רפיוז

"חינוך נכון הוא להראות לתלמיד לפחות שתי אפשרויות הפוכות". – ס. יזהר

תארו לכם, את אהד פישוף, במסגרת קורס חובשים מנתח כלב בלי הרדמה. פתאום מסתובב ויורה בקצין המדריך. או בעצמו.
כך, עמוק ונכון עד למופרעות, נראה "גלות בארץ הקודש", הדי.וי.די החדש של "Refuse To Die".

להרביץ לכחולים זה הכיף היחיד שיותר גדול מלהקשיב למוזיקה שלו. דפני צועקת שאני מביא שם רע למחאה. אבא שלה הוא ינעם ליף. מלחין מחונן של מוזיקה קלאסית שקורית כעת. אני אומר לה שאלימות נכונה צריכה להיות מכוונת כלפי חוץ. שצריך להיות צ'ה גווארה ולא אליוט סמית'. שאבנים, פצצות, אקדחים…

וזה הסוד במוזיקה של "רפיוז טו דאיי" (אבנר אלטמן). היא, ברעש, בצעקות, בדימויים האלימים שהוא מקרין על מסך שמאחוריו בהופעות שלו, מצביעה באצבע ענקית, אלוהית, על שתי אפשרויות. להשאיר את הרעש, התסכול, בפנים – ולהפוך לאנשים עצובים, טובעים בשנאה עצמית, מן ג'וי דיוויז'נים / אליוט סמית'ים, או ללמוד להרביץ, לירות, לזהות נקודות חלשות אצל היריב ולפעול, לא להישאר בתיאוריה. לכן המוזיקה והדי.וי.די של אלטמן הם מוטציה פוליטית כל כך חשובה.

להאמין באלוהים זה לא להתפלל. זה לעשות. לא לעמוד בחדר סגור ולמלמל תפילה. לא לעמוד מול קיר גבוה ועתיק בירושלים ולשים בתוכו פתקים. מתי תבינו שהקיר הגדול הזה נועד להזכיר לכם שבחיים צריך לשבור קיר, לעבור דרך קיר, שאי אפשר לשבור במילים אלא רק במעשים. שעמוק בפנוכו אלוהים היה בעד מעשה העגל. לפחות בני ישראל עשו משהו. משהו הפוך.

אפילו בימים מחוייכים יותר אי אפשר היה להסתפק ולעשות מהיצירות של אלטמן יריעות לאוהלי מחאה בשדרות רוטשילד, לפידים להפגנות נגד אביגדור ליברמן, או, כשאתם רושמים צ'קים להשתמש בהן, במקום בפנקסים המלבניים – ארוכים שהבנקים מספקים. אתם לא חושבים שהגיע הזמן להוציא את כדורי הקסאנקס מהכרים שלכם ולמלא אותם בכדורים חיים?
אבל כעת החיוך מת. תמות נפשי עם פלשתים. לפתוח תוכניות חיסכון או בום-בום בנקים.

אז חפשו את הדי.וי.די החדש של אבנר אלטמן. אם לא – אירה בכם. או בעצמי.

סגור לתגובות.