בום

חיים בזבל. בבוקר אני מסמס למכרים. ש"הלילה משדרים בקול המוזיקה יצירה של המלחין האוונגרדי פייר בולז. תקשיבו ותלמדו". בערב אני עושה הגהות לספר חדש של איתמר בן כנען. אם אתם חולמים לקרוא סוף סוף סצנה על סקס בין גבר לכבשה, אז תמשיכו לחכות.

אני אומר לאיתמר שעד שאמות אני רוצה לזכות לראות ספר עברי ש… לא. אומר זאת הפוך: "איתמר, על כריכת הספר 'קילר און דה רוד' של ג'ימס אלרוי, סופר ששנינו מעריצים, מצוטט הסופר ג'ונתן קלרמן: 'הספר הכי מפחיד שקראתי בחיי'. מתי נזכה שיצא ספר עברי שכזה?". לכן פאק יו פרוזה עברית. נחזור לשירה.

מטורף על סופר. זה לא רק להוציא מהבנק את כל החסכונות ולנסוע אפילו לאנטרקטיקה לראות אותו. זה להוציא את הנשמה כדי לראות אותו. או את הקבר שלו.

יעלה לי כ12 אלף דולר לגעת בקבר של הסופר שאני הכי מעריץ בעולם: ייגור ראדוב. ב"קרמטוריום" יש תרגום מרוסית של אלכס אורדס לקטע שלו. חפשו את מה שפרסמתי פה בבלוג בינואר 2011 ותראו. לעזאזל, מתי מישהו יכתוב ככה בארץ?

יוווווווווו, אצטרך לשמן את רובה הצלפים ולחזור לעבוד. התפרנסתי יפה מאוד מלהרוג אנשים תמורת כסף. עשיתי לי חוק. על כל מאפיונר / איש עסקים שאני הורג, אני קונה דיסק של בון אייבר. יש לי את כולם. כמה וכמה פעמים.

אני קורא ספרי שירה באותו להט בו אתם מאוננים. אני מודיע לכם שהשירים של עומר ולדמן, משורר בן 17, תלמיד תלמה ילין, שפורסמו במוסף הספרות של "הארץ" וב"עיתון 77", עולים על כל ספרי השירה שפורסמו כאן ב-15 השנים האחרונות. גם יותר מאלה של שרון אס, עם שורות לא נשכחות שלה כ"הוצאתי את הפרחים משירי והנחתי אותם על הריצפה ובבקבוקים". חוץ משני ספרי שירה של גאון שירה נסתר: אביב משה סקנדריון. יבוא זמן נכון בו אכתוב עליהם. חפשו את השירים של ולדמן. גזרו ושמרו אותם. גם ב"הו", כתב עת לספרות שעורך דורי מנור, יש שירים שלו. הלו דורי. שנה את שם כתב העת מ"הו" ל"עו" – ראשי תיבות של השם "עומר ולדמן". מגיע לו. הרי ל95% ממשוררי ישראל מגיע שאתקע להם כדור בראש.

פה קטעים מאחד משיריו שפורסמו ב"עיתון 77" החדש:

"הפרחים בשערה של זוהר מלכויות
מלאכותיות למה שבשערה של זוהר:
כמיהת כהות, אנחת גשמים וקץ האניץ החיוור
למה שממנו ולמה שממנו והלאה.

הרגע הלכה זוהר. לעולמה
הפרחים עזובים. אבל
תמיד יש מי שמשומש בפרחים.
תמיד יש מי שבפרחים שוכחים".

מינון כזה ענק של יופי, עומק ומיוחדות יכול לגרום לכוויות אור. מישהו סיפר לי שכשהראו לנתן זך את השירים, הוא בכה ואמר: "עכשיו אני יכול למות בשקט. סוף סוף התגלה פה משורר גאוני". אני לא חושב שיש מחמאה גדולה מזו.
ואתם משוררים ומשוררות בינוניים / גרועים כבו את האור בביתכם, בראשכם, וראו איך השירים של עומר ולדמן מאירים פי מיליון בחשכה.

סגור לתגובות.