חירות

אני חובש בקביעות כובע כי כשאין לי יותר כוח לעשות מעשים טובים, אני מסיר את הכובע, הופך אותו, ומושיט לעוברים ושבים. אולי איזשהו הד ממעשים טובים שלהם יפול לכובעי ויעודד אותי. אבל כלום. הוא נשאר ריק. אני חושב ששירים גדולים הם הד של מעשים טובים. לכן הם נדירים. כמו אלה של אביב משה סקנדריון. הוא בן עשרים פלוס. פגוע נפש. סכיזופרן. רואה למרחוקרוב. בו אני מקנא.

הנה שיר מספרו השני "ובדעת מרחקים". מי שבאמת ירצה את הספר הזה, יגיע אליו. אז הישענו על פסל החירות הכי קרוב בסביבתכם ותקשיבו:

"רצוני לעקור את עיני,
דמיוני שלוח לפני משונאי,
הבזקים בשמים הבוערים,
שעת הרוחות,
שעת הארורים.
והנה החיות מחכות בשערים,
מעוררות ייסורים בסנוורים,
ואלו הם אינם דימויים,
רק צלילים עירומים,
אשר נלקחה מהם הבהירות
מכלות בצחוק – של כסל ובערות!
הרצח מפתה בשעת הנעילה,
זרועותיי אינן מבקשות תהילה.
הלעג מכרסם, ושובר את רצוני,
רצון ער מאחז בשיגעוני.
קללת היד אש נשלחה,
אבדני ייסורים ושכחה.
גורלי מכה בי שנית,
ואין די לזעקת התענית.

סגור לתגובות.