עת לספרות שעורך דורי מנור, יש שירים שלו. הלו דורי. שנה את שם כתב העת מ"הו" ל"עו" – ראשי תיבות של השם "עומר ולדמן". מגיע לו. הרי ל95% ממשוררי ישראל מגיע שאתקע להם כדור בראש.

פה קטעים מאחד משיריו שפורסמו ב"עיתון 77" החדש:

"הפרחים בשערה של זוהר מלכויות
מלאכותיות למה שבשערה של זוהר:
כמיהת כהות, אנחת גשמים וקץ האניץ החיוור
למה שממנו ולמה שממנו והלאה.

הרגע הלכה זוהר. לעולמה
הפרחים עזובים. אבל
תמיד יש מי שמשומש בפרחים.
תמיד יש מי שבפרחים שוכחים".

מינון כזה ענק של יופי, עומק ומיוחדות יכול לגרום לכוויות אור. מישהו סיפר לי שכשהראו לנתן זך את השירים, הוא בכה ואמר: "עכשיו אני יכול למות בשקט. סוף סוף התגלה פה משורר גאוני". אני לא חושב שיש מחמאה גדולה מזו.
ואתם משוררים ומשוררות בינוניים / גרועים כבו את האור בביתכם, בראשכם, וראו איך השירים של עומר ולדמן מאירים פי מיליון בחשכה.

אחרי לצנחנים

"אהיה הראי שלך, אשקף את מה שאתה". – לו ריד

בגיל 20 רציתי מאוד להתבלט. תמיד השארתי מעט משחת גילוח על הפנים, יוצא לרחוב, כדי שאנשים יחשבו שזה עתה מישהו זיין אותי והלבן על הפנים שלי זה שרידי זרע.

אחר כך חיפשתי וכתבתי שורות בולטות במאמרים על רוק. נדלקתי על צורפי מילים. האם התבגרתי מאז?

פה צורף מילים מוכשר: "להתייחס ברצינות לבסיסט של הרולינג סטונס זה כמו להתייחס ברצינות לז'ורנלים בחדר המתנה של רופא שיניים".

"למצוא אמנות ברוק זה לצבוע את הבית הלבן בצבעי הסוואה. הרי אין כלום בתוכו".

"לכתוב על מוזיקה זה לבנות בית מאבני חומת ברלין. מי רוצה לגור עם רוח רפאים?".

כעת חלק שני מקול השאלות והתשובות כשראיינתי את גרייל מרקוס. יבואו עוד.

– גדלת עם הגדולים שבעיתונאי / מבקרי רוק אמריקאים: ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, ניק טוש, סקוט כהן, אוליצקי, אלן לואיס, פול ויליאמס. כולם קשישים כעת או מתים. אתה יכול לזהות כותב צעיר / ה על רוק שמגיע לרמתם?

– כבר מזמן עברתי את תקופת ההתאהבות שלי באיך כותבים על רוק. חשוב יותר על מי כותבים, מה קורה / לא קורה בשיר / דיסק / הופעה. האם יש חשיבות לשיר / דיסק / הופעה, מה פירוש מבחינת תרבותית, המושג שיר / דיסק חשוב, מה זה "תרבות" ו"חשוב". עיתונאי רוק חשוב יכול להפוך צדף קטן לאוקיינוס. אבל רוב מכריע של עיתונאי רוק / תרבות "מומחים" בלגמד, בלהפוך, אוקיינוס לצדף.

– התזה שלי שקודם כל רשימה על רוק צריכה לגרום לסערה אסתטית אצל הקורא. לחוויה אמנותית מסעירה. לא פחות מדיסק נפלא.

– בולשיט. מי שיודע לכתוב מאוד מעולה יכול לעשות חוויה מסעירה גם כשהוא במודע כותב שקרים על זמר / להקה.

– אתה חושב שאמנות, תרבות, מתאימות לכלובים ששמם "אמת" ו"נכון"? אתה מאמין שתזות שמעט זה הרבה, שכתיבה "נקייה" מדימויים, מחוויות בגוף ראשון, עדיפה על "עיתונות ספרותית"?

– קובי, זה מה שמדאיג אתכם שם בישראל? הרי פוליטיקה ותרבות במובן העמוק של המילים עולות אצלכם באש. על זה אתם כותבים?

– כשאני קורא אותך, אני מרגיש שהיית מת לפתוח שולחן עם סופרים. לא עם עיתונאי מוזיקה.

– שמע, עוד לא החלטתי אם אתה ילדון חכם שמת ללמוד פילוסופיה או מבוגר שמתחכם מרוב שעמום. בן כמה אתה? 17? למה אתה משועמם? אין לך אישה, ילדים וחובות שאתה שובר את הראש מדאגה להם? מאיפה אתה מביא את השאלות האלה, מהתלמוד?

– היי גרייל, אתה סוטה מהנושא.

– שנינו, אני חושב, אוהבים מילים. אלא שאתה קובי, כנראה לא משלים עם המגבלה שלך שרק בעזרת מילים אתה יכול ליצור קשר עם אנשים. אתה נשמע לי כזיין מוח כשרוני שסובל מבדידות. אני איש לא בודד. מילים הן רק אחת הדרכים שלי ליצור קשר. יש בחיים שלי דברים חשובים יותר ממוזיקת רוק, דברים איתם אני רוצה להיות הכי קרוב שאפשר. אנשים, לדוגמא.

– מה שיפה אצלך שכמעט בכל משפט שאתה כותב, וכעת גם כמעט בכל משפט שאתה אומר בקול, יש מה שלסטר בנגס קרא "שתיקות שמתפוצצות מרוב אינפורמציה". אני כל כך מתגעגע ללסטר ז"ל. ואתה?

– הרבה מבקשים לראיין אותי. אבל מה לא הייתי נותן כדי שלסטר יטלפן אלי מהשמיים. בכל סדר פסח אני מציב כיסא ריק. בשבילו. אבל אני חושב שהוא מעדיף לעשות את הסדר אצל לו ריד. לסטר הוא האיש היחיד בעולם שכשיטלפן אלי מגן עדן או הגהנום לא אשאל אותו "מה קורה אחרי המוות?" אלא מה הוא חושב על דיסק מסוים. אתה מכיר הגדרה טובה יותר לעיתונאי רוק גדול?

– גרייל, הגישה שלך – פירוק כל מילה שזמר שר להברות והתפלספות מה עושה תוך כדי השירה שלו הגיטריסט, ואיך מגיב לזה המתופף, ולמה הקלידן שותק תוך כדי, נראית לי מלאכותית. הרי איש רגיש ובעל דמיון יכול למצוא כל דבר בכל דבר. אני חושב שהנשיא אובמה שהוא רגיש ובעל דמיון, יכול "להוכיח" אם ירצה שב"לייט מיי פייר" של "הדלתות" ג'ים מוריסון קורא להצביע עבור הדמוקרטים. זה מרשים מאוד אבל זה בלוף. היי, זה מה שאתה עושה. הפוך מעיתונאי רוק אנגלי גאוני שבטח מוכר לך, פול מורלי. מורלי משתמש בדמיון העז שלו לא כדי לפענח "מסתורי" שיר / ביצוע, אלא כדי לצאת משיר / ביצוע למשהו רחוק, מרתק, מופשט, מסעיר יותר.

– אני לא זוכר שמוריסון, לא ג'ים ולא ואן, שגם עליו כתבתי, טענו שאני שקרן או מרחף. פול ויליאמס, מבקר רוק שאתה בטח מכיר, אמר: "מי שרוצה לרחף שיתגייס לצנחנים".

– אבל ויליאמס כתב את אחת השורות הכי יפות בתולדות עיתונות הרוק במאמר שלו על התקליט "בלונד און בלונד" של בוב דילן: "שירים שעודם דמיון מסתחרר. אבל הם פחות סחרור של ציקלון; הם יותר כמו עלים בסתיו."

– קובי, אני לא חושב, לפי השאלות שלך שאתה חוקר או מעמיק. אתה משועמם. אני מציע לך לבדוק אם מה שמשעמם אותך זה הרוקנרול או החיים.

– גרייל, האוטוביוגרפיה שלי תפתח במשפט: "בבוקר רוקנרול, בצהריים רוקנרול, בערב רוקנרול, בלילה אין לי את מי לחבק". לך יש את מי לחבק בלילה?

– אתה רוצה לשוחח איתי או לריב איתי?

– גרייל, הגישה שלי לרוק היא כמו של אבא שאיבד את התינוק שלו, ובכל לילה נכנס, מקופל כמו עובר למיטת התינוק המת, מחבק את השמיכה ואפילו נוגע בשלולית השתן. לגביך, הרוק הוא ילד חי ואתה אוהב לשחק בצעצועים שלו.

– קובי, אני חושב שלסטר בנגס היה מוכן לנשק את הפצעים שלך בגלל המשפטים האלה. אתה מרוצה עכשיו?