נו / גע

לא בא לי להגיד "טעיתי". בלונדון, באוקטובר 1988, העדפתי בבית שימוש ציבורי לעשות משהו שהחוק שם לא מרשה. במקום ללכת להופעה של "קארנט 93". ההרכב של דיויד טיבט. יווווו. כמה שאני ביישן. כשהעלים של עץ מתנשקים, אני מסתכל הצידה. סדר העדיפויות שלי תמיד עקום. בדיזנגוף סנטר בקומה הלפני אחרונה שם. מאחורי חנות לכלי עישון ולמערכות שחמט, או משהו כזה, יש מראה ענקית ושקרנית. כל שמן שמביט בה הופך לרזה. כל רזה הופך ליותר רזה. וכך הלאה. גן עדן למי שפוחד לחפש את האמת.

"אחרי שחזרתי בתשובה והפכתי לנוצרי אדוק, אני חושב שהמוזיקה שלי לא השתנתה. לא בא לי להגיד "טעיתי" על איך חייתי ומה עשיתי לפני זה. אף פעם לא עניין אותי אם אני שובר איזשהו חוק. כל חוק. אני לא מעיין בכתבי קודש כדי להיזהר מלעשות משהו או כדי לעשות משהו. אני מציע לכל אחד מכם לפחות במשך שבוע, שבוע ארור / נפלא אחד, להניח תנ"ך ליד מיטתכם. אם אתם יכולים שנים על שנים להניח את אותן נעלי בית ליד מיטתכם, מה, זה כל כך קשה להניח ספר? אתם מאמינים באהבה? אתם מחפשים אותה או מחכים שהיא תבוא לבד? אתם מחכים שהאל יבוא לשבת איתכם בבית קפה או שאתם מחפשים אותו? הרי אימא נשר, אימא לביאה דוחפת את הגורים שלה שילכו לחפש לבד אוכל, שלא תמיד יחכו שהיא תצוד בשבילם. אל תחכו עד שתאמינו כדי לפתוח ולקרוא בספרי קודש. צאו החוצה לחפש אותם. קראו לאט, בסבלנות, כדי שאולי, מי יודע, זה כלל לא מובטח, תמצאו את האל. או משהו. בראשית ברא אלוהים את… מה יש, אתם עסוקים מכדי לעשות את זה? פול מקרטני מבקש להפיק לכם (בחינם) דיסק? אתם כותבים את ה"חטא ועונשו" של המאה העשרים ואחת?"
מתוך: "מטבעות דם וגם דיויד טיבט", Current 93.

נוייזיסט אנגלי שדלוק על כישוף ולא מדבר, דיויד טיבט שהשנה מלאו להרכב שלו שלושים הפך לזמר נפלא, מלודיסט נפלא, שהמוזיקה שלו לפעמים נשמעת כחלום אסיר עולם שאוסף נוצות של נשרים, או הפוך: כלביאה שמעדיפה לרזות עד מוות, זקופה כוורד, מאשר להיות כלואה. מאשר להרשות לאנשים עשירים להתפעל ממנה, ושתדעו: הדבר הקרוי "מוזיקה אוונגרדית" או "אלטרנטיבית" הוא כלוב זהב לא קטן. כתבתי פעם: "אנשים שאוהבים את ריצ'רד קליידרמן הם יותר חופשיים, פשוטים, במובן הטהור, השקוף של המושג, מאשר מעריצי "סוניק יות'". ל'סוניק יות'" היו יותר כללים עשה ואל תעשה מאשר לקליידרמן".

התיעוב שאנחנו מרגישים מול כל כך הרבה חובשי כיפה הוא גם מפני שלגלות חיוך על פרצופם זה כמו לגלות אהבת זולת אצל הטייקונים. אתה מרגיש / מבין שאלוהים קיים? אתה עושה מצווה? אתה נלחם עד הסוף ברוע, באי צדק, אפילו ברוע / אי צדק שאלוהים אחראי לו (ברוך השם, יש המון מזה) – זקוף את קומתך! האר את פניך! הרי אתה עושה דבר שהוא הרבה יותר חשוב מלכתוב / להקליט שיר או לכתוב על רוקנרול. זה היופי הנדיר במוזיקה של 93 Current (אגב, את השם הזה הוא מצא בכתבי המכשף האנגלי אליסטר קראולי): יש בה, למרות יופייה, עוני. אבל זה עוני מבורך. עוני אלוהי: אתה, המאזין, שומע / רואה / מבין שמשהו באמת חסר בחייך.

ההכרה, שאתה יכול לתת הרבה יותר ממה שנתת עד היום. לא לכתוב/לשיר יפה/טוב יותר אלא, לדוגמא, להרצות בהתנדבות בבתי אבות, באוזני הדיירים הדועכים על ספרים / מוזיקה שאתה אוהב.
כל כך הרבה שנים לקח לי להרגיש / להבין את זה. כשסימסתי לחלק מכם: "יצאתי מהגיהינום" לפני כמה שבועות, לזה התכוונתי (חוץ מגון בן ארי אף אחד מכם לא טרח להגיב). זה אוקיי. אני סולח לכם. הרי בני אדם רגילים תמיד פוחדים מאריות.

אני מאוד גבוה. הראש שלי לא בעננים, הוא מעבר לעננים. עדיין נוצות הנשר ששמו קובי הן הטקסטים שלו. אבל אני יותר ויותר ממריא. יותר ויותר עירום. הנה, אני כבר נוגע בישו / עה.

סגור לתגובות.