העור של לינקולן

פתאום לינקולן התעורר בבוקר
וראה שכל גופו מכוסה מיליוני פטמות
נכון, הוא תמיד נראה
נורא
גברים, נערות
אף פעם לא תקעו בו ראיות.
אבל הפטמות היו שיא ההגזמות
הוא לבש מכנסיים ארוכים,
חולצות שאת הזרועות מסתירות
ומיהר לקופת חולים.
כמה שיותר מסתיר את הפנים.
הפקידות
הקפיצו אותו פנימה,
הרופאה שלחה אותו לחדר מיון.
אבל הוא ידע שאף נהג / ת מונית לא יסכים / תסכים
להסיע אותו,
ובגלל שהוא ביישן לא העז לבקש שיזמינו לו
אמבולנס
אז הוא יצא מהבניין לשדה שליד,
ישב על כיסא, לא
בכה כי פחד שהדמעות
במקום מהעיניים,
יצאו לו מהפטמות.
"אתה רואה" צחקו עליו אלוהים והמלאכים,
"רצית להיות מקורי בכל רמ"ח נפשך,
כתיבתך,
ואבריך – הנה כעת אתה ממש מקורי".
לינקולן שתמיד חקר הסברים
ולכן רוב הטקסטים שלו היו מוזרים
ובלתי קריאים
תכף הבין שמיליון הפטמות שיוצאות לו מהעור
הן בגלל הנתינות שלו, מיליון המתנות,
הנימוס, העדינות, הביישנות שבו,
שאפילו לגוף שלו כבר נמאס מהן,
שטבע האדם הוא לקחת בכוח, בחוצפה,
לצפצף על התגובה,
שהצוואר הארוך העדין של הבחורה שהוא אוהב
לא נועד למשפטים כמו
"כמה הוא לבן, יפהפה, כמו שירת ברבורים שקפאה",
אלא לנשיכה.
שאלוהים אמנם ברא את האדם ביום שישי,
אבל את הערפד הוא ברא ביום חמישי,
שאדם וחווה נשארו בגן עדן,
שאת הערפד והערפדה
האל גירש משם,
והם הציפו ומציפים את כל העולם
והאמנות היא זעקת ייאוש של אדם וחווה שנשארו שם לתמיד כלואים,
זעקה שאם היא באמת גדולה וחודרת,
היא לובשת
צורה של אדם או חווה, עם מוחות שנטרפו, עיניים עצובות,
חצי ערפד, שבמקום עיניים יש לו מילים,
והאיש שקורא בפניכם את אלה המילים
לא מסוגל לפלוט זרע אלא רק דם ואש,
אבל זה מה שיש.

סגור לתגובות.