ארכיון חודשי: ספטמבר 2012

אהוד

אלבום חדש לאהוד בנאי "באופק אחר".

אני כל כך מלא זעם, שבכל מקום בו קללה שלי פוגעת, צומח עץ דובדבנים שלחרצנים שלהם צורה של גולגלות. החושך גדול במועדון, אבל קל לזהות שמי שיושב בבר זה עורך "ידיעות אחרונות". רון ירון. מהשולחן של יורם קניוק ("אני לא שותה. אני כותב"), גון בן ארי, נוחי דנקנר ושומר ראשו, אחמד טיבי ושומר ראשו, אני הולך לבר ומזמין את ירון לבוא אלינו. מנסה לשכנע אותו לתצלום. לא. אז תסתפקו בתצלום של גון ויורם. גון גומר את בקבוק הבירה ה-12 שלו הלילה. אתם מבינים שאני מנסה להתחפש לסופר / עיתונאי איתמר בן כנען. הופ. המשוררת הנהדרת ואן נויין באה לשולחן. למה רון ירון אדיש ליופייה?

צ'יקי יושב גם. אתם מכירים שירים של צ'יקי? זה הולך בערך כך: "לשומר הראש של אהוד ברק / פילולה על הסנטר. / הוא גנב אותה מאהוד? / המלצרית שופכת את הפונץ' על כותנתו / כתם יותר משכנע / מ"כתם" העיתון של יהודה ויזן / הגובה שלו כמו המכירות של "מעריב" / כתם לידה שרגליו בשמים / אין דירת יוקרה / אין אהבה / אין חתיכונת / אין שירה תל אביבית / אין סיכוי לראשות ממשלה / אין 'מעריב'".

פתאום נערי גוגו באים לרחבה. אבל הם נעמדים בלי לזוז. הולכים הולכים ונעשים יותר קטנים ופחות מרתקים. "כמו ידיעות אחרונות" צועק צ'יקי לעברו של רון ירון. זה עושה לצ'יקי אצבע משולשת. באתי לתווך בין הבעלים החדשים של "מעריב" לרון ירון בעסקה עיתונאית: "קח את דנה קסלר, תביא את עינב שיף" אבל לא נראה שאסגור אותה. אני בא שוב לרון ירון ומנסה למכור לו לשלוח את גון בן ארי למיין בארה"ב לראיין את רון מייברג שבדצמבר יוציא את הרומן הראשון שלו ב"כנרת זב"מ". לא הייתם מאמינים איזה משקה רון ירון שותה. בגלל זה הוא מתבודד בבר. אנשים בודדים בת"א. גרתי שנתיים באירלנד עם רעייתי השניה. כעת אנו כמעט שנה בצרפת, ובחיי השפם שלי, אני מבין שלא תאמינו, אבל הרוק הישראלי כל כך זקוק ליצירה-דיסק, או לפחות לשיר אחד, שיר אחד לעזאזל, שיר קטנטן, אפילו פיצי פיצי, שיהיה אנטי תזה לכל האווירה הפסבדו הדוניסטית הנמרחת שציירתי למעלה, אווירה שנופלת סביבך שאתה מסתובב בימי שישי באזור הארור הזה שבמשולש קינג ג'ורג' שנקין רוטשילד שדרות בן ציון. אני מהמר שאמצא יותר משיר אחד שנלחם באווירה הנ"ל כשאקשיב לאלבום החדש של אהוד בנאי וקונה את הדיסק. תגידו, גם אתם מחפשים שיר כזה? מצאתם?

מעלית לגרדום

"בן שלי
אני יודע שאתה שונא אותי.
זה מגיע לי.
הייתי קמצן, דיכאתי אותך,
הרסתי את אימך,
אפילו "מזל טוב ליום הולדתך"
לא אמרתי לך.

אני בדרך לעולם הבא,
למרות שאני ראוי ליריקה
אני מבקש רחמים ממך,
עשה לי טובה יחידה:

אל תיתן לי למות פה, בבית חולים,
במיטה נקייה, מוקף תקרות וקירות,
אחיות, רופאים לבושים כעננים

גנוב אותי מפה,
קח אותי לחוף הים,
תן לי לראות את הגלים
שלבושים חלוקים כחולים
מלא את כיס הפיז'מה שלי בצדפים,
כדי שהרעשים של האוניות
שמכונסים בהם יזכירו לי שיש מסעות
שיש אופקים
שיש שחפים
שעל כל צייד יש
עשרה לוויתנים חופשיים"

אז קובי גונב כסא גלגלים מאחד החדרים, מושיב את אבא עליו, מכסה אותו בסדין, לאחות התורנית משקר ש"אני לוקח את אבא רק לשניה למסדרון" ובעצם מתגנב למעלית, אנחנו (סוף סוף אני משתמש במילת ה"יחד" הזו לגבי אבא ולגבי) אנחנו ביציאה מבי"ח בילינסון אני נוהג את הכיסא לאחת המוניות "לחוף הים" אני אומר לנהג מגיעים לשם, אני מביא את אבא לקצה החוף, גלגלי הכיסא בתוך הגלים, "אל תיקח אותי חזרה לבית החולים, השאר אותי פה עד שנשמתי תצא", אני חושב בכל זאת לדפוק אותו, לסובב את הכיסא כך שהוא יהיה עם הגב לגלים, עם הפנים לעיר המסריחה, להחזיר אותו לבית החולים, שיתפגר עם צינור בתוך הפה,

אבל אני ילד נחמד,
בכל זאת הוא עשה אותי, אז אני מחכה עד
שהים יכשף אותו,
שחיוך יעלה בו,
סותם ביד אחת את פיו,
בשניה את אפו,
הוא לא נלחם
הוא טובל בחול הים

אני גורר את הגוויה בכיסא למדרכה, לכביש, עוצר מונית, נושא אותו למונית, הנהג עוזר לי עם כיסא הגלגלים, לפחות לפני שהרגתי את אבא הפכתי את כיסא הגלגלים לכיסא גל-גלים, לא היה קשה להגניב אותו חזרה לבית החולים, "הוא ישן ששש…" אמרתי לאחות התורנית. הוא הפך את החיים שלי למוות, אני הבאתי לו חיים.

[מתוך "צווי!", אלבום חדש של קובי שיראה אור בקרוב]


ביאליק

עדיף להתפורר מלאסוף פרסים. כי / קיא חוץ מפרס נובל, כל שאר הפרסים מגוחכים. פרס פתח תקווה? פרס ברנר? פרס ספיר? פרס ביאליק? פרס סוקולוב? פרס ישראל? לסופרי / משוררי ישראל פרצוף צנע, מפני שבפנוכו הם יודעים שלעולם לא ייקחו את פרס נובל. לא מגיע להם. מכר שלי, פרופסור ידוע לספרות, אמר: "הופעת כל כתבי אבידן היא האירוע הספרותי החשוב בעשור האחרון. דוחפת לפרצופי המשוררים אמת: אף אחד מכם לא הגיע / מגיע / יגיע לקרסולי אבידן. אם אבידן לא קיבל פרס נובל, גם אתם לא תקבלו".

דודו בוסי בראיון ל"מעריב": "יש בתל אביב בתי קפה שם יושבים סופרים / משוררים. הגאונים בעיני עצמם".

פעם ראשונה שביקרתי ב"תמר", קפה סופרים בתל אביב, הערצתי את דליה רביקוביץ ומאיר ויזלטיר. בביישנות שאלתי מלצרית. "רביקוביץ וויזלטיר יושבים פה?" היא השיבה: "לא, אבל אלה שכן יושבים חושבים שהם יותר טובים משני השמות שהזכרת".

אני לא רשע. אני אובייקטיבי. התרבות הישראלית, במובן רציני / עמוק של המילה, לא ההתבטלות האשכנזית בפני אייל גולן ושאר אבירי השטחיות כאן, עוד ועוד מתפוררת. לשמחת גדעון סער ודומיו שיודעים שככל שהעם טיפש יותר כך יותר קל לנתניהו לעבוד עליו.

לכן חייבים להקים כמה שיותר בלוגים שבאמת הולכים לעומק. לא לכיף, אלא לעומק. אפילו בתחום הקלוש הזה שנקרא רוקנרול. "קרמטוריום" בן שנתיים. והתוצאה…
אני מאמין
אני מאמין שאת הטקסטים הכי חשובים / רציניים / עמוקים / איכותיים עושים עיתונאים ולא סופרים / משוררים. קול אחד בתחומו. אני חושב / מרגיש / יודע שהטקסטים של גון בן ארי בידיעות אחרונות לדוגמא, על דיסקים וספרים, טובים מאלה של יהושע קנז / דויד גרוסמן. הטקסטים של גון הופכים את הקוראים לסקרנים, רגישים, כועסים (על הזבל סביבנו) יותר. אלה של גרוסמן יגרמו לכם להתפעל בריבוע מכישרון כתיבה גרוסמני: מדהים, אפילו גאוני. אבל להתפעל אפשר גם ממצעדי לפידים של תומכי מוסוליני. ספרות גדולה תמיד עומדת בויטרינות. בזווית ישרה בספריה. עיתונות גדולה יורדת איתך / סוחפת אותך לרחוב. ספרות גדולה היא מקסימום נערת ליווי יקרה במלון פאר. עיתונות גדולה (ויש גם עיתונות רוק גדולה) צדה אותך ברחוב. עושה את זה בחצר. בבית שימוש ציבורי. היא הלחם והמים. בלי טוש לפני ואחרי.

"אנחנו עיתונאים גדולים" אמר סופר המתח אלמור לאנרד לסופר המתח האירי הגאוני ג'ון קונולי.

הארץ הזו מתפוררת. זה טוב, כי צריך לזרז מות דברים גרועים. מישהו מעלה באש את בית ביאליק… מישהו יקרא לי "יוהן סבסטיאן".