קטמין: הנבואה

יותר לא רוצה לשבור משפטים. הם נשברים לבד. ישי אדר מ"בני המה" אומר לי: "קובי, אנחנו יותר מוכשרים מהמוזיקה לה אנו מקשיבים". מוריד אותי לתהום כשניסים קלדרון בלי הפסקה "מוכיח" שהכי מחוספס שמאיר אריאל עושה בגיטרות זה כשהן "מתיישבות" על מילים כ- "נחש", "נחושת" – ואחרי זה מגיעים ל- "נחש הנחושת", ומאיר אריאל חושב על מעשה העגל ש… ומה הוא בסוד אומר לשלום חנוך על ספר איוב, ובאיזה צליל הוא בוחר לעטוף את הנביאים בשיריו.

אני שואל את קלדרון: "איך אתה מתפלסף על פריטת הגיטרה של רונה קינן בבית השני בשיר הרביעי באלבום הרביעי שלה, הרי, לעזאזל, מעולם לא הקשבת כבד כבד ליצירות מוזיקה קלאסית שקושרות בין מילה וצליל כמו האופרות 'משה ואהרון' של שנברג, 'לולו' של אלבן ברג, 'קסטנר' של אריק שפירא. הרי אפילו את 'ארבעת השירים האחרונים' של ריכרד שטראוס, שירים שמצליחים פי עשרות מסעות בחלל לגעת במה שקורה אחרי המוות אתה לא פוגש", וניסים מבטיח ש"אני הולך לעשות את זה בקרוב". הו, הבטחות מבקרי ספרות / מוזיקה. פתאום רון קציר מה"צימר" מביא לי דיסק חדש: "קטמין על פגועי מוח". ואסף תג'ר, הלא הוא קטמין, מרזה מיום ליום. זה סימן טוב, כי מוזיקאים שמשמינים מנחת נופלים חזק מאוד לשיעמומון ואילו קטמין –

הציורים על עטיפת אלבומו הישן "Lag"- נער ונערה מוכים כשטיפות זרע מכסות את פניה של הנערה:

פגועי מוח: רון קציר וגיא דוביוס. גיא מנגן בקשת על כיסא ברזל, רון לוחץ / מסובב מכשירים שממש לא חשוב מה הם בדיוק, ואסף תג'ר – השמעתי את הדיסק הזה לעשרה אנשים שהתווכחו אם אסף בכלל נוגע בגיטרה בדיסק הזה, או שזה משהו שהוא המציא מא' עד ת' (ומי כתב את ספר הספרים- אתם כן יודעים?).

אני חושב שאני נמשך למוזיקת נויז כי היא הפוכה משירי פופ / רוק. כלומר, קובי מודיע לעולם שהוא בעצם לא מקשיב לרוק, אלא למוזיקה שהיא יותר מסתם רוק. אתה רואה ישי אדר? קובי מוכשר. הוא מתרכז באלבום החדש של קטמין / פגועי מוח ולא בזה של "בני המה".

עוף דורס. יורד במהירות וטורף שפן סלעים או גווית אדם. אבל הוא עושה את זה בשקט כל כך גדול, במשהו "אנטי נוייזי", אני לא יודע בדיוק איך להמשיך מפה, אני מעניק לכם קרדיט: אתם יותר מוכשרים משאצטרך לשים לכם מילים בפה איך בדיוק נשמעת המוזיקה בדיסק הזה ובכלל, מי שמכניס יותר מדי את המילה "בדיוק" ברשימה על מוזיקה מזכיר לי מנתח מוח שבוחר נערות ליווי לא לפי צילומי החזה, הרגליים ומה שביניהם אלא לפי צילומי המוח שלהן, עוד פעם אני לא קורא ביקורות ספרות חוץ מאלה של המבקר האמריקאי הגאוני לזלי פידלר, יש בכתיבה של פידלר משהו מן הנבואה: אין לי כוח "להוכיח" לכם את זה, אני משאיר את ענייני ההוכחות לבן שלו מ"גלריה". אני מקרב אתכם למה שתג'ר / קציר / דוביוס רצו מאוד לעשות, אני מצטט לכם מדברי הנביא עמוס:

(ספר עמוס, פרק ב': ) ותשקו את הנזירים יין ועל הנביאים ציוויתם לאמור לא תנבאו: הנה אנוכי מעיק תחתיכם כאשר תעיק העגלה המלאה לה עמיר: ואבד מנוס מקל וחזק לא-יאמץ כוחו וגיבור לא ימלא נפשו: וקל ברגליו לא ימלט ורוכב הסוס לא ימלט נפשו: ואמיץ לבו בגיבורים ערום ינוס ביום – ההוא…"

הנה הדיסק. הוא מה… שהוא…
–

חירות

אני חובש בקביעות כובע כי כשאין לי יותר כוח לעשות מעשים טובים, אני מסיר את הכובע, הופך אותו, ומושיט לעוברים ושבים. אולי איזשהו הד ממעשים טובים שלהם יפול לכובעי ויעודד אותי. אבל כלום. הוא נשאר ריק. אני חושב ששירים גדולים הם הד של מעשים טובים. לכן הם נדירים. כמו אלה של אביב משה סקנדריון. הוא בן עשרים פלוס. פגוע נפש. סכיזופרן. רואה למרחוקרוב. בו אני מקנא.

הנה שיר מספרו השני "ובדעת מרחקים". מי שבאמת ירצה את הספר הזה, יגיע אליו. אז הישענו על פסל החירות הכי קרוב בסביבתכם ותקשיבו:

"רצוני לעקור את עיני,
דמיוני שלוח לפני משונאי,
הבזקים בשמים הבוערים,
שעת הרוחות,
שעת הארורים.
והנה החיות מחכות בשערים,
מעוררות ייסורים בסנוורים,
ואלו הם אינם דימויים,
רק צלילים עירומים,
אשר נלקחה מהם הבהירות
מכלות בצחוק – של כסל ובערות!
הרצח מפתה בשעת הנעילה,
זרועותיי אינן מבקשות תהילה.
הלעג מכרסם, ושובר את רצוני,
רצון ער מאחז בשיגעוני.
קללת היד אש נשלחה,
אבדני ייסורים ושכחה.
גורלי מכה בי שנית,
ואין די לזעקת התענית.
–