העור של לינקולן

פתאום לינקולן התעורר בבוקר
וראה שכל גופו מכוסה מיליוני פטמות
נכון, הוא תמיד נראה
נורא
גברים, נערות
אף פעם לא תקעו בו ראיות.
אבל הפטמות היו שיא ההגזמות
הוא לבש מכנסיים ארוכים,
חולצות שאת הזרועות מסתירות
ומיהר לקופת חולים.
כמה שיותר מסתיר את הפנים.
הפקידות
הקפיצו אותו פנימה,
הרופאה שלחה אותו לחדר מיון.
אבל הוא ידע שאף נהג / ת מונית לא יסכים / תסכים
להסיע אותו,
ובגלל שהוא ביישן לא העז לבקש שיזמינו לו
אמבולנס
אז הוא יצא מהבניין לשדה שליד,
ישב על כיסא, לא
בכה כי פחד שהדמעות
במקום מהעיניים,
יצאו לו מהפטמות.
"אתה רואה" צחקו עליו אלוהים והמלאכים,
"רצית להיות מקורי בכל רמ"ח נפשך,
כתיבתך,
ואבריך – הנה כעת אתה ממש מקורי".
לינקולן שתמיד חקר הסברים
ולכן רוב הטקסטים שלו היו מוזרים
ובלתי קריאים
תכף הבין שמיליון הפטמות שיוצאות לו מהעור
הן בגלל הנתינות שלו, מיליון המתנות,
הנימוס, העדינות, הביישנות שבו,
שאפילו לגוף שלו כבר נמאס מהן,
שטבע האדם הוא לקחת בכוח, בחוצפה,
לצפצף על התגובה,
שהצוואר הארוך העדין של הבחורה שהוא אוהב
לא נועד למשפטים כמו
"כמה הוא לבן, יפהפה, כמו שירת ברבורים שקפאה",
אלא לנשיכה.
שאלוהים אמנם ברא את האדם ביום שישי,
אבל את הערפד הוא ברא ביום חמישי,
שאדם וחווה נשארו בגן עדן,
שאת הערפד והערפדה
האל גירש משם,
והם הציפו ומציפים את כל העולם
והאמנות היא זעקת ייאוש של אדם וחווה שנשארו שם לתמיד כלואים,
זעקה שאם היא באמת גדולה וחודרת,
היא לובשת
צורה של אדם או חווה, עם מוחות שנטרפו, עיניים עצובות,
חצי ערפד, שבמקום עיניים יש לו מילים,
והאיש שקורא בפניכם את אלה המילים
לא מסוגל לפלוט זרע אלא רק דם ואש,
אבל זה מה שיש.
–

כדור

לכל הרוחות. איך להתחיל? נכון. להשמיד את המילה "בדיוק". הנקודות השחורות בסוף משפטים בטקסטים שלי הן סימני חריכה שהותירו סיגריות בוערות שהשד כיבה בדפי פנקס הפגישות של אלוהים. בדיוק ככה.

ארבעה דיסקים שלי עד היום. לראשון קראתי "טרקסטים". השתתפו בו קוב כמלחין וגיטריסט וזמר גיטריסט כותב בשם "קונץ". הוא הופיע בלייבל "פוך" של מוטי שהרבני. השנה 2000. אח"כ עם חן שינברג בא "דובי הנמלים". חן כתב את המוזיקה וניגן בגיטרות וברעשן גרמני מתקופת מלחמת העולם השנייה שנקרא "וולפייספורק", שהיה במיוחד חביב על קציני חיל השריון הגרמני. אחר כך ב"טרקטור", לייבל של יוסי בבליקי, הופיע "צודק כמו גשם". אני והשחקן יואב יפת קוראים טקסטים שלי. את המוזיקה כתבו ומנגנים בועז כהן ובבליקי. בקטע האחרון משתתפת קול להקת "פונץ'". את העטיפה המיוחדת, תפורה ביד, עיצב אבי יגיל. ריי בבליקי ציירה את העטיפה. לפני שנה, בלייבל של מועדון ה"צימר" יצא הדיסק "חגא" בו אני קורא קורא קורא. העטיפה עשויה מעור אמיתי. המעצבת: מיכל כהן.

בקרוב ייצא "צווי!". אני שומר בסוד מה בדיוק בדיוק בדיוק יהיה בדיסק הזה. אני חושב שתצטרכו לגדל יותר אוזניים כדי להקשיב לו טוב.

אני חושב שהעולם הוא כדור שרוף שניצב באמצע החלל הריק והשד יודע מה מחזיק אותו. אני חושב שנולדתי כדי לדווח לכם על כך. ולהכיר לכם את השד. זה כל הסיפור.

הדיסקים יצאו במעט מאוד עותקים. כולם אזלו או ניתנים בקושי להשגה. כמו הכישרון שלי. כמו הדימיון שלי. אני לא חושב שנותרו לי יותר משנות חיים ספורות.

הדיסקים הפכו לפריט לאספנים. "דובי הנמלים" לדוגמא, נמכר בקופסת DVD עם ציור שלי של ג'פרי לי פירס סולן "גאן קלאב" וטקסטים בכתב יד. הוא יצא בתשע עשר עותקים. נמכר תמורת תשע עשר שקלים, בשני שקל יותר ממה שצ'יקי מוכר דיסק שלו. כי אני יותר טוב ממנו. יש לי חברים שמוציאים דיסק בשלוש מאות עותקים ויותר, ומוכרים מקסימום עשרים. זה לא נעים. כשאני מבקר בביתם, כשהם פותחים את הארון להוציא את המזרקים וההרואין, כל הדיסקים שלא נמכרים נופלים, ואנחנו צריכים כל הלילה לזחול ולאסוף את השברים. זה מבאס, כי גם ככה אנחנו צריכים לזחול עשרים וארבע שעות ביממה כדי לאסוף את השברים שלנו.

טוב. זאת אומרת רע. אני בעסק הזה שנקרא רוקנרול מ-1977. על הטוב והרע שבו. אני זוכר את יעקב גלעד אומר לי ש"אני מנסה בכל כוח להפסיק עם הרוקנרול ולא מסוגל". את יוסי אלפנט נופל מכיסא גבוה מתימהון / התפעמות כשבחורה יפהפייה נכנסה לחנות התקליטים, כן, תקליטים, "בית התקליט". כלומר, זאת הייתה תקופה שנעה בין התמכרות מייאשת ליופי נדיר. המון שנים יותר מדי המון. לפעמים בבוקר בבוקר בבוקר אני מביט בעיניים המצולקות שלי, בפני התינוק שלי, במים הזורמים מהכיור שאני לא יודע אם הם דמעות של זמרים / זמרות שאני אוהב או וודקה מבקבוקי חלומות שבורים או משהו כזה. כן, משהו כזה. איפה הימים שהוצאנו פנזינים של נייר ולא תחבנו את האף לזכוכיות מחשבים ? איפה הימים בהם התחרינו למי יש גדול יותר ? כלומר, דימיון גדול יותר, חוצפה גדולה יותר, אמונה גדולה יותר ביופי, עומק, טוב לב, אפשרויות, ימים בהם למדנו לבטא בלי פחד את המשפט "תישארי איתי הלילה?", ימים בהם החלפנו שעוני יד כסימן לחברות אמת?

אבי יגיל, שמעצב ומתחזק את הבלוג הזה, אמר לי שעד היום היו לו יותר מ-30 אלף כניסות. לא כל יום כמובן אלא בסה"כ. אני חושב שזה יפה פלוס. זה נותן לי כוח להמשיך. אני חושב שיש לי מה להגיד ולכם רצון לקרוא. אני חושב שיש לי רצון להגיד ולכם יש מה לקרוא. לפיטר אורלובסקי, המשורר האמריקאי, שהיה בן זוג של אלן גינסברג, שורה מהממת ביופייה: "אני שואל את ברזי הכיבוי: יש לכם דמעות יותר גדולות מאשר יש לי?". אמשיך לכתוב עד שתשמעו שלמילים שלי קול כפתורים נקרעים מבגדי ליצן עצוב. כי "קובי" זה ראשי תיבות של המילים "קעקועים ושריטות בלי ישועה". עד הכדור האחרון.
–