מעלית לגרדום

"בן שלי
אני יודע שאתה שונא אותי.
זה מגיע לי.
הייתי קמצן, דיכאתי אותך,
הרסתי את אימך,
אפילו "מזל טוב ליום הולדתך"
לא אמרתי לך.

אני בדרך לעולם הבא,
למרות שאני ראוי ליריקה
אני מבקש רחמים ממך,
עשה לי טובה יחידה:

אל תיתן לי למות פה, בבית חולים,
במיטה נקייה, מוקף תקרות וקירות,
אחיות, רופאים לבושים כעננים

גנוב אותי מפה,
קח אותי לחוף הים,
תן לי לראות את הגלים
שלבושים חלוקים כחולים
מלא את כיס הפיז'מה שלי בצדפים,
כדי שהרעשים של האוניות
שמכונסים בהם יזכירו לי שיש מסעות
שיש אופקים
שיש שחפים
שעל כל צייד יש
עשרה לוויתנים חופשיים"

אז קובי גונב כסא גלגלים מאחד החדרים, מושיב את אבא עליו, מכסה אותו בסדין, לאחות התורנית משקר ש"אני לוקח את אבא רק לשניה למסדרון" ובעצם מתגנב למעלית, אנחנו (סוף סוף אני משתמש במילת ה"יחד" הזו לגבי אבא ולגבי) אנחנו ביציאה מבי"ח בילינסון אני נוהג את הכיסא לאחת המוניות "לחוף הים" אני אומר לנהג מגיעים לשם, אני מביא את אבא לקצה החוף, גלגלי הכיסא בתוך הגלים, "אל תיקח אותי חזרה לבית החולים, השאר אותי פה עד שנשמתי תצא", אני חושב בכל זאת לדפוק אותו, לסובב את הכיסא כך שהוא יהיה עם הגב לגלים, עם הפנים לעיר המסריחה, להחזיר אותו לבית החולים, שיתפגר עם צינור בתוך הפה,

אבל אני ילד נחמד,
בכל זאת הוא עשה אותי, אז אני מחכה עד
שהים יכשף אותו,
שחיוך יעלה בו,
סותם ביד אחת את פיו,
בשניה את אפו,
הוא לא נלחם
הוא טובל בחול הים

אני גורר את הגוויה בכיסא למדרכה, לכביש, עוצר מונית, נושא אותו למונית, הנהג עוזר לי עם כיסא הגלגלים, לפחות לפני שהרגתי את אבא הפכתי את כיסא הגלגלים לכיסא גל-גלים, לא היה קשה להגניב אותו חזרה לבית החולים, "הוא ישן ששש…" אמרתי לאחות התורנית. הוא הפך את החיים שלי למוות, אני הבאתי לו חיים.

[מתוך "צווי!", אלבום חדש של קובי שיראה אור בקרוב]


סגור לתגובות.