אחרי לצנחנים

"אהיה הראי שלך, אשקף את מה שאתה". – לו ריד

בגיל 20 רציתי מאוד להתבלט. תמיד השארתי מעט משחת גילוח על הפנים, יוצא לרחוב, כדי שאנשים יחשבו שזה עתה מישהו זיין אותי והלבן על הפנים שלי זה שרידי זרע.

אחר כך חיפשתי וכתבתי שורות בולטות במאמרים על רוק. נדלקתי על צורפי מילים. האם התבגרתי מאז?

פה צורף מילים מוכשר: "להתייחס ברצינות לבסיסט של הרולינג סטונס זה כמו להתייחס ברצינות לז'ורנלים בחדר המתנה של רופא שיניים".

"למצוא אמנות ברוק זה לצבוע את הבית הלבן בצבעי הסוואה. הרי אין כלום בתוכו".

"לכתוב על מוזיקה זה לבנות בית מאבני חומת ברלין. מי רוצה לגור עם רוח רפאים?".

כעת חלק שני מקול השאלות והתשובות כשראיינתי את גרייל מרקוס. יבואו עוד.

– גדלת עם הגדולים שבעיתונאי / מבקרי רוק אמריקאים: ריצ'רד מלצר, לסטר בנגס, ניק טוש, סקוט כהן, אוליצקי, אלן לואיס, פול ויליאמס. כולם קשישים כעת או מתים. אתה יכול לזהות כותב צעיר / ה על רוק שמגיע לרמתם?

– כבר מזמן עברתי את תקופת ההתאהבות שלי באיך כותבים על רוק. חשוב יותר על מי כותבים, מה קורה / לא קורה בשיר / דיסק / הופעה. האם יש חשיבות לשיר / דיסק / הופעה, מה פירוש מבחינת תרבותית, המושג שיר / דיסק חשוב, מה זה "תרבות" ו"חשוב". עיתונאי רוק חשוב יכול להפוך צדף קטן לאוקיינוס. אבל רוב מכריע של עיתונאי רוק / תרבות "מומחים" בלגמד, בלהפוך, אוקיינוס לצדף.

– התזה שלי שקודם כל רשימה על רוק צריכה לגרום לסערה אסתטית אצל הקורא. לחוויה אמנותית מסעירה. לא פחות מדיסק נפלא.

– בולשיט. מי שיודע לכתוב מאוד מעולה יכול לעשות חוויה מסעירה גם כשהוא במודע כותב שקרים על זמר / להקה.

– אתה חושב שאמנות, תרבות, מתאימות לכלובים ששמם "אמת" ו"נכון"? אתה מאמין שתזות שמעט זה הרבה, שכתיבה "נקייה" מדימויים, מחוויות בגוף ראשון, עדיפה על "עיתונות ספרותית"?

– קובי, זה מה שמדאיג אתכם שם בישראל? הרי פוליטיקה ותרבות במובן העמוק של המילים עולות אצלכם באש. על זה אתם כותבים?

– כשאני קורא אותך, אני מרגיש שהיית מת לפתוח שולחן עם סופרים. לא עם עיתונאי מוזיקה.

– שמע, עוד לא החלטתי אם אתה ילדון חכם שמת ללמוד פילוסופיה או מבוגר שמתחכם מרוב שעמום. בן כמה אתה? 17? למה אתה משועמם? אין לך אישה, ילדים וחובות שאתה שובר את הראש מדאגה להם? מאיפה אתה מביא את השאלות האלה, מהתלמוד?

– היי גרייל, אתה סוטה מהנושא.

– שנינו, אני חושב, אוהבים מילים. אלא שאתה קובי, כנראה לא משלים עם המגבלה שלך שרק בעזרת מילים אתה יכול ליצור קשר עם אנשים. אתה נשמע לי כזיין מוח כשרוני שסובל מבדידות. אני איש לא בודד. מילים הן רק אחת הדרכים שלי ליצור קשר. יש בחיים שלי דברים חשובים יותר ממוזיקת רוק, דברים איתם אני רוצה להיות הכי קרוב שאפשר. אנשים, לדוגמא.

– מה שיפה אצלך שכמעט בכל משפט שאתה כותב, וכעת גם כמעט בכל משפט שאתה אומר בקול, יש מה שלסטר בנגס קרא "שתיקות שמתפוצצות מרוב אינפורמציה". אני כל כך מתגעגע ללסטר ז"ל. ואתה?

– הרבה מבקשים לראיין אותי. אבל מה לא הייתי נותן כדי שלסטר יטלפן אלי מהשמיים. בכל סדר פסח אני מציב כיסא ריק. בשבילו. אבל אני חושב שהוא מעדיף לעשות את הסדר אצל לו ריד. לסטר הוא האיש היחיד בעולם שכשיטלפן אלי מגן עדן או הגהנום לא אשאל אותו "מה קורה אחרי המוות?" אלא מה הוא חושב על דיסק מסוים. אתה מכיר הגדרה טובה יותר לעיתונאי רוק גדול?

– גרייל, הגישה שלך – פירוק כל מילה שזמר שר להברות והתפלספות מה עושה תוך כדי השירה שלו הגיטריסט, ואיך מגיב לזה המתופף, ולמה הקלידן שותק תוך כדי, נראית לי מלאכותית. הרי איש רגיש ובעל דמיון יכול למצוא כל דבר בכל דבר. אני חושב שהנשיא אובמה שהוא רגיש ובעל דמיון, יכול "להוכיח" אם ירצה שב"לייט מיי פייר" של "הדלתות" ג'ים מוריסון קורא להצביע עבור הדמוקרטים. זה מרשים מאוד אבל זה בלוף. היי, זה מה שאתה עושה. הפוך מעיתונאי רוק אנגלי גאוני שבטח מוכר לך, פול מורלי. מורלי משתמש בדמיון העז שלו לא כדי לפענח "מסתורי" שיר / ביצוע, אלא כדי לצאת משיר / ביצוע למשהו רחוק, מרתק, מופשט, מסעיר יותר.

– אני לא זוכר שמוריסון, לא ג'ים ולא ואן, שגם עליו כתבתי, טענו שאני שקרן או מרחף. פול ויליאמס, מבקר רוק שאתה בטח מכיר, אמר: "מי שרוצה לרחף שיתגייס לצנחנים".

– אבל ויליאמס כתב את אחת השורות הכי יפות בתולדות עיתונות הרוק במאמר שלו על התקליט "בלונד און בלונד" של בוב דילן: "שירים שעודם דמיון מסתחרר. אבל הם פחות סחרור של ציקלון; הם יותר כמו עלים בסתיו."

– קובי, אני לא חושב, לפי השאלות שלך שאתה חוקר או מעמיק. אתה משועמם. אני מציע לך לבדוק אם מה שמשעמם אותך זה הרוקנרול או החיים.

– גרייל, האוטוביוגרפיה שלי תפתח במשפט: "בבוקר רוקנרול, בצהריים רוקנרול, בערב רוקנרול, בלילה אין לי את מי לחבק". לך יש את מי לחבק בלילה?

– אתה רוצה לשוחח איתי או לריב איתי?

– גרייל, הגישה שלי לרוק היא כמו של אבא שאיבד את התינוק שלו, ובכל לילה נכנס, מקופל כמו עובר למיטת התינוק המת, מחבק את השמיכה ואפילו נוגע בשלולית השתן. לגביך, הרוק הוא ילד חי ואתה אוהב לשחק בצעצועים שלו.

– קובי, אני חושב שלסטר בנגס היה מוכן לנשק את הפצעים שלך בגלל המשפטים האלה. אתה מרוצה עכשיו?

סגור לתגובות.